דרך אגב // רוח שטות!
כניסתה של המונית האוטונומית לגיל ההתבגרות והמרד
מייק ג׳ונס, יזם טכנולוגיה מעמק הסיליקון, מצא את עצמו לא מזמן במצב מוזר: מונית ה־waymo האוטונומית שלקח לשדה התעופה הקיפה שוב ושוב מעגל תנועה בחניה ולא הראתה סימנים שהיא מוכנה לעצור, אף שהטיסה של ג׳ונס עמדה כבר להמריא.
בסרטון שהעלה לרשת, ג׳ונס נראה חגור כילד טוב במושב האחורי של המכונית, מתלונן בנימוס באוזני נציגת התמיכה הטכנית של וויימו (חברה בת של אלפבית, תאגיד העל של גוגל) שהוא מרגיש בחילה, בעוד ההגה מצופה העור של המונית מסתובב שוב ושוב במיומנות ובנחישות מול מושב הנהג הריק – כנראה אחד הדימויים המוצלחים למצבה של האנושות והמנהיגות שלה כיום.
רגעים כאלה, שבהם נמצא את עצמנו נתונים לרחמיה ולשיקול דעתה הגחמני של בינה מלאכותית כנראה רק יילכו ויהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו בעתיד, ככל שנמסור יותר ויותר אחריות למכונות חכמות. סיפורו של ג׳ונס מאפשר לדמיין בקלות עולם שבו מוניות אוטונומיות יסרבו להגיע ליעדים מסוימים מבלי להסביר מדוע, ומקרים שבהם הן ינווטו אנשים ליעדים עלומים כנגד רצונם, או אפילו אל מותם.
אבל מי שצפה בסרטון יכול היה לראות בו גם משהו אחר: בהתעקשות של המונית להקיף את הכיכר שוב ושוב, והרצינות התהומית שבה עשתה זאת, היה גם משהו שאי אפשר שלא להגדירו אלא כשובבות – או כמו שנהגו להכריז בבית הספר היסודי שלי, ״רוח שטות!״.
יכול להיות שהנסיעה של ג׳ונס מסמנת את כניסתה של המונית האוטונומית לגיל ההתבגרות והמרד, אבל יותר מזה היא מסמנת חשש עמוק יותר: האם יכול להיות שאחרי שייקחו לנו את העבודה, מערכות הבינה המלאכותית החדשות ייקחו מאיתנו אפילו את המונופול על מעשי קונדס?
למרבה הפלא, זה בדיוק מה שקרה: הוא ניצח!
בשבוע שעבר הודיע ראש ממשלת קנדה ג׳סטין טרודו – מהמנהיגים הנאים האחרונים שנותרו על הפלנטה – על פרישתו מהחיים הפוליטיים, והטיל את ארצו הנחמדה למשבר פוליטי עמוק. אחרי 10 שנים ליברליות בשלטון, לא רבים זוכרים שהפוליטיקאי הנחמד, ואפילו רכרוכי – זה שניסה להגדיר מחדש את חלקם של גברים בחברה, וקרא להם לפתח גם את היכולות הרגשיות והחברתיות שלהם – חייב במידה רבה את הקריירה שלו דווקא לאירוע אלים, שעורר תחושות חייתיות ושבטיות: קרב איגרוף ששינה את הדימוי הציבורי של טרודו מהקצה אל הקצה.
טרודו, בנו של ראש הממשלה פייר טרודו, תמיד נחשב לליברלי רך, חלוש וחסר רוח קרב. לפני 13 שנה, כשהחליט להיכנס לפוליטיקה הקנדית (בישראלית היה כנראה מתקשה יותר) ולהתמודד עם מקום במפלגה הליברלית, לא נרשמה התרשמות רבה – מה גם שהמפלגה הליברלית כולה היתה על הקרשים. ואז הגיע הקרב הזה.
במסגרת קמפיין התרמה לילדים חולי סרטן אורגן קרב ראווה בין טרודו לבין הסנטור הימני הצבעוני פטריק ברזאו, שאוחז בחגורה שחורה בקראטה. קשה לצפות בקרב האגרופים בין השניים, שהועלה בשלמותו ליוטיוב, וקשה עוד יותר לנסות לדמיין אירוע דומה מתרחש בישראל. איך זה היה נראה – דודי אמסלם נגד גלעד קריב? קשה עוד יותר לדמיין גם תרחיש שבו קריב מקרקס לאמסלם את הצורה. אבל למרבה הפלא, זה בדיוק מה שקרה לטרודו – הוא ניצח!
ודווקא הניצחון הזה, שהדגיש את המסר שגם אם הוא נראה נחמד, הוא יכול להיות קשוח – הוא שאיפשר לטרודו לכבוש תוך שנה את ראשות המפלגה הליברלית, וכעבור עוד שנתיים את ראשות הממשלה הקנדית, להגדיל את אוכלוסיית המדינה ב־3 מיליון מהגרים (מה שהביא בסופו של דבר להעפתו) – ולהיות מי שניסה להשריש סוג חדש של גבריות, שבדיעבד – למרות הבוקסים האמיתיים שהתעופפו שם – נראית אולי נחמדה, טלגנית וקצת חלושה ואופטימית מדי.
שומת פלסטיק זוהרת שנצמדת אל המצח
בשבוע שעבר נחשף מכשיר לביש חדש שממציאיו טוענים שיש לו יכולת לקרוא את המחשבות של בעליו. omi AI, שיעלה 89$ בלבד, הוא מעין כפתור גדול שמדביקים למצח, ושעוקב ומקליט את כל האינטראקציות של המשתמש. בסרטון השיווקי שהחברה שיחררה, המערכת מתיימרת לעקוב אחר הנעשה ולהציע למשתמש עזרה בזמן אמת: מלהודיע לקשישה ששני הילדים שחדרו אליה הביתה הם הנכדים שלה ומה שמותיהם, דרך להעיר את תשומת לבו של חתיך אנדרוגני לכך ששתי הנשים לצדו דיברו עליו בצרפתית, ועד ללשלוח באופן אוטומטי סיכומי שיחה.
מכשירי הבינה המלאכותית הלבישים הם קטגוריה חדשה, שלמרות ההבטחות לשנות את האופן שבו אנחנו מתקשרים עם טכנולוגיה ועם העולם הניבה עד כה בעיקר אכזבות וכישלונות טכנולוגיים ושיווקיים, ובראשם סיכת הבינה המלאכותית AI Humane ו־rabbit R1.
Omi מתיימר לעשות את מה שקודמיו ניסו לעשות וכשלו, עם הבדל משמעותי: ממציאיו טוענים שהמכשיר כולל ״מערכת מוגבלת לקריאת פעילות מוחית״. לטענתם הנכלולית מעט, כשמדביקים את המכשיר למצח, הוא יודע לזהות מתי המשתמש מדבר אל המכשיר ומתי הוא מנהל שיחה עם אדם אחר.
קשה לדעת עד כמה Omi יעמוד בהבטחותיו השיווקיות, אבל בחירה אחת שלהם כבר מעוררת תהיה. בעוד המתחרים הוותיקים יותר יצרו לעצמם אסתטיקה ייחודית, בניסיון למצוא ממשק שיטמע בקלות בסגנון החיים של המשתמשים ויהיה טבעי ואנושי – נראה שב־Omi בחרו גישה אחרת. אם ממציאי rabbit R1 שאבו את השראתם מהאסתטיקה המודרנית, לואו־טקית ומהוקצעת של HER, סרטו של ספייק ג׳ונס, ואילו יצרני Humane ביקשו לעלות על סיפון האנטרפרייז מ״מסע בין כוכבים״ – ב־Omi לא התרחקו מדי מהמציאות: המכשיר החדש שלהם נראה כמו שומת פלסטיק זוהרת שנצמדת אל המצח בפרשנות כעורה ופרימיטיבית לאסתטיקה השחוקה של אפל שהשתלטה על עולם הטכנולוגיה.
האם זה מה שחסר לגוף האנושי – כפתור מבריק, חלק וזוהר שכמו מגיח מתוך העור? נראה שכמו קודמיו, גם המוצר הזה יתקשה למצוא מעריצים. בהקשר הזה, מעניין להיזכר ב״אקזיסטנז״, סרטו של דיוויד קרוננברג מ־1999, שבו הוא מציג גרסה אורגנית, לחה ודביקה לממשק שמחבר בני אדם למכונה.












