״נוכחות״: הכל חוץ מאימה

בעלילת הסרט ״נוכחות״ אנחנו פוגשים משפחה רגילה כביכול, שנמצאת בעיצומו של מעבר דירה. האמא רבקה (לוסי לו) צמודה למחשב ועובדת נון סטופ. בעלה כריס (כריס סאליבן) חושד שהיא מבצעת מהלכים לא חוקיים בעבודתה.

לבני הזוג יש שני ילדים: קלואי המוזרה והמופנמת (קאלינה ליאנג) וטיילר הספורטאי והדושבאג (אדי מדאי). שני האחים לא מסתדרים, בלשון המעטה, והיחסים ביניהם מבטאים בצורה מוחשית ומגדירים את חלוקת הכוחות והמחנות הפנימיים של המשפחה.

במהלך הסרט הצופים מתוודעים למערכות היחסים הקלוקלות של המשפחה, למועקות הפרטיות, לקונפליקטים ולסיפורים הדלוחים שלה. אם זה המצב, אז למה ״נוכחות״ משוייך לז׳אנר האימה? התשובה פשוטה: הוא מצולם כולו מנקודת מבט של רוח רפאים השוהה בבית, ונוכחותה מורגשת. זהותה של רוח הרפאים מתגלה בהמשך דרך שורה של מהלכים קלישאתיים מספרי אימה למתחילים, מה שישפוך אור על אירועים קודמים שמנסים לספק הסבר להתנהגות ההזויה של קלואי.

אז די, סליחה, ועם כל הכבוד שצריך לגרד את השאריות שלו מהקאנטים – לקרוא ל״נוכחות״ סרט אימה זו חרפה ועלבון אמיתי לז׳אנר. כבר במבחן הראשון במאי הסרט הסופר־דופר מוערך, סטיבן סודרברג, נופל, כושל ומתרסק על הפרצוף. הוא מציע מעשייה משפחתית דרמטית ומעייפת ווואלה, הפלא ופלא – זה פשוט לא עובד.

 סודרברג מתקיל לכאורה את הצופים (אולי חלאס עם ההטרלות?) ומהתל בהם עם סיפור משפחתי א־לה טראומתי שמהלך על הקו של מחלות נפשיות, שימוש בסמים ומערכות יחסים משובשות. אבל הלו, מה זה כאן, הולמרק?!

תיכף גם הנושא הזה יטופל, אבל כדי לחתום את הרנטה על האימה שלא נוכחת כאן (סליחה על הבדיחה הצפויה), ״נוכחות״ הוא סרט משמים ברמת הז׳אנר שאליו הוא משתייך והוא כל כך מטופש, שרק הקונספט המעניין שלו (לפחות בהתחלה) מושך את תשומת הלב לגביו. הבעיה היא שהוא ממצה את עצמו את כבר בעשר הדקות הראשונות של הסרט וכל מה שמתחשק לאחר מכן הוא לגלול בנייד ולנשנש פופקורן כאילו אין מחר.

אז סבבה, סודרברג מתקיל לכאורה את הצופים (אולי חלאס עם ההטרלות?) ומהתל בהם עם סיפור משפחתי א־לה טראומתי שמהלך על הקו של מחלות נפשיות, שימוש בסמים ומערכות יחסים משובשות. אבל הלו, מה זה כאן, הולמרק?! למען השם, מה נסגר עם התסריט, והדמויות הלא מעניינות או הלא מורכבות או נטולות האמפתיה? האם הזלזול באינטליגנציה של הצופים יכול להיות יותר בוטה מזה?

 

היחיד שיוצא ידי חובתו – הן מבחינת המשחק והן מבחינת מורכבות הדמות – הוא כריס סאליבן, בתור האבא שמתפקד כדבק, היחיד שאכפת לו ממה שקורה בבית. הוא מצליח לעורר רגש דק של רחמים, ואם שאר הדמויות סביבו היו מפותחות בהתאם – יש מצב שהדרמה הייתה מחפה על מוטיבי האימה הנעדרים. אבל זה לא קורה. יש כאן יצירה מבאסת, משעממת וסתמית – מכל בחינה ומכל זווית. ג׳יזס, במה חטאנו?

שווה רגע להתעכב שנייה על הקונספט, שהוא גימיק או ניסוי שמעורר עניין. סודרברג מנסה לשבור את התבניתיות של סרטי האימה בתת הז׳אנר העל טבעי, כשהוא מצלם (בעצמו) את האירועים בשוטים רציפים ודרך נקודת המבט של רוח הרפאים שמסתובבת בבית. הקונספט אכן מעניין ובעצם הופך גם את הצופה לנוכח בתוך הבית. אבל יהיה רצונו של סודרברג אשר יהיה, שום דבר – לא גימיק, לא צילום מקורי ולא שורה בתסריט – מצדיק צפייה שנמשכת 90 דקות.

לסטיבן סודרברג לא חסרות יצירות מכוננות בתרבות הפופ: ״סקס שקרים ווידאוטייפ״, ״ארין ברוקוביץ״, סדרת סרטי ״אושן״ ואפילו ״מג׳יק מייק״ שחשף לעולם את גופו המחוטב לעילא של צ׳אנינג טייטום. אבל ״נוכחות״ הוא פשוט נפילה אחת גדולה מבניין של 50 קומות. בעצם, צריך לשנות את שמו ל״נפקדות״. כי יש שם הכל – חוץ מהדבר הבסיסי שהוא מתיימר לעשות – אימה.

---

נוכחות
בימוי: סטיבן סודרברג
85 דקות; ארצות הברית, 2024
1.5 כוכבים