״עד שיצא עשן לבן״: לא בדיוק מותחן פסיכולוגי, אבל חוויה פואטית ואסתטית

״עד שיצא עשן לבן״, סרטו של אדוארד ברגר (במאי במערב אין כל חדש המופתי), נהנה מחיבוק חם מצד קהל המבקרים והצופים, כמו גם משלל מועמדויות בעונת הפרסים. הסרט מוגדר כמותחן פסיכולוגי על האפיפיורות, מבוסס על ספר באותו השם, והוכתר זה כבר כאחד הסרטים הטובים של שנת 2024. האמנם הוא כזה? לא בטוח. ומה הקשר בינו לבין מותחן פסיכולוגי? את זה רק אלוהים יודע.

האפיפיור מת. ועל הקרדינל לורנס (רייף פיינס) מוטלת המשימה לנהל את אסיפת הקרדינלים הרשמית – קונקלווה (זהו גם שם הסרט באנגלית) – לבחירת אפיפיור חדש. בעולם הקתולי זה לא עניין של מה בכך, שכן לא מדובר רק בבחירת אפיפיור חדש, אלא בבחירת גישה אידיאולוגית, רוחנית ומעשית לניהול הכנסיה הקתולית בעולם ומדינת הוותיקן.

אך ההליך הפוליטי־מנהלי שאותו לורנס שואף לנהל באופן חלק ככל האפשר, מופרע על ידי מגוון אירועים וסימני שאלה: סביב מותו של האפיפיור, סביב קרדינל לא מוכר שצץ בזירה, סביב דברים שהתרחשו בעבר הרחוק והקרוב, וסביב שרשרת אירועים מוזרים ומחשידים.

לורנס, נדרש מתוקף תפקידו לבחון את האירועים ולשמור על אווירה תרבותית. דבר לא קל כשלעצמו, וקשה עוד יותר כשכולם סביבו שולפים ציפורניים, נושכים ומשקרים, על מנת להגיע לכס הנחשק.

כמו בכל מערכת בחירות יש צדדים, יש אינטרסים, יש אידיאולוגיה. וברגר מציג את הוותיקן כמוסד בירוקרטי פוליטי, שהכתרים שנקשרו לו ותארים כמו רוחניות, נשגבות ומוסר – הם רק מראית עין. תכסיסים וקומבינות, ספינים ותחבולות הם חלק מהמשחק – ממש כמו בבחירות לנשיאות או לפרלמנט.

דרמה פוליטית רוויית ביקורת כלפי מוסד הכנסיה. האופן שבו היא עושה דברים במחשכים, מטאטאת דברים מתחת לשטיח, חוטאת בכל שבעת החטאים של הדת והיותה מוסד פטריאכלי מיושן גם כשהיא מונהגת בידיים הליברליות ביותר שידעה

אכן, יש תעלומות רבות ותפניות לא צפויות לאורך הסרט, ואפשר לראות כיצד לורנס מתפקד לא רק כיושב ראש האסיפה אלא גם כמעין בלש חוקר. אבל זה לא הופך את הסרט למותחן, בטח שלא פסיכולוגי.

מה כאן אמור להיות מותח – מי יבחר? מי היה ילד רע בהיסטוריה של הכנסיה, שידעה סקנדל או שניים? מה יוביל את הכנסיה קדימה – ליברליזם או מסורת מיושנת? האם מה שאמור להיות מותח זה איזה קרדינל עשה ספין? נראה לי שהתבגרנו קצת.

באשר לפסיכולוגי – אולי, מעט. לורנס אמנם במשבר אמונה. אבל נקודת מבטו יציבה מנטלית. הוא מציאותי, פרגמטי, מנוסה. האם משהו באחיזת המציאות שלו או בנבכי נפשו מעוות, מעורר סקרנות או עובר שינו מהותי? לא ממש.

כמותחן, חצי שעה פחות הייתה משפרת את המצב. העלילה גוררת רגליים בין תפנית לתפנית, מעניינות ככל שיהיו, ומלווה בתחושת ניפוח כמו נער מתגבר עם תחושת זכאות לאייפון חדש. אם נקבל את ההנחה שזהו מותחן פסיכולוגי, אז יצירתו של ברגר חסרה תחושת בהילות ועומק פסיכולוגי – בין אם מדובר בתפיסת המציאות של הגיבור או של הצופה. ואותן סיבות שמעוררות תמיהה על שיוך הסרט לז׳אנר, הן אותן סיבות שמאתגרות את חווית הצפייה.

האם הוא סרט רע? ממש לא. הוא דווקא טוב מהרבה בחינות. הוא אמנם איטי וארוך מדי, אבל השפה הפואטית שלו מחזיקה היטב ומאפשרת לו להחזיק את הקשב. יתרה מכך, מדובר בסרט די מתוחכם, שמציב תחבולות מתעתעות ומעוררות תמיהה.

הוא היפר דרמטי כלפי כל דבר שמתרחש בו, אבל הדרמה שבו, נסובה סביב קונפליקטים אמינים, כרוכה באקטואליה ובשאלות אנושיות. מבחינה זו ״עד שיצא עשן לבן״ מתפקד הרבה יותר כדרמה פוליטית רוויית ביקורת כלפי מוסד הכנסיה. האופן שבו היא עושה דברים במחשכים, מטאטאת דברים מתחת לשטיח, חוטאת בכל שבעת החטאים של הדת והיותה מוסד פטריאכלי מיושן גם כשהיא מונהגת בידיים הליברליות ביותר שידעה.

עקרון זה מודגש כאשר הקרדינל בליני (סטלני טוצ׳י) ששואף לשבת על כס האפיפיור, חורט על דגלו שלנשים צריך להיות קצת יותר מקום בצמרת הכנסיה, גם אם זה יוציא אותו מהמירוץ – הוא מצהיר, לפני שהוא יוצא מהחדר כאילו הטיל פצצה. יותר מקום בצמרת. וזה הרעיון הקיצוני ביותר. ממש שיא הקידמה.

הביקורת כלפי הכנסיה הקתולית נוכח במהלך כל הסרט בדיאלוגים ומונולוגים המתארים השקפות עולם. כך גם באופן שבו ברגר מייצר אירוניה שמצביעה על הכוזב, על אחיזת עיניים של הרוחני, לכאורה. מאחורי האמנות והאדריכלות הנשגבת שמאפיינת את כנסיות הוותיקן, מתנהל עולם בירוקרטי, עגמומי, אינטרסנטי וגשמי, שהוא כל דבר מלבד אלוהי או נשגב. את החלקים האלה ברגר עושה במדויק.

זה אולי לא מהסרטים הכי טובים של השנה, אבל זה בהחלט אחד הסרטים המרשימים אסתטית שיצאו ב־2024. פשוט יפיפה. הוא מצולם נהדר, עם שוטים עוצרי נשימה, בעלי שפה סמלית עשירה, ערוך בדייקנות מופתית, משוחק לעילא – על ידי פיינס, סטנלי טוצ׳י, ג׳ון ליטגו, איזבלה רוסליני ורבים אחרים – ומלווה בפס קול נהדר, שתורם לאווירת המסתורין. השפה הפואטית של הסרט גורמת גם לסגירת דלת שירותים להרגיש כמו עניין של חיים ומוות. תענוג לראות.

בשורה התחתונה, הבעיה של ״עד שיצא עשן לבן״ היא לא רק שיווקית, אלא מהותית. הוא מתאמץ מדי להיות מותחן פסיכולוגי, ומבחינה זו הוא לא מעניק חווית צפייה מספקת במיוחד. הוא כן נותן חומר למחשבה ומעביר מסר ביקורתי על אודות קונספציות דתיות ותרבותיות. המרחק בין השמימי לארצי, מעולם לא נראה ארוך יותר.

---

עד שיצא עשן לבן
בימוי: אדוארד ברגר
ארצות הברית, 2024, 120 דק׳
4 כוכבים