״אותה הפעולה בשני מדיומים שונים״: שי לי נסים מחברת אופנה וצילום

עמית: בוקר טוב שי לי. מה שלומך?

שי לי: הי עמית בוקר אור, אצלי בסדר, בגלים כמו כולם, מנסה לשמור על שגרה במקביל למציאות המטורפת שקורית פה

עמית: גם אני. בואי נדבר על עולמות התוכן הלא־ממש חדשים שלך אבל שהפכו נוכחים – הצילום. איך התפתח אצלך העולם הזה?

שי לי: הכל נולד בצילומים לסטורי באינסטגרם שלי במסגרת העבודה שלי כסטייליסטית. במקביל, בעשור האחרון, אני מצלמת גם סרטוני וידאו קצרים שהם יומן תיעודי של היומיום שלי. אלו רגעים קטנים של החיים, רגעים שאנחנו בדרך כלל מפספסים.

כל שנותיי כסטייליסטית ויוצרת חשפתי את הצילומים שלי רק ברשת החברתית. בשנה האחרונה היה לי רצון להוציא את החומרים לממד נוסף מלבד האינסטגרם. כל מה שאני יוצרת מגיע מאותם מקורות ההשראה: תרבות, תשוקה, זהות ותנועה, שאותם אני מצלמת דרך לבוש ושפת גוף. במהלך השנים צילמתי סדרות בנושאים שמסקרנים אותי.

הצטבר אצלי חומר רב שהוביל לתהליך של עיבוד ועריכה לכדי יצירות, שאפשר להוציא החוצה בליווי של אוצרת ועורך. זה מהלך טבעי עבורי, כי הצילום היה נוכח אצלי הרבה לפני האופנה. עכשיו אני מחברת בין שני העולמות

עמית: איך מגיע הרצון לצאת עם הדברים מעבר לגבולות הרשתות החברתיות? אם אני לא טועה, בתערוכת ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון הצגת לראשונה עבודות שלך?

שי לי: עבודת וידאו שלי הוצגה בשנה שעברה בתערוכה ״אסופה״ בגלריה על הצוק בנתניה (אוצר: גיא מורג צפלוביץ), ובמיצב ״אנחנו בצבע״ במסגרת שיתוף פעולה עם נורית קוניאק וטל בלטוך בתערוכת ״צבע״ במוזיאון העיצוב (אוצרים: ליאורה רוזין ויובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו). אלו היו התערוכות הראשונות שהצגתי בהן

 

אני בוחרת לצלם הכל באייפון כי זה מאפשר לי חופש פעולה מול המצולמים וגם להיטמע בקלות בקהל הצופים. העבודה משלבת רגעים שבהם אני זבוב על הקיר, לצד רגעים שבהם אני מרשה לעצמי לביים או לבקש מהמצולם לעשות פעולה מסוימת

עמית: איך זה עבד? הם פנו אליך?

שי לי: כן, קרן שפילשר שהפיקה את התערוכה בנתניה פנתה אליי בעקבות חומרים שראתה בסטורי שלי. נושא התערוכה היה שק המהגרים המשובץ. הווידיאו ״חמניות״ שהצגתי בתערוכה, נבחר כי עסק בלבוש של המצולמים: צילמתי לאורך זמן פועלים תאילנדים בקטיף חמניות בערבה, שהלבוש המיוחד שלהם כלל הרבה פריטים משובצים.

גם במקרה של התערוכה ״צבע״, נורית קוניאק פנתה אליי כשהתחילו לעבוד על הפרויקט במחשבה לשלב חומרים עכשוויים שלי בעבודה שלהם. באותה תקופה פרסמתי צילומים שלי שעוסקים בליגה לאומית בכדורגל ושם הצבע נוכח מאוד. משם זה התגלגל

עמית: איך הגעת לצלם בליגה הלאומית לכדורגל?

שי לי: כחלק מתחקיר עבור פרוייקט מסחרי. הייתי צריכה לחקור הלבשה במשחקי כדורגל. בסיום הפרויקט סיקרן אותי להמשיך לצלם את הקהל במגרשים, וכך נולדה סדרת וידאו שצולמה במגרשי כדורגל בליגה לאומית בשנת 2023. הסדרה הולידה מחקרים נוספים וצילום סביב קהילות בארץ שעוסקות בענפי ספורט שונים, שאת חלקן אני עדיין מצלמת

עמית: ואז הגיעה עדות מקומית?

שי לי: לעדות מקומית הגעתי דרך הקול הקורא שהם מפרסמים מדי שנה. שלחתי אליו שלוש עבודות וידאו קצרות, שמהם העבודה ״רחבת ריקודים״ מוצגת בתערוכה

עמית: מרגש. איך נוצר העניין שלך ברחבות הריקודים האלו?

שי לי: חברה שהבת שלה רוקדת הזמינה אותי לצפות, במחשבה שאתחבר לעולם הזה. העבודה צולמה לאורך שנה וחצי של התבוננות וצילום בתחרויות ריקודים סלוניים של ילדים ובני נוער ברחבי הארץ. חלק ממנה צולם בזמן המלחמה. הרגשתי פער גדול בין הביקור בתחרויות לבין המציאות שבחוץ, אבל הצילומים אפשרו לי לחיות לרגעים במקביל למציאות, ולפרקי זמן קצרים להתנתק ממנה.

המשכתי להגיע לתחרויות ולצלם מתוך סקרנות. נוצר אצלי ארכיון של סרטונים שמתוכו התחלתי עבודה אינטואיטיבית של מיון, קטלוג וחיבור. את החומרים חיברתי לסרט אחד קצר בליווי של נורית ירדן ורן סלוין.

העבודה ״רחבת ריקודים״ היא לא דוקו רגיל עם סיפור ברור ורגעים דרמטיים, אלא אסופה של רגעים קטנים ועדינים שביחד משקפים את אופי הקהילה, שרובה מורכבת מיוצאי ברית המועצות שעלו ארצה ושמרו על התרבות שממנה בואו. הדבר היחיד שמסגיר את העובדה שהסרטונים מצולמים בארץ הם אולמות הספורט של מפעל הפיס, שבהם מתקיימות התחרויות

עמית: מה מושך אותך בתחום הזה?

שי לי: משך אותי הפער בין האסתטיקה של ענף הספורט המוקפד הזה לבין אולמות הספורט העממיים, המזוהים מאוד בתרבות הישראלית

עמית: יש לך שפת עריכה מובהקת – מסך מפוצל למספר ויז׳ואלס

שי לי: כן, זה אכן מאפיין את העבודות שלי, זו הייתה גם הבחירה לעריכה של הסדרה הזו. אני מרגישה שזו אותה פרקטיקה שאני משתמשת בה כשאני בונה הלבשה בפרוייקטים גדולים. הסבתי אותה גם לעולם של עריכת הווידאו. זו אותה הפעולה בשני מדיומים שונים. צורת העריכה הזו מחזקת גם את אופן הצילום, שלי שכולל העמדה סטטית של הדמויות יחד עם צילומים בתנועה

עמית: ואת מצלמת הכל באייפון?

שי לי: כן, אני בוחרת לצלם הכל באייפון כי זה מאפשר לי חופש פעולה מול המצולמים וגם להיטמע בקלות בקהל הצופים, שרובו בני משפחה שמצלמים בעצמם בסלולרי. העבודה משלבת רגעים שבהם אני זבוב על הקיר, לצד רגעים שבהם אני מרשה לעצמי לביים או לבקש מהמצולם לעשות פעולה מסוימת

עמית: העבודה שלך היא רגע קטן של שמחה ואופטימיות בתוך כל שאר הצילומים

שי לי: הבחירה להכניס את העבודה שלי לתערוכה הייתה של צוות התערוכה, שעוסקת ברובה במלחמה. אני מניחה שהבחירה בעבודה הזו בקונטקסט הזה נבעה מהצורך להכניס גם רגעים של שמחה ותקווה

עמית: יש עוד תחומים שאת מתעדת? אני רואה הרבה את המשפחה שלך

שי לי: כן, אני חיה בעג׳מי ביפו מזה שש שנים ומצלמת את החוויות שלי מהמקום. גם החומרים האלה נמצאים בתהליכי עבודה לקראת עבודת וידאו נוספת. כל מה שאני מצלמת נוגע בשאלות של זהות, כך גם צילומי המשפחה שלי לאורך השנים. בסופו של דבר כל הנושאים שאני מצלמת עוסקים בעיקר בזהות ותרבות

עמית: כמה זמן את מקדישה לצילום?

שי לי: את רוב הצילומים בנושאים שמחוץ לעבודה שלי אני מצלמת בסופי שבוע

עמית: איך את רוצה להתפתח מכאן?

שי לי: כל מה שאני עושה הוא הכלאה בין דוקו ואופנה, שני תחומים שמעניינים אותי ואני מתכוונת להמשיך בשני הכיוונים האלה יחד