ירון שטיינברג: בית זה עניין של הרגשה ולא ארבעה קירות ומיטה

יובל: הי ירון, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו בתוך כל הכאוס מסביב?

ירון: הי יובל, שלומי טוב נראה לי כמו כולם מחכה לימים שקטים יותר

יובל: כן, לגמרי. איפה אתה עכשיו? על כולנו עברה שנה לא פשוטה, אבל לך כמפונה היה לא פשוט גם בהקשר הזה

ירון: כן, בהחלט שנה לא פשוטה שהביאה איתה הרבה שינויים. עכשיו אני בירושלים מתרגל את החורף הירושלמי. חזרתי לעיר אחרי שלוש שנים שגרתי במטולה, הכי צפון שיש, כל הנוף שלי מהחלון היה ללבנון. ב־7 באוקטובר ארזתי תיק קטן ונסעתי דרומה, לאחר כמה שבועות אצל משפחה וחברים מצאתי את עצמי חזרה בעיר הולדתי ירושלים

יובל: קשוח. יצא לך לבקר בה מאז?

ירון: לא… נסעתי פעם אחת להביא את הדברים שלי עם מתנדב מדהים מהחמ״ל האזרחי. היה קצת מלחיץ, אבל מאז אני בעיקר מדמיין איך הנוף נראה היום, איך כל הצפון מרגיש

יובל: אז בוא נדבר על דברים משמחים יותר כמו ״ארכיטקט״, התערוכה שאתה מציג בפסטיבל אאוטליין בירושלים. איך זה קרה?

ירון: כשהזמינו אותי לגלריית חוץות והתחלנו לדבר על תערוכה, ישר נזכרתי שלסבא שלי הייתה נגריה ממש באותו הבניין רק מהרחוב המקביל (רחוב שושן), והחיבור הזה ממש הגיש את עצמו אליי. יש לנו במשפחה סיפור על מודל מיתולוגי של בית שהוא בנה לפני כ־100 שנה והיום הוא נשאר כזיכרון.

סבא שלי, יהודה שטיינברג, נולד בבית שאן ב־1909 ובגיל 14 הוא בנה מודל קטן של בית ירושלמי, הכל מהדמיון ומחומרים זולים ונגישים. המודל ישב בתוך קופסת זכוכית והיה עשוי לפרטים קטנים. אותו מודל העניק לו מלגת לימודים בבית הספר אליאנס (בניין כלל של היום) וכך הוא הגיע לירושלים בחיפוש אחר חיים חדשים.

שנים לאחר מכן הוא התחתן עם סבתא שלי שגדלה בעיר העתיקה ופתח נגריה ברחוב שושן, ממש על הגבול בין בעיר העתיקה לירושלים המערבית, וממש באותו הבניין נמצאת הגלריה העירונית. הקשר הזה ביני לבינו קיבל מקום פיזי, ובתערוכה אני מציג מהלך דומה למה שהוא עשה, מהלך של תכנון ובנייה של בתים מדומיינים בעקבות המודל שלו

המסתורין הזה, בשילוב עם תאוות נדודים בלתי ניתנת לריסון, לקחו אותי לכמה שנים טובות שבהן חציתי יבשות, חייתי בדרכים וגמעתי אלפי קילומטרים של תרבויות, אנשים וסיפורים

יובל: איך זה מתחבר לעשייה קודמת שלך? ספר רגע בכמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר.ה

ירון: כל הסיפור שלו מאוד התחבר אליי במיוחד לאחר הפינוי מהצפון והחזרה לירושלים. באופן כללי שאלות שקשורות ל״בית״ מלוות אותי שנים בעבודות.

בשבילי החיפוש אחרי הגדרה של ״בית״ הוא מסע ארוך שכולל שנים של הסתובבות בעולם ושוטטות במרחב העירוני. הבתים והרחובות סיקרנו אותי מגיל צעיר, וכנער העברתי שעות רבות בשוטטות בסמטאות ירושלים. פול אוסטר, סופי קאל וג׳ורג׳ פרק היו לי כמדריכי טיולים והטעינו את הרחובות בדמיון ובסיפורים, שמסתתרים סביבי כל הזמן סגורים מאחורי קירות הבתים

ירון: המסתורין הזה, בשילוב עם תאוות נדודים בלתי ניתנת לריסון, לקחו אותי לכמה שנים טובות שבהן חציתי יבשות, חייתי בדרכים וגמעתי אלפי קילומטרים של תרבויות, אנשים וסיפורים.

אך כל המקומות, יפים ואקזוטיים ככל שיהיו, תמיד הרגישו לי כחדר במלון, אף פעם לא כבית. והבנתי שבית זה עניין של הרגשה ולא ארבעה קירות ומיטה

יובל: ואיך כל זה בא לידי ביטוי בתערוכה? מה אתה מציג בה?

ירון: בתערוכה אני מציג מודלים של ״בית של ירון״; בתים שהם קצת בתנועה, קצת פנטזיה, קצת מציאות. המודלים של הבתים בנויים מכל מיני פריטים קטנים שאספתי במהלך המסעות שתמיד הרגשתי שהם טעונים בהיסטוריה וסיפורים.

הם וכל התערוכה זה סקיצות ומודלים של בית שנשען על העבר אבל בכיוון תנועה קדימה. והכל עשוי במלאכת יד שהיא בלי ספק בקשר גנטי משפחתי ישיר, שהיסודות שלו נמצאים ממש מתחת לגלרייה בנגריה הישנה של סבא שלי

בתערוכה אני מציג מודלים של ״בית של ירון״; בתים שהם קצת בתנועה, קצת פנטזיה, קצת מציאות. והכל עשוי במלאכת יד בקשר גנטי משפחתי ישיר, שהיסודות שלו נמצאים ממש מתחת לגלרייה בנגריה הישנה של סבא שלי

יובל: אתה יכול לתת דוגמה למודל אחד – ממה הוא עשוי, מורכב, ומה מכל זה הקהל יודע ומה הוא אמור לנחש או להרגיש ולהבין לבד?

ירון: אחד המודלים בנוי מכריכות של ספרים שמצאתי ברחוב. יש משהו בספרים שדי דומה למסעות, לפעמים אנחנו מספרים לאנשים שהיינו במקום כזה או אחר אבל בפנים מסתתר עולם שלם של חוויות ותוכן.

למודל הזה חיברתי הרבה פרטים קטנים מהאוספים שלי, כל מיני מטבעות שאספתי, ענפים מעץ הדולב מחוץ לבית שלי, קוצי דורבן שאספתי בטיולים בצפון. ולהכל יש תחושה קצת שהפריטים השונים במחסן מתאגדים להם בלילות לכדי מבנים קטנים.

כל מדף עם ההתאספות השונה שלו. יש אחד מקרטון ומסמרים חלודים ויש כזה שבנוי של יסודות של כלי עבודה כמו צבת ומכחולים. אני אוהב את ה״מחסנאות״ הזו ואני חושב שאנשים נקשרים לפריטים שיש בהם עבר, חיים של אחרים

יובל: תגיד, איך אתה, כמי שסיים בעידן אחר את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מחבר את התלת־ממד הזה לעולם האיור ולאאוטליין? אני כמובן בעד, מעניין אותי איך אתה רואה את זה

ירון: התלת־ממד תמיד ליווה אותי. הציור והאיור היו שם כבסיס ממש כמו שכל ספורטאי רץ בבוקר אז גם הציור והרישום הם הריצת בוקר של האמנים. 

אני חושב שהעולם של החומר והבנייה תמיד ריתק אותי וגדלתי בבית עמוס כלי עבודה ומלאכת ידיים. קיבלתי ג׳יקסו לבר מצווה! ובאמת בתקשורת חזותית הייתי קצת שונה בנוף אבל תמיד זרמו איתי אפילו שהדברים לא היו איור קלאסי, והפרוייקט גמר שלי היה בכלל פסל ענק מקרטון ועץ עם אורות כריסמס ורכבת צעצוע. בכלל אני לא ידעתי שהאמנות שאני אוהב זה איור, תמיד חשבתי שזה פשוט אמנות

יובל: אהבתי. מה הלאה? מה קורה איתך היום כשאתה לא עובד על תערוכה?

ירון: בימים אלו אני עובד בסטודיו שלי ב״סדנאות האמנים״ בתלפיות בירושלים. בכלל מאז שהגעתי חזרה לירושלים העיר ממש קיבלה אותי בחיבוק חם ונעים. מקומות כמו ה״מפעל״ נתנו לי מסגרת רק שחזרתי לעיר ועברתי בכמה מקומות של שהות אמן (וגם ברזעדנסי הנפלא של יפו העתיקהֿ שממש נתן לי יציבות בתקופה הזו).

היום אני גר ממש ליד הדירה הישנה שלי במרכז העיר בירושלים, מקום שתמיד היה בשבילי בית. בקרוב פותח קורס איור בהנחייתי בביתא, ובאפריל אטוס לרזידנסי של חודשיים בגרץ שבאוסטריה

יובל: נייס. שמח שיש תכניות משמחות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

ירון: קודם כל תודה לאדית אילן וגלרייה חוץות. 

אני חושב שהמלחמה העלתה לכולנו שאלות על הבית ועל הצורך להגן עליו. יש פה קבוצות במדינה שלכולם זה הבית, כולנו מחוברים למקום הזה באיזשהו קשר משפחתי סבוך ומורכב אבל יחד. ויש בזה משהו מרגש ואופטימי ומלאה תקווה. אז אולי צריך להיות עלה נידף ברוח במשך כמה שנים בשביל לחזור חזרה לשורשים, לבית

---

ירון שטיינברג | ארכיטקט
אוצרת: ליטל מרקוס מורין
גלריה חוץות, רח׳ יפו 17, ירושלים
פסטיבל אאוטליין, נעילה: 23.3