הציורים של יערה אורן גדלים כמו ייחורים, עד שהם מקבלים הקשר ומכים שורשים

חגית: בוקר טוב יערה, מה שלומך בימים הלא פשוטים האלה? מה ממלא את יומך בזמן שהתערוכה ״משאלות הגיוניות״ מוצגת בגלריה מאיה?

יערה: הי חגית, בוקר טוב. אני חושבת שבדומה להרבה אנשים אני חווה פער בין היומיום שלי שלא השתנה באופן מהותי לבין מה שקורה בחוץ ומאוד קשה. הפער הזה מייצר חוויה משונה. הסטודיו הוא מקום טוב להתמודד עם הפער הזה

חגית: ממש. אבל בכל זאת – התערוכה היא מקום פומבי יותר. גם הישג וחגיגה וגם התמודדות עם הדו קוטביות הזו?

יערה: אני משתדלת להיות בגלריה, לפגוש אנשים, לחוות את התערוכה יחד איתם. זה שלב חשוב ליצירה. לצד זה יש בתערוכה תחושה של סיום של מהלך ותקופה, והתחלה חדשה, ואני כבר בגישושים ומחשבות על הצעדים הבאים בציור

חגית: אז לפני הצעדים הבאים, ספרי מה הוביל ל״משאלות הגיוניות״ – שם מצויין, אגב

יערה: תודה. יש לי הרבה עניין בשמות ובאופן שהם עובדים ביחס לציור שלי שהוא ברובו מופשט. אני אוהבת שהשם מציע הרחבה של הקריאה של הציור. בשגרה אני ״אוספת״ שמות. אני כל הזמן רושמת לי משפטים ושמות פוטנציאליים, גם לציורים וגם לתערוכות. כשישבתי עם סמדר שינדלר, אוצרת התערוכה, השם הזה הרגיש נכון לשתינו. זה היה רגע לפני סוף 2024, וחשבנו שיש משהו יפה בשם הזה, שיש בו התכווננות ואמונה, וגם מכיל את הפער בין מה שהגיוני ויומיומי לבין מה שנשאר בגדר משאלת לב.

יערה: אני חושבת גם שהשם, ״משאלות הגיוניות״ מצליח ללכוד משהו שקיים בבסיס של העבודה שלי. ציור יכול להפליג בדמיון לכל מקום, אבל בסוף גם צריך לעבור בדלת של הסטודיו. המתח הזה בין הפרקטי לנשגב קיים גם בעבודות וגם בשם התערוכה.

היו לי חששות מפתיחה של תערוכה בעת הזאת בגלל החגיגיות והשמחה שנלווים לכך. חששתי שזה יהיה מנותק או חסר רגישות. אני חושבת שלמרות שזו לא תערוכה שמגיבה למצב באופן ישיר, היא לא מנותקת ממנו. הרבה מבקרים מדברים על אור ותקווה שהם מרגישים בביקור בתערוכה ואני מבינה כמה המרחב הזה חשוב לאנשים, דווקא בזמן הזה

חגית: אני שותפה להרגשה שיש בכל דבר ״נורמלי״ איזה חטא למצב הקיצון הבלתי אפשרי שנקלענו אליו, ולאנשים שסובלים ממנו ביותר. ועם זאת – הנורמליות היא סוג של מקור כוח. ובציור שלך אני רואה גם מזה וגם מזה – גם מההתמוטטות, ההתמודדות והתקווה.

גוף העבודות בתערוכה הוא כולו מהשנה וקצת האחרונות?

יערה: לא, תערוכת היחיד הגדולה האחרונה שלי הייתה ב־2021, כך שהיו לא מעט עבודות משמעותיות מבחינתי שעדיין לא הוצגו

ביום שהחל שחרור החטופים הרגשתי שאני חייבת לעבוד בצבעים בהירים מאוד. הם הרגישו נכונים והיחידים שהבד יכול לקבל באותו רגע. אבל הציור לא הסתיים באותו היום וסביר שבפעם הבאה יכנסו צבעים אחרים. הציור הוא כמעט תמיד השטחה של פרק הזמן שבו הוא נוצר

חגית: אז מה היה המפתח לבחירה? כי התמונה המתקבלת היא שיש בתערוכה המון שבריריות, דיבור על בית וכאוס

יערה: אני חושבת שהדברים האלה קיימים במציאות שלנו עוד מלפני המלחמה כך שהם מצאו ביטוי בעבודות שלי גם בתקופות אחרות. חלק משמעותי היה בעריכה ובבחירה מה להציג. זה תהליך שקרה יחד עם סמדר, והוא נגזרת של החיבור לכאן ועכשיו וקשב להווה.

אחד הציורים בתערוכה נקרא ״אדמה אדומה, שתיל״, והוא הציור הראשון שהתחלתי אחרי ה־7 לאוקטובר ולמעשה המשכתי לעבוד עליו ולשנות אותו עד פתיחת התערוכה. הוא התחיל מאדמה אדומה וכולו היה אדום וריק. כבר חשבתי שהוא גמור. נתתי לו את השם ״אדמה אדומה״ ושמתי אותו בצד. אחרי כמה זמן חזרתי אליו והמשכתי לעבוד עליו וככה חזרתי אליו כל כמה שבועות והוא השתנה ונוספו עוד שכבות ורבדים.

בסשן האחרון הוספתי צנצנת עם מים וייחור של צמח עם שורשים. הצמח מורכב מקו ירוק ועלה שמבצבץ מעל המים וזה מבחינתי סגר את הציור. החלטתי להשאיר את השם הראשוני ולהוסיף לו את השם ״שתיל״. אולי כשהאדמה כבר לא תהיה אדומה אפשר יהיה להעביר אותו מהמים לאדמה

חגית: בעצם את מתארת הבשלה של הציור, כמו גידול של הייחור, והשינוי מקביל לזמן שחולף

יערה: כן, אם להמשיך עם הדימוי של הייחור, אפשר אפילו לומר שרוב הציורים מתחילים בתלישות מסויימת ולאט לאט מקבלים הקשר ומכים שורשים. רוב הציורים שלי נעשים לאורך זמן. אני חושבת שהציור הוא קצת כמו קפסולה של רגשות ומחשבות שנחרטו על הבד לאורך זמן ההיווצרות שלהם.

ביום שהחל שחרור החטופים ציירתי בסטודיו והרגשתי שאני חייבת לעבוד בצבעים בהירים מאוד. הם הרגישו נכונים והיחידים שהבד יכול לקבל באותו רגע. אבל הציור לא הסתיים באותו היום וסביר שבפעם הבאה שאגש אליו יכנסו צבעים אחרים, שמתאימים למה שארגיש באותו יום. וכך גם בפעם הבאה. כך שהציור הוא כמעט תמיד מעין השטחה של פרק הזמן שבו הוא נוצר

חגית: יש בתערוכה סדרה קטנה של עבודות על שולחן. זוהי הגשה שמפעילה אצל הצופה מבט שונה – מופנה מטה, מתמקד וחוקר, קצת כמו במעבדה יותר מאשר בצפייה ״זקופה״. מה מייחד את העבודות הללו?

יערה: נכון. חלק מהעבודות שעל השולחן מוצגות בתוך קופסאות קרטון, שבשגרה מאחסנות את עבודות הנייר שלי. רצינו לאפשר מבט יותר אינטימי וקרוב. אלו עבודות שיש בהן טמפרטורה קצת אחרת, איזה אקלים פנימי. שלוש מתוכן נקראות ״ינואר״. האחרות נקראות ״נוף של ציירים״, ״עיר בכחולים״, ״גשם״, ״לילה מאוחר״ ו״תכשיטים״

חגית: והן בנייר? נוגעים ומדפדפים או רק מתבוננים?

יערה: הן כולן עבודות נייר, אבל אין שם ערימות לדפדף בהן 😊 בכל קופסא יש עבודה אחת. חששנו שאנשים יתפתו לגעת, אבל בינתיים נראה שהיחידים שמנסים להרים את הציורים מהשולחן הם ציירים אחרים שמבקרים בתערוכה. כנראה שאם הייתי מבקרת בתערוכה כזו זה גם מה שאני הייתי עושה. אמנים תמיד רוצים להרגיש את החומרים

חגית: נקודה מעניינת 😄 צריך סקטור מיוחד לביקורי אמנים.. מה את שומעת מהמבקרים? הם מתחברים לאותו ״אקלים רגשי״ שאת מתארת? איזה שיחות מתפתחות שם?

יערה: אנשים מדברים על הרבה תחושות וחוויות שעולות אצלם מול הציורים. חלקם מפתיעים אותי. שני מבקרים שונים דיברו על הומור שקיים בציורים, ושמחתי שהם ראו אותו, כי הוא מעט נחבא. רבים הזכירו חוויה של אופטימיות ומשהו באבחנה הזאת הפתיע אותי, כי אני לא תופסת מעצמי אדם אופטימי במיוחד, אבל לפעמים הציור מספר עלינו משהו לפני שאנחנו יודעים אותו על עצמנו

חגית: והנה הזדמנות שתספרי קצת על עצמך ועל דרכך

יערה: אני בת 42, בוגרת המדרשה לאמנות ועוסקת באמנות מאז סיום לימודי אי שם לפני 15 שנה. אבל למעשה מאז ומתמיד ציירתי. גם כילדה הייתי ״זו שמציירת״. הציור היה מקום המפלט שלי וגם הכלי שלי לדבר עם העולם ולשתף אותו במחשבות וברגשות שלי. אפשר לומר שהוא עדיין נושא בתפקידים האלה.

כשחיפשתי מה ללמוד אחרי הצבא הרגשתי שהדבר שאני יודעת לעשות זה לצייר ולכן הלכתי ללימודי אמנות. לרגע לא חשבתי שזה יכול להיות עיסוק בפני עצמו ועד היום אני בהוכרת תודה שמתאפשר לי להגיע לסטודיו כל בוקר ולעשות את הדבר שאני אוהבת. בשנים האחרונות אני גם עוסקת בקרמיקה ובעבר עסקתי גם בצילום. לתחושתי גם כשאני מצלמת או יוצרת בקרמיקה אני ניגשת למדיומים האלה עם מחשבה על ציור. חוץ מזה אני עוסקת גם בהוראה ואמא לשני בנים קטנים ומנסה לג׳נגל בין כל החזיתות

חגית: אמרת בתחילת השיחה שהתערוכה היא כבר השלב שאחרי הפרידה מהציורים ועכשיו את עם הפנים והראש לפרויקט חדש – יכולה לגלות על מה את עובדת?

יערה: לא הייתי קוראת לזה פרויקט, אבל יש כיוון מחשבה שמעניין אותי, וניצנים שלו כבר מפוזרים בכמה עבודות. אפשר לומר שזו מחשבה יותר ממוקדת צבע ופחות מחוברת לעוגן של דימוי, אבל למרות ההתרגשות מפוטנציאל לכיוון חדש בציור, יש לי גם חשש להצהיר עליו בפומבי. אצטט בהקשר הזה את הצייר דיוויד הוקני שאמר, ״אף פעם אל תסמכו על מה שצייר אומר, רק על מה שהוא עושה״

חגית: אילנות גבוהים ואהובים! בעולם ללא מגבלות, איפה ומה היית רוצה להציג?

יערה: אין חלל או מוסד ספציפי שאני נושאת אליו את עיניי. זו פעם ראשונה שאני מוצאת את עצמי מציגה שוב באותו החלל, ואני רואה שהעבודה החוזרת עם אותה גלריה היא חוויה שטובה לי, זה מעורר אצלי חשיבה יצירתית. ההיכרות הזו גם מצמצמת משתנים שיכולים לייצר לחץ וככה אני יכולה להיות במיטבי ובפניות למה שחשוב באמת. אז אפשר לומר שהבקשה שלי יחסית צנועה. לעבוד מול חלל יציב, מכבד, במקום שיבינו את העשייה שלי, וידעו לתווך אותה החוצה לעולם

---

יערה אורן | משאלות הגיוניות
אוצרת: סמדר שינדלר
גלריה מאיה, שביל המרץ 2
נעילה: 22.2