איציק ג׳ולי אוהב לעשות דברים ״במרחבים שאני לא מכיר״

יובל: הי איציק, בוקר טוב. מה שלומך בתקופה מורכבת וכאוטית זו?

איציק: הי יובל, האמת מורכב וכאוטי. משהו בין ייאוש לטשטוש

יובל: וזה גם קשור לעבודה החדשה שלך בתיאטרון נוצר, PALETINA, שנדמה לי שלא סתם נפלה נשמטה שם איזו S

איציק: כן, בהחלט. פלטינה הוא שם שמכיל כל מיני אסוציאציות: פלטות, פליט, פלנטה ומן הסתם גם פלסטינה. היצירה בהחלט מנסה לנוע בתוך אותה מציאות שאנחנו נמצאים אבל באופן פנימי – כמסע נדודים

יובל: רגע לפני התוכן אני רוצה לדבר על הפורמט, למרות שלא באמת אפשר להפריד, ואני רוצה להבין: עשית סרט שיוקרן בחלל משני צידי הבמה שעליה יהיו שחקנים. מראש חשבת/ידעת שזה מה שיהיה? קודם היה סרט תוך כדי חשבת איך להציג אותו? מה אתה יכול לספר על זה?

איציק: כשהתחלתי ליצור לא ידעתי הרבה על היצירה. רק ידעתי שאני רוצה לשהות בבית כלשהו שהוא לא שלי. חיפשתי מרחב שייתן לי אפשרות לחקור אותו והוא אותי. לאט לאט הבנתי כל מיני דברים והתחלתי לצלם ולכתוב ואז הבנתי שיש אולי סרט, ואחר כך הבנתי שיש אולי מופע בימתי. הכל היה מאוד ניסיוני ומחפש כל הזמן

יובל: למה רצית לשהות בבית שהוא לא שלך? כלומר, מה הוא יתן לך שאין לך במרחבים המוכרים?

איציק: זרות, ייפתח מקומות שאני לא יודע עליהם דברים, יכריח אותי להתבונן מעבר למוכר, יעניק לי מרחק שאולי דרוש יותר מכל, וגם ייאפשר לי להתבודד. זה גם היה חשוב באותם ימים – לי

יובל: על מתי אנחנו מדברים?

איציק: בין דצמבר 23 לסוף פברואר 24 זאת הייתה תקופת השהות בבית

יובל: איזה בית מצאת בסוף?

איציק: לאחר חיפושים מצאתי דירה ברחוב עזה ביפו. בהתחלה חשבתי שזה יותר מדי אבל איכשהו הדירה הזאת בסוף בקשה שאבוא אליה…

יובל: יותר מדי כי זה ליד הבית? כי זה ברחוב ״עזה״? כל התשובות נכונות ועוד?

איציק: כל התשובות נכונות. וגם חשתי שאני מכיר אותה. היא נראית כמו בית ישראלי טיפוס מסוג מסוים. תרבותי. אבל אחרי שנכנסתי אליה הבנתי את השכבות המורכבות שיש שם.

היו לי שיחות גם עם בעל הדירה שנסע לאורוגואי ודרך סיפורים שלו על חפצים בבית, יותר ויותר נכנסתי לעומק השכבות. מה שהשפיע על הכתיבה והצילומים. באותם ימים עסקתי במושג קוסמו־פליטות, והדירה הייתה מן מרחב קוסמופוליטי. ושם היה קונפליקט

קיבלה ודחתה אותי על בסיס רגעי

יובל: מה אתה יכול לספר על התקופה ששהית בדירה? היה לך לו״ז קבוע? ריטואלים?

איציק: קודם כל התחושות באותה תקופה היו קשות עוד יותר. היו לי המון התכתבויות עם קולגות ברחבי העולם. דבר שהוביל לתסכול מתמשך. אז להגיע אל הדירה עשה לי איזה סדר כלשה. הדיאלוגים המאכזבים עם העולם גרמו לי להבין שאני צריך למצוא את השפה את השפה שלי עכשיו ולא להמשיך מלחמת סיסמאות מיותרת.

הייתי מגיע לדירה כל יום ושוהה בה שעות ארוכות. באופו אינטואיטיבי מצלם או כותב. כל פעם חקרתי סביבה אחרת בבית. והיה שם המון. ההצפה הייתה מאוד מורגשת. פתחתי יחסים מורכבים לדירה היא קיבלה אותי ודחתה אותי על בסיס רגעי

איציק: ככה כל יום הייתי צריך להתבונן מחדש. לגלות עוד פרטים על חפצים. על ההיסטוריה האישית של בעלי הדירה. ולאט לאט זה נכנס לאופן החשיבה שלי. לדוגמה, יש בדירה בכניסה הדפס ענק של אל משבט המאיה, ובתחילת זה נראה כמו משהו של ניכוס תרבותי, משהו תיירותי, אבל בחקירה מול בעל הדירה הבנתי שהוא שהה תקופות ארוכות בדרום אמריקה ובאחד המסעות שלו לקח טריפ במקדש של האל הזה. הטריפ היה חזק והשפיע עליו מאוד לכן רכש את הדפס.

זה פתח אצלי משהו על חשיבה אחרת בתוך הבית, על חיפוש של מרחב אחר בתוך קונקרטיות ודיכוטמיות

יובל: נדמה לי שזה עובר בסרט, הניסיון למצוא נקודת אחיזה במציאות כאוטית כל כך, ואני רוצה לוודא שהבנתי נכון: סיימת לכתוב את הטקסט שבעבודה לפני שנה?

איציק: רוב הרעיונות הגרעינים נכתבו כבר בדירה. לאחר מכן החל תהליך של עיבוד טקסטואלי שקרה במקביל עם התמודדות עם החומרים המצולמים

אמנות ואקדמיה אמורים להיות מרחב ״שלישי״, שלא נכנע לפוליטיזציה בנאלית, דיכוטומיות קשוחות; מרחב שמתעקש להניע את הציבור מהקונקרטיות, מהידיעה המוחלטת; לייצר מרחב אנושי, שמטיל ספק, מעודד חיבור ועוד

יובל: הבנתי. מתי הגיע הרעיון לעיבוד הבימתי?

איציק: הבנתי את זה כבר בתהליך עצמו אבל לא ידעתי איך זה יקרה. היה קודם כל צורך ליצור תסריט ואז סרט ואז להבין איך היצירה הבימתית תתרחש. זה לקח זמן. אנחנו עובדים במתחם 3426 [בית רדיקל] והתנאים של המקום הכתיבו גם הם. זאת יצירה שמקום תובע ממנה דברים…

יובל: צודק. קפצתי לבמה לפני שיש סרט. את הסרט צילמת באותו לוקיישן, בדירה? מה אתה יכול לספר על הסרט והתהליך שלו?

איציק: כן, כל החומרים צולמו בדירה עצמה. ביום הראשון שלי בדירה בחיטוטים הראשונים מצאתי ספר ״זיכרונות של נסיכה ערביה מזנזיבר״. הדמות שלה עניינה אותי והחלטתי להחיות אותה ולתת לה לעשות לי גוסטינג; אז הזמנתי את בת אל דותן לעשות תהליך חקירה בבית ולמצוא את הדמות הזאת.

חברי הטוב הבימאי ניצן גלעדי בא לצלם איתי במלך של שבוע את תוצאות המחקר הזה, וזה ייצר שכבה משמעותית לסרט. מעבר לזה צילמתי בעצמי כל הזמן ושחקתי עם חפצים בבית בכל מיני אופנים תוך כדי שאני מחפש להיכנס כל הזמן יותר פנימה; לפרק את שכבות התרבות שיש שם: שכבות אישיות, היסטוריות, ועוד. 

בסוף היו המון חומרים שכולם איחלו לי בהצלחה עם לסדר אותם אבל לאט לאט זה קרה

התפרקות, ממי וממה שאני

יובל: עכשיו תגיד משהו על המעבר לבמה (שהיא המקום הטבעי שלך, נכון?), על ההחלטה להקרין את הסרט ולתת לשחקנים לדבר את הדובר, את הקול שלך, ואז יש לי שאלה על כל הטקסט והמהלך

איציק: אני אוהב לעשות דברים במרחבים שאני לא מכיר אז ייצא לי להתנסות כבר בעשיית וידאו; לנסות להיות ״תמים״, לדמיין שאני מחוץ למגרש המקצועי. ככה אני גם קצת מתייחס לבמה. אני מגיע אליה ומנסה לגמגם מולה. לחשוב עליה כמו אינסטליישן. אז המעבר אליה מתקיים דרך עוד צינור.

בתוך זה היה חיפוש אחר שחקנים שיהיו מוכנים לצאת למסע הזה, שהוא לא ממש דמות, לא ממש משחק טהור, אלא משהו בין קריינות לפרפורמנס. ולאט לאט יחד איתם התפתחה לה שפה פנימית של מערכת יחסים. קול שלא מצליח להישאר ברור. אחד. שכל הזמן נע בין עמדות, מחשבות, נודד, סותר את עצמו.

נוצרה על הבמה בתוך המרחב השחור מערכת יחסים אינטימית על סף התפרקות

יובל: אז לקראת סיום אני רוצה לשאול על כל המהלך. היה איזה משפט בערך באמצע הסרט שאמרת שתפס אותי במיוחד: ״אלוהים. אני הופך להפגנה של איש אחד שמפגין מול רחבת העצמי שלו״. 

וזה זרק אותי לכל כך הרבה מקומות, ואני חושב על הניגוד בינו לכל הדבר הזה של של למצוא דירה ולכתוב עבודה וליצור סרט ולהפוך אותו לעבודה על במה. אני חושב על הניסיון להישאר שפוי בשנה הזו. אני חושב על הרצון להמשיך ליצור במציאות הזו. אני חושב על שנה אחרי שהטקסט הזה נכתב והמצב לא נהיה יותר טוב אם אתה שואל אותי.

אז אני לא יודע מה השאלה ואם יש שאלה. תגיד מה עולה לך מול מה שכתבתי פה?

איציק: זה מהדהד לי על התפרקות, ממי וממה שאני; תפיסה עצמית: איך אנחנו רואים את עצמנו. לאן אנחנו שייכים חברתית. שייכות למרחב של תרבות, אמנות, ליברליות.

מבחינתי אמנות ואקדמיה אמורים להיות מרחב ״שלישי״ כזה, שלא נכנע לפוליטיזציה בנאלית, דיכוטומיות קשוחות; מרחב שמתעקש להניע את הציבור מהקונקרטיות, מהידיעה המוחלטת; לייצר מרחב אנושי, שמטיל ספק, מעודד חיבור ועוד.

והמרחב הזה, השלישי, קרס לי בשנה האחרונה. הוא הפך למקום של קידום פוליטי ולא מקום של חשיבה וחמלה וספק, אלא של מלחמה חד צדדית ומסוכנת.

יש צורך למצוא מערך אחר לדבר בו. שפה אחרת. אי אפשר להמשיך להיות באותו עולם מושגים שלא מתקשר עם המציאות.

מצד אחד ברור לנו שיש לנו עבודה ענקית כאן בארץ ואנחנו נאבקים על הזמן, ואני מקווה לא ליפול לחד צדדיות, אבל המבט מהעולם יותר מדי פעמים לא ממש מבין שהוא עושה נזק בעמדה החד צדדית שלו 

יובל: שאלה אחרונה שגם עליה מי יודע איך לענות: אתה אופטימי?

איציק: כנראה שכן. משהו ביצירה מבקש ממני כל הזמן לנסות. אבל זאת לא אופטימיות במובן של יהיה טוב מצוין ונפלא, אלא לקבל את המצב, את הקריסה, ולעבוד מתוכם ולהבין מה צריך בתוך המשבר

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

איציק: הודיה גדולה לכל השותפים שלי למסע הזה

---

PALETINA
כתיבה ובימוי: איציק ג׳ולי
מופיעים: מירב גרובר, דן שפירא, ערן בן צבי
HADIVE, מתחם 3426, התחייה 27, יפו
תיאטרון נוצר, 28.2-5.3