תדרים מהגוף אל החומר: כרמית חסין במוזיאון פתח תקווה

ענבל: בוקר טוב כרמית, מה שלומך בימים אלה?

כרמית: היי ענבל🙂 ימים מורכבים מכל הכיוונים, אבל אני בטוב

ענבל: מורכבים וגם מרגשים עבורך, תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלך מוצגת במוזיאון פתח תקווה. ספרי איך זה קרה?

כרמית: לגמרי, מרגש מאוד. בזמנו, דניאל צדקה כהן, האוצרת המופלאה, יצרה איתי קשר. שלחתי לה תיק עבודות וניסינו לתאם פגישה בסטודיו שלי, שבסוף התקיימה במהלך התערוכה ״רפאים״ שבה הצגתי בגלריה בצלאל לאמנות עכשווית בתל אביב (אצרה: הדס מאור).

היו ביננו חיבור מיידי והבנה עמוקה. בהמשך היא ביקשה שאשלח לה הצעה לתערוכה וגם עבודות ומחשבות. תיאמנו פגישה נוספת במוזיאון ואז הגיעה ההצעה המרגשת לתערוכת יחיד: ראיתי את החלל המיועד ומשם כבר נכנסתי להילוך מהיר ולתהליך עבודה מרתק

ענבל: איזה כיף שהדברים זורמים. מה יש בתערוכה?

כרמית: עולם דמיוני, שיקופים שחושפים את שבריריות הגוף הארעי לצד כוחות ואיתנות. גוף העבודות מורכב משישה אוביקטים פיסוליים, שהצורניות שלהן נמצאת על הטווח שבין מופשט לגופני. המחשבה שהובילה אותי הייתה לייצר סימביוזה בין הגוף, לטבע ולתעשייה, כך שצורניות הפסלים גופנית אבל לא מזוהה עם איבר ספציפי.

יש שילוב בין אזורים שמורגשים בשרניים, אורגניים לצד אפיון גיאולוגי, סלעי, ובנוסף ישנן מערכות תמיכה מנירוסטה שהאובייקט הפיסולי מוצב עליהן – בתוכן או כחלק מהן. הנירוסטה, כפלדת אל־חלד, נפוצה בשימושים שונים בבתי הבראה ומשמשת בין היתר כמאחז לנכים — מאחז שהופך לעיתים לחלק בלתי נפרד מהגוף. החומריות התעשייתית והקרה של הנירוסטה חושפת פגיעות, אבל תמיד בעבודות שלי יש קריאה להעצמה ולהתבוננות רחבה יותר על סך כל המורכבויות

ענבל: פסלים עם הרבה עוצמה וגם עדינות

כרמית: תודה, אני שמחה שזה עובר יחד

ענבל: מה מניע אותך בעבודה שלך?

כרמית: המוטיבציות שלי מגיעות מתוך החיים האישיים שלי, מתוך התמודדות לצד נכות במעגל הקרוב. היום ההתבוננות שלי היא יותר רחבה, יותר ממעוף, פחות ספציפית וישירה. זה מוביל לכיוון של הפשטה בגוף העבודות ואפשרות לתקשר יותר רבדים. בנוסף, אני מונעת ממחקר של חומרים, תמיד נמשכתי להבין לעומק ממה החומר מורכב, מהן התכונות שלו, המקור שלו – ואני בוחרת איך להטעין את העבודה בחומריות כזו או אחרת

אני מונעת ממחקר של חומרים, תמיד נמשכתי להבין לעומק ממה החומר מורכב, מהן התכונות שלו, המקור שלו – ואני בוחרת איך להטעין את העבודה בחומריות כזו או אחרת

ענבל: מעניין לראות איך התפתחו העבודות שלך, מעבודות סיליקון שבהן פרשת כיסא גלגלים על הקיר, לעבודות הרבה יותר מופשטות ועם זאת גופניות וחומריות. עם אלו חומרים את עובדת?

כרמית: נכון, כל עבודה היא גלגול בפני עצמו. התחלתי לעבוד עם סיליקון לפני בערך שבע שנים, כשעברתי ממדיום של ציור למדיום של תלת־ממד. רוב חיי ציירתי, וכשעברתי לפיסול שוטטתי בעולם פחות שיפוטי ומאוד ניסיוני. עבדתי עם חומרים מגוונים ועשיתי אינסוף ניסיונות וטסטים.

כבר הרבה זמן שאני עובדת עם אבקת שיש של אבן קיסר, שהיא בעצם שיש גרוס. בתערוכה הנוכחית יש שלושה אוביקטים פיסוליים שעשויים מיציקה של אבקות שיש, שתי עבודות מיציקה של אבקת גרפיט ועבודה נוספת מנירוסטה בלבד

ענבל: איך מתפתח פסל?

כרמית: איזו שאלה כיפית, כבר יש לי אוויר ובא לי להיכנס מחדש לסטודיו.

תהליך העבודה שלי השתנה. כיום העבודות הן אינטואיטיביות, אבל בגלל שהן צמחו לגובה ולצורות מורכבות זה מחייב אותי מידה של תכנון. הן חייבות קודם כל קונסטרוקציה של שלד פנימי. העבודה הראשונית מתחילה ברישום, ברעיון הצורני. לאחר מכן אני יוצרת את השלד הפנימי, ואז לב העבודה הוא בחומר. חומר רך, אדמה לחה, שמאפשרים לי להטמיע תדרים ותנועות ישירות מהגוף אל החומר.

אז אני יוצקת תבנית מסיליקון וגבס, מייצרת נגטיב ואליו יוצקת את ה״פסטה״ שיצרתי מתרכובות של אבקות עם דבקים וחיזוקים. כל זה מלווה במחשבה על ההצבה ושילוב המאחזים השונים, שנכללים כבר ברישום ההתחלתי. אם לחבר את זה למה שאמרת בהתחלה לגבי העוצמה והעדינות של הפסלים – אני חושבת שזה מגיע גם מאופי תהליך העבודה שלי והטרנספורמציה של חומר רך לחומר קשה

ריחוף לא מוחלט

ענבל: הטרנספורמציה החומרית שמשאירה את עקבותיה. מה גרם לך לעבור מהסיליקון הרך לחומרים הקשים?

כרמית: מדויק🙂. השימוש בסיליקון הרך אפשר לי לגעת במעטפת החיצונית של הגוף, בתחושה של העור, של הכסות. בחרתי פיגמנטים של צבעי גוף והחומריות הרכה הובילה תחושה אנושית לצד חומר מלאכותי. עברתי לחומריות הקשה כשחיפשתי מענה לשלד של הגוף.

העבודה הראשונה נוצרה מאבקת פחם צמחי, פעולה שבמסגרתה לקחתי חומר אורגני שנוצר מהתפרקות של גוף, וחיברתי אותו בחזרה למצב של שלד קשה

ענבל: צבע הגוף מעלה שאלה על צבעים. איך את בוחרת באיזה צבע תהיה העבודה?

כרמית: אני עובדת לפי תחושה. התוכן תמיד מתחבר כשיקוף, אבל התחושה מובילה אותי

ענבל: היום את עובדת רק בלבן ושחור?

כרמית: לא בהכרח. בתערוכה הנוכחית השילוב בין הבהירים לכהים אפשר לי ליצור מצב של בין ריקון לחיים

ענבל: צמד מילים מעניין – ריקון וחיים – שהן לא בהכרח ניגוד. יש בתערוכה פסל מרשים, מעין ראש שחור שעומד על שני פסי נירוסטה. תוכלי לספר עליו?

כרמית: קוראים לו ״כספית״, הוא עשוי מאבקת גרפיט, צורתו אורגנית ומעוגלת, מעין ראש מוגדל, עובר או חדק של פיל. הוא מוצב על מבנה מנירוסטה שמזכיר מקפצה של שחיינים או מתקן משחקים, כשהמאחז הפך כאן למקפצה

ענבל: ספרי על שני הפסלים הלבנים שבתערוכה – ״פייטה״ ו״מלכת הנמלים״

כרמית: הפסל ״פייטה״ מוצב במנח אלכסוני, הוא מזכיר תנוחה של תינוק הנתמך באחיזת אימו. הפסל עשוי מאבקת שיש קוורץ. יש לו מראה גופני בצורניות סלעית מובהקת, פני השטח שלו מחוספסים. רציתי לתת בו ביטוי לאפיון הגיאולוגי, כלומר – בתוך האיזון בין גוף לסלע – לייצר עוצמה ואיתנות מהסלע לצד תנועה חופשית שהשאירה רישום במאובן, כמו זיכרון דומם של תנועה שהייתה.

השם פייטה מוביל לחמלה ולדימוי של מריה מערסלת את בנה ישו המת. הפסל מוצב על מאחז מנירוסטה עם שתי רגלים – יוצר תחושה של ריחוף לא מוחלט, באיזון עדין ספק יציב

ענבל: ומלכת הנמלים? מהיכן בא השם?

כרמית: ״מלכת הנמלים״ היה הפסל הראשון שיצרתי עבור התערוכה, ממנו הכול התחיל והתפתח. יש לו חזות גיאולוגית קדמונית ועתידנית יחד. אני אוהבת להאדיר בשמות את הפסלים יחד עם המשמעות שנלוות להם. ״מלכת הנמלים״ הקטנה קיבלה שם של פסל בנוכחות על־זמנית, היא אבסולוטית בחלל, כמו טוטם.

מבחינתי היא מביאה איתה קריאה לחזור לידע פנימי, לידע שמביא אתו הטבע, כמו אצל הנמלים שצורת התקשורת שלהן היא מופתית: כל אחת יודעת את תפקידה, הן מפרישות סימני ריח (פרומון) וכך מתעדכנות ביניהן האם יש סכנה בדרך או שהדרך בטוחה. אצלנו קוראים לידע הזה אינטואיציה, אבל זה הרבה מעבר לזה, וזה מחבר לתודעה, גוף, נפש

ענבל: אם כבר מדברים על שמות, מאיפה הגיע שם התערוכה?

כרמית: השם ״לשיר על העצמות״ לקוח מתוך ספרה של קלאריסה פינקולה אסטס, ״רצות עם זאבים״. דניאל צדקה כהן הציעה אותו כשם התערוכה, והוא כל כך מדויק לעשייה שלי.

בספר היא קוראת לנו, הנשים, למסע של חיבור מחודש אל אותם אזורים עמוקים ועצמיים שנשכחו, דרך הטבע ודרך מחוזות של דמיון. הסיפור ״לשיר על העצמות״ עוסק באישה זקנה שמלקטת עצמות, מחברת אותן, שרה מעליהן וכך מביאה להן ריפוי. בעיני זה כמו פעולת הפיסול שלי

ענבל: מה הלאה? יש כבר תוכניות לעתיד?

כרמית: יש הרבה רעיונות ודימויים חדשים שנולדו תוך כדי העבודה על התערוכה הזו, ויש תוכנית לתערוכה הבאה, אבל עוד מוקדם לדבר על זה

---

כרמית חסין | לשיר על העצמות
אוצרת: דניאל צדקה כהן
מוזיאון פתח תקווה, ארלוזרוב 30, פתח תקווה
נעילה: 28.6