אברהם אילת: מאבק הישרדות על־זמני של הגוף, הנפש והחברה – הדומים מאוד זה לזה

חגית: בוקר טוב אברהם, מה שלומך בימים אלה?

אברהם: תודה, שלומי טוב ושלומך?

חגית: אני בסדר. במתח, כמו כולם. שמחה שיש לנו הזדמנות לדבר על ״הצדדים היותר יפים של החיים״. אבל כשאני קוראת את שם התערוכה שלך: ״הפחד מפני מה שלפתע מאוחר מדי״ – ברור שלא ניתן להפריד באמת בין החיים לאמנות

אברהם: אכן, ימים קשים ומטרידים. את השם הזה נתתי לעבודות כבר ב־2004, ללמדך שאני חווה את המצב החולה שלנו כבר הרבה זמן

חגית: בניסיון לתאר את עבודתך בטקסט התערוכה אתה מתואר כך: צייר, רשם, אמן הדפס, צלם, יוצר סרטים ועבודות סאונד, פסל, אמן רב־תחומי הניחן בעצמאות מחשבתית יוצאת דופן, באירוניה עצמית, ובקו ייחודי משלו שמאתגר גבולות ותפיסות חיים.

שם התערוכה הוא גם הכותרת של ספר האמן – מונוגרפיה בעריכת גליה בר אור – שיושק בשבת הקרובה במסגרת התערוכה המקיפה, שמוצגת בעין הוד בשני חלקים בגלריה עין הוד ובמוזיאון ינקו דדא. ברכותיי

אברהם: תודה רבה. תערוכה מקיפה, שמתמקדת בהיבטים של גוף, החוזרים אצלי מאז סוף שנות השישים. בתערוכה יש קיר עם ציורי שמן ואקריליק שלא נראו מאז, ואנשים לא שיערו שהם שלי

חגית: מעניין ומטריד לחשוב שהדברים שאתה מדבר עליהם, ומציג, היו חלק מתחושת איום מתמיד, ואפילו איזה חזון דיסטופי – של אנשים רוחשי רע במנהרות. אפשר לומר שממרום שנותיך אתה יכול להציג ״תערוכה קבוצתית״ של אברהם אילתים מתקופות שונות – יותר ופחות מוכרים בציבור?

אברהם: בהחלט נכון, ומכיוון שתמיד עבדתי בסטודיו באובססיביות, יש מלבד מה שמוצג בתערוכה – ומוגבל בגלל גודל החלל – עוד הרבה דברים שלא ניתן להציג, אך יהיו בספר

חגית: אני מתעקשת לחזור לכותרת: ״הפחד מפני מה שלפתע מאוחר מדי״ – ולצד המציאות של ימינו המפגש האסוציאטיבי בין המלחמה והאימה לעבודות ספציפיות, יש במשפט הזה גם משהו יותר אוניברסלי. דיבור על התבגרות, הזדקנות וחרדת ההחמצה? למרות שאתה אדם מאוד יצרני, שמעולם לא הפסיק ליצור או יצא לפנסיה 🙂

אברהם: את הכותרת הזאת מצאתי בסיפור ישן של חוסה לואיס בורחס, ומיד דיברה אלי בעוצמה. היא בשבילי ביטוי לדברים נרחבים, אוניברסליים, שגם מתקשרים כמובן – כי אי אפשר שלא – למציאות של ימינו. אבל פחות למצב האישי. אם כי עכשיו שהעלית את זה אבדוק זאת עם עצמי

חגית: אנחנו נפגשנו לראשונה לפני כ־15 שנה, במוזיאון חיפה. נתקלתי בעבודה עוצרת נשימה שלך, תרתי משמע, של ריצה ביער. מנוסה? בהלה? התמזגות עם הטבע? כל התשובות נכונות? אחר כך הצגתי סרט אחר שלך בתערוכת וידאו ארט קבוצתית שאצרתי.

כמה מעבודות הווידאו המוקדמות שלך, מתקופתך כחבר קיבוץ שמיר שעל גבול הצפון, טומנות בחובן גם איזה רמז מטרים למתקפה הנוראה ב־7.10. יש זיכרון וטראומה קולקטיבית שעבורך היא אישית לגמרי – היית אב צעיר כשהמחבלים חדרו לקיבוץ ואיימו להשתלט על בית ילדים

אברהם: הסרט שאת מזכירה מוצג גם בתערוכה הנוכחית (ואגב, הוצג לפני מספר שנים בטיימס סקוור בניו יורק, כחלק ממקבץ היסטורי של וידאו מישראל). הוא פתוח לפירושים, ומישהו אף ראה בו ביטוי לשואה, ולכן כל מה שאמרת – אפשרי.

לגבי הזכרונות מתקופת הקיבוץ, יש לי שתי עבודות שמשלבות את חדר האוכל והתקפות של מחבלים. למען הדיוק – בהתקפת המחבלים בשמיר ב־1974 הם תפסו את המכוורת והתכוונו לתפוס את חדר האוכל, אבל לא הצליחו. לפני שנהרגו רצחו שתי חברות קיבוץ ומתנדבת מניו זילנד. הם עברו ליד בית הילדים וירו לעבר כמה ילדים שישבו בחוץ, שלמזלנו לא נפגעו

אברהם: פרט פיקנטי על הסרט ״חדר האוכל בקיבוץ שמיר״ – הוא שודר באחת התוכניות הראשונות של ״ניקוי ראש״, ומוטי קירשנבאום הצמיד לו מוזיקה, כי במקור הוא סרט אילם מ־1972

חגית: הסרט מציג רגע דרמטי של התרחשות, והוא מעביר משהו שלא ניתן לניסוח

אברהם: אז ארחיב קצת: הסרט צולם בסטופ מושן, בערב אחד, מפינת חדר האוכל ורואים בו תנועה תזזיתית של חברי הקיבוץ באים לאכול ואז מתאספים בקצה האולם – לצפות בשידור במכשיר הטלוויזיה היחידי שהיה אז בשמיר. באותו יום הייתה התקפת הטרור של היפנים בשדה התעופה לוד (זכורה כמתקפת קוזו אוקומוטו) והחברים רואים ומאזינים לראשת הממשלה גולדה מאיר. חדר האוכל והטרור חברו יחד לאירוע ולעבודת הוידאו

מלחמה על זמנית

חגית: אחת העבודות המרכזיות בתערוכה היא מיצב וידאו בשם ״הזמן הפסיכו-פיזי״ שמבוסס על ציורי הדיו שלך משנות ה-2000, מלאים בפעילות אנושית מגוונת. זו עבודה ש״מרחיקה עדות״ ומתחזה לעולם העתיק, בדומה לציורי קיר במצרים העתיקה. בעצם אתה מציג מעין מצב של מלחמה על זמנית

אברהם: על שלושה קירות מוקרנות בו זמנית גרסאות אנימציה של ההתרחשות הדחוסה, הכוללת סוגים שונים של פעילות אנושית. הסרט נוצר מהרישומים שנעשו אכן בהשראת ציורי קיר מצריים – אותם ציורים שממלאים קירות של מבני מסטבה ומתארים חיי יום-יום של אנשי המעלה הקבורים בתוכם.

חשבתי אז, שאם השפה שהקדמונים השתמשו בה מתאימה לדיבור על חייהם, היא יכולה להתאים גם לנו. ואני רואה עד כמה הצופים מתחברים ונרעשים כשהם שוהים בתוך החלל. העבודות האלה והמיצב לא עוסקים רק במלחמה אלא בחיים על כל מורכבותם

חגית: אחרי שהצגת במוזיאונים בינלאומיים, זו הזירה הביתית שלך. איך אתה מרגיש להציג בעין הוד, ליד הבית?

אברהם: זאת הזדמנות להשתמש בחללים המצויים כאן להצגה חדשה של גופי עבודה אחדים, שלא נראו או נשכחו. מיצב הווידאו הוא יצירה מורכבת שהוצגה בפראג, באיסטנבול, בדיסלדורף ובירוואן (ארמניה) – ובכל אחד מהמקומות נבנו למידותיה חללים מתאימים. זוגתי, מרגול, שהיא גם מפיקת־על שעבדה איתי על הפרויקטים בעולם, התעקשה שהעבודה הזו צריכה להיראות כאן ״בבית״, במיוחד שיש בה רלוונטיות עוצמתית לחיינו כאן ועכשיו. משמח שאחד מחדרי הגלריה של עין הוד כאילו נתפר בעבורה

חגית: איך בוחרים? למיטב הבנתי זו לא בדיוק רטרוספקטיבה, יותר אסופה נבחרת מאוצרות השנים. מה היו הקווים המנחים? מה ההבדלים בפוקוס בין הגלריה למוזיאון?

אברהם: המכלול הגדול והמגוון של יצירתי בהחלט הציב דילמה לאוצרות – גליה בר אור וצאלה קוטלר הדרי – שהיו צריכות לתפור תערוכה מדוייקת במגבלות של מקום. עם גליה עבדתי רבות על הספר והיא חקרה ביסודיות את החומרים ובחרה להתמקד בעבודות שעוסקות בגוף, ובקשר שביו מופעיו השונים להיבטים חברתיים ואף פוליטיים. העבודות בחלל של הגלריה יוצרות ביניהן סוג אחר של דיאלוג

חגית: כאמן ותיק – שמציין השנה 85, תוכל לספר משהו על הרקע לעבודות בתקופות שונות, ואיך הן מתחברות לאקטואליה?

אברהם: כתשובה לשאלתך – אביא כאן קטע שכתבתי אחרי אשפוז ברמב״ם בשנת 1998 – והוא מתאר שני גופי עבודה, שמוצגים כל אחד בנפרד עכשיו בשני חללי התערוכה:

א. ״מהרגע שחזרתי לחושי ויכולתי לזוז, התחלתי לכתוב וגם לתאר ברישומים את המראות שראיתי בזמן המסע המטורף שהייתי שרוי בו. אחד הדפים היה מלא ביצורים קטנים מוזרים למראה. על הדף כתבתי: ׳מנסה לשחזר את דימויי האלוהים׳. היה לי ברור אז שהיצור שראיתי היה אלוהים. הוא היה יצור קטן ומפחיד, בלתי ניתן להגדרה. הרגשתי שאני חייב לתפוס את מראהו באמצעות רישום בטרם ייעלם לתמיד. ניסיתי שוב ושוב, רשמתי אחד אחרי השני בלי הפסקה אבל לא עלה בידי כי היצור היה חמקמק.

״המקרא מלמד אותנו שהאדם נברא על ידי האל בצלמו. כשאני רואה את מה שאנו בני האדם מעוללים אחד לשני וליקום שבו אנו חיים, אני חושב לפעמים שהדימוי האמיתי שלנו, זה הנסתר, קרוב יותר ליצור ההוא ש׳ראיתי׳ מאשר לזה שאנו מדמיינים שהוא דמות האלוהים״

זה לא היה יותר עניין של צורות וצבעים אלא אמירה על מחלה – לא זו הפרטית שלי, אלא זו של האזור שבו אני חי, שבו אנשים הורגים זה את זה בשם אלוהים, והבטחות של ספרי קודש

ב. ״אחרי כל טיפול בהקרנה הייתי הולך לסטודיו רק כדי להימצא בו. השהייה בסטודיו מילאה את הסוללות והזרימה חיים בעורקי. הייתי תשוש אך החלטתי שאני חייב לצייר למרות שלא יכולתי לחשוב על נושא או רעיון ליצירה. חשבתי שהכי פשוט יהיה לצייר טבע דומם מהתבוננות, דבר שלא עשיתי מאז לימודי האמנות.

״הסתכלתי מסביבי ומצאתי ספר ישן שהיה מלא בתצלומי מיקרוסקופ בשחור־לבן, של רקמות בתוך הגוף. לא הבנתי את הכתוב שהיה באיטלקית אבל התמונות ריתקו אותי ונראו לי כקומפוזיציות מופשטות מעניינות בצורתן ובמרקמיהן. החלטתי להשתמש בתמונות הללו כאילו הם מודלים של טבע־דומם. כל ציור שגמרתי נתלה על הקיר. לאחר מספר שבועות הקיר התכסה בשורות של ציורים והיה לי רושם מעורפל שמשהו מתחיל לקרות. לא ידעתי מה הדבר אך הרגשתי שהציורים אינם עוד חסרי משמעות. מנקודת התחלה ללא מיקוד נסחפתי לתהליך יצירה חיוני ששילב בתוכו כוונות ובחירות שאיפיינו את דרך העבודה הרגילה שלי.

״יום אחד נתקלה עיני במקרה בדימוי בעיתון שהיה מונח במהופך על הרצפה. זו היתה סצנה מהחיים: אדם שורף דגל, ונוכחותו יחד עם ציורי הרקמות התוך־גופיות העניקו פתאום לכל הקיר כיוון ומשמעות חדשים. זה לא היה יותר עניין של צורות וצבעים אלא אמירה על מחלה – לא זו הפרטית שלי, אלא זו של האזור שבו אני חי, שבו אנשים הורגים זה את זה בשם אלוהים, והבטחות של ספרי קודש״.

חגית: אתה מגיב באמנות לאירועים אקטואליים ופוליטיים. אתה ממשיך ליצור – גם בזמנים קשים.

אברהם: העבודות מאפשרות לי להעיר באופן אירוני על האופי של הכוחנות הישראלית. אתן עוד דוגמה: יש סדרת עבודות בשם ״שרירים״, סדרה של 10 פוטוגרמות (שמתחלקת בין שני חללי התערוכה). פוטוגרמה הוא סוג של צילום ללא פילם. על נייר צילום מניחים אובייקט כלשהו, חושפים אותו לאור לזמן קצר, ואז מפתחים ומקבעים את הדימוי על הנייר, כמו שעושים בהדפסת צילומים. מתקבל דימוי צילומי של האובייקט.

באיזור מוזנח ומלא שאריות זבל אספתי בקבוקי פלסטיק שהתעוותו מהשמש. הנחתי את הבקבוקים על נייר הצילום, ושתלתי בכל צילום טקסט – שמות של שרירים שהוצאתי מתוך מילון למונחי רפואה. שמות השרירים שבחרתי הם כאלה שמסמנים כוח, והצירוף של הבקבוקים המעוותים ושמות השרירים יוצרים אמירה אירונית על הרהב והגאווה, שהם ממאפייני הכוחניות הישראלית. אני חושב שהעבודה הזו מדגימה את הקשר שמופיע ברבות מעבודותיי – בין הגוף להיבט החברתי/פוליטי

---

אברהם אילת | הפחד מפני מה שלפתע מאוחר מדי
אוצרות: גליה בר אור, צאלה קוטלר הדרי
מוזיאון ינקו דאדא, גלריה עין הוד
נעילה: 19.4