דרך אגב // איך משפריצים דופמין בלחיצת כפתור

זה זז פחות ממילימטר פנימה והחוצה, אבל גורם לנו להרגיש טוב. ממש ממש טוב. מדענים עדיין חוקרים מדוע לחיצה על כפתור פיזי גורמת למוח שלנו להשפריץ דופמין בכמויות מסחריות: מהתחושה הראשונית של המגע עם הכפתור בקצה האצבע (אחד המקומות הרגישים ביותר בגוף), דרך ההתנגדות הקלה של הכפתור, הצליל הממכר של ה״קליק״, ועד תחושת הריבאונד אחרי שהכפתור נלחץ.

מאז שסטיב ג׳ובס הציג את האייפון לפני כ־20 שנה התרגלנו לראות לוחות מחוונים ושליטה הופכים למסכי מגע – שטוחים, חלקלקים, קרירים ומוארים. לכאורה, זאת היתה התקדמות טכנולוגית עצומה: במקום לבזבז שטח על כפתורים פיזיים שלא ניתן לשנות את ייעודם, מסך מגע אחד יכול לשמש לשליטה על אינספור פרמטרים שונים – באופן גמיש וניתן לשינויים. 

אבל השנה נראה שהכפתורים הפיזיים חוזרים. המתגים הקטנים, שפעם היו סימן הכר של טכנולוגיה ושכל הסטה קלה שלהם היא אירוע משנה מציאות – עושים קאמבק. ואם מישהו צריך הוכחה: ממש ברגעים אלה חלק ניכר מהדור הצעיר בישראל שקוע בהקלקה רפיטטיבית על קליקרים – מין קאונטרים דיגיטליים על טבעת – תוך צפייה במספרים עולים אט אט, עד לאיפוס המיוחל. 

מי שזיהו קודם את העונג והחשיבות שבכפתור – ודואגות בימים אלה להחזיר לו את זוהרו – הן כמובן החברות הגדולות בעולם. חלפו רק כמה חודשים מאז שאפל הוסיפה שני (!) כפתורים פיזיים לאייפונים שלה, והנה חברת פולקסווגן הודיעה בשבוע שעבר שהיא מחזירה את הכפתורים הפיזיים למכוניות שלה. במודלים החדשים, מתחת למסך הראשי, יופיעו שוב כמה כפתורים אהובים שאפשר לשחק איתם בעצבנות הלוך ושוב: הווליום, חימום, עוצמת האיוורור ואיתות החירום. 

אנדריאס מינדט, המעצב הראשי של פולקסווגן, הסביר בראיון ש״אנחנו בחיים לא נעשה את הטעות הזאת יותר (של מעבר למסך מגע). במודלים החדשים הנהגים כבר לא יצטרכו לנחש. הכפתורים מציעים פידבק פיזי – זה אמיתי ואנשים אוהבים את זה. בכנות, אנחנו מדברים על מכונית. זה לא טלפון. עכשיו אנחנו מבינים את זה בפולקסווגן״.

אז למה כפתורים פיזיים לוחצים על כל הכפתורים הנכונים בנפש שלנו? מחקרים מראים שהפעלה של כפתור פיזי במכונית לוקחת 10 שניות, בעוד שאותה פעולה במסך מגע לוקחת 45 שניות. בנוסף, המוח שלנו מתאמץ 25% יותר כשאנחנו צריכים להשתמש במסך מגע, מאשר במתג ישן וטוב. 

העליונות הברורה של הכפתורים הפיזיים נובעת מהעובדה שאנחנו יצורים רב־חושיים, ולא מצלמות עם ידיים. הרגישות המופלגת של 2 המילימטרים המרובעים (בממוצע) שיש לכל אחד מאיתנו בקצה האצבע המורה מאפשרת לנו לעשות דברים מדהימים עם מתג: להושיט יד, לברר האם הוא מופעל או לא, ולשנות את מצבו מתוך זיכרון חושי בלבד. מסך מגע, לעומת זאת, מכור לתשומת לב. אי אפשר להשתמש בו בלי להסתכל. 

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Derrick Gee (@gee_derrick)

מחקרים מראים שרוב היוזרים מדווחים על ״סיפוק גבוה יותר״ ממכשירים שנותנים פידבק תחושתי, ולכן אין פלא שאנחנו רואים נחשול של כפתורים חדשים שרק מבקשים להילחץ: ממכשירים מכופתרים עד העצם ועד חזרתם של הכפתורים למדיחים, מכונות הכביסה ושואבי האבק שלנו. ולצד כל זה, דמיינו שיום אחד סוף סוף יצליחו ליצור חוויה אותנטית באמת של לחיצה על כפתור וירטואלי בעזרת haptic feedback.

ואולי הסיבה העמוקה שמאחורי ההעדפה לכפתורים פיזיים היא שמשתמשים רבים מקבלים מהם תחושת שליטה טובה יותר מאשר מול מסך מגע. איפשהו באחורי המוח כולנו זוכרים שלא אנחנו שולטים במה שנראה על המסך: המחשב בוחר אילו פקדים לכלול שם, את רמת הדיוק שלהם והאם הוא בכלל יגיב להם. אנחנו רק אורחים במרחב הדיגיטלי הזה. אז כדי שנוכל להרגיש ממש ממש בבית, אולי כל מה שנשאר זה רק להוסיף תזוזה קטנה, של מילימטר בערך, בכרית האצבע.

מתמטיקה גבוהה

סביר להניח שלא שמעתם על החברה הכי רווחית בעולם: מאז 1988 רנסנס טכנולוג׳יס מרוויחה כ־38% נטו בממוצע מדי שנה. אין הפסדים; רק רווחים. בפודקאסט Acquired מספרים לאורך שלוש שעות את סיפורה של החברה, שהוקמה על ידי המתמטיקאי ג׳ים סימונס (שתרם בין השאר לפיתוח תורת המיתרים) – ואיך היא חולבת מדי שנה מיליארדים מהציבור בגאונות מתמטית, מבלי שאף אחד יוכל להצטרף באמת.

מתישהו בשנות ה־60, סימונס היה מתמטיקאי מבריק שגויס כדי לפענח קודי הצפנה רוסיים. יום אחד הוא הסתכל על תנודת המחירים בבורסה – והבין שגם כאן יש קוד שאפשר לפצח. חמוש בתובנה הזאת, הוא הקים 15 שנה אחר כך את רנסנס טכנולוג׳יס.

הם התחילו בלנסות לחזות בעזרת מודלים מתמטיים מחירי מטבעות וסחורות, ובשנת 1988 החליטו להתרחב למניות עם קרן השקעות ששמה מדליון (על שם כל הפרסים שג׳ים וחבריו קיבלו בפיזיקה ובמתמטיקה). מאז הם לא מפסיקים לעשות כסף. המון המון כסף. 

המודל הממוחשב שג׳ים (שמת ב־2024) וחבריו בנו – מצליח להכות את הבורסה שנה אחר שנה. מעניין לשים לב שהשנים הכי רווחיות שלהם היו השנים הכי גרועות של משקיעים אנושיים. דווקא כשהבורסה קורסת, הרווחיות שלהם מזנקת – בשנת 2000 הם חגגו עם כמעט 100% (!) רווח, וב־2008 עם 82% רווח (כשהשוק צלל ב־37%). כלומר, בכל פעם שבן אנוש מבצע השקעה לא נכונה – בצד השני כנראה יש מודל ממוחשב שגורף את המזומן. 

מהון ראשוני של כ־150 מיליון דולר ב־1988, החברה צמחה ל־70 מיליארד כיום, כשהיא מפרישה כל שנה דיווידנדים עצומים ל־300 עובדיה, רובם מתמטיקאים, שמשפרים כל העת את הקוד של מכונת הדפסת הכסף שלהם. הם לא מקבלים משקיעים אחרים, והסיבה היחידה שהם לא מרוקנים את הבורסה לחלוטין היא שהם מנסים למקסם את הרווחים שלהם: הם פועלים על הקו הדק כך שפעולות המסחר שהמערכת שלהם שולחת לא ישפיעו על הביצועים הכלליים של הבורסה (וכתוצאה מכך גם יקטינו את הרווחים שלהם).

המודל שלהם כל כך אפקטיבי, שיש כאלה שאפילו משערים בפראות שהם פיתחו סופר אינטליגנציה כבר לפני שנים ועדיין לא מגלים את קיומה לכולנו – פשוט כי הם רוצים ליהנות מהיתרון היחסי שהיא נותנת להם כל עוד אפשר.