שהם סמיט: הכי חשוב לי שיהיו ספרים כאלה

יובל: הי שהם, צהרים טובים. מה שלומך בתקופה הכאוטית הזו? למרות שאני קצת יודע את התשובה, רואה אותך בהשתאות מתמידה בשער בגין של הקריה במאבק להחזרת החטופים

שהם: צהרים טובים (הגם שיש שמשמיטים כל טוב). ימים נוראים־לאומית, אישית אני בסדר, חסונה. וגם נורא שמחה שחם בחוץ, סוף כל סוף

יובל: למרות שאני מעדיף את הקרירות, אני שמח לשמוע שאת מצליחה להישאר חסונה בתוך כל הימים הנוראים האלו, ועוד יותר שמח שאת מצליחה למצוא פרויקטים מקסימים כל כך ולהיפגש עם אורי ריזמן ויחיאל שמי, גם אם רק בספרים. אז בואי נצלול לתוכם, איך כל זה קרה?

שהם: בערך שנה לפני המלחמה (הספירה החדשה) פנתה אלי תמר הורביץ ליבנה עם הרעיון (הקרדיט הראשון לספר ילדים מגיע ליעל כנעני, בתו של שמי). שמחתי ממש. תמר הלכה לקושש תקציב (היא אלופה בזה ואני אלופה בהתגמשות תעריפית כי הכי חשוב לי שיהיו ספרים כאלה).

שנה עברה. המלחמה פרצה והכל נשכח. פתאום, ממש בחודש הראשון ובתוך ההפגנות (ואז עמדתי רוב היום ברחוב וקצת התנדבתי למיזמים שקשורים בספרות ובילדים) תמר הפציעה פתאום. הופתעתי אבל גם שמחתי לצאת לצלילות קצרות באמנות הנפלאה של ריזמן ושמי, אמנים שאהבתי גם קודם

יובל: למה ספרי ילדים? מה היה הרעיון?

שהם: הרעיון הוא ליצור עתודה חדשה של אוהבי אמנות (רבים נוטים לשכוח שבסוף ילדים גדלים וצריך להאכיל אותם באבות ובאמהות מזון של תרבות) וגם, דרך הילדים להגיע אל מבוגרים שמפחדים מאמנות או לא מורגלים בה. מהספר אני מקווה שילכו לחפש את האמנות בעולם ויבינו עד כמה זה נחוץ לנפש, ועכשיו יותר מתמיד.

לספר מעמד רעוע ויחד עם זאת אנשים מבינים שזה דבר ממשי שנשאר בעולם. נייר מחזיק מעמד מאות שנים, מדיומים אחרים כל הזמן משתנים: קסטה, קלטת וידאו, תקליטור, קובץ… וגם ספר נמצא על המדף בבית ומזכיר את דבר קיומו. ואולי גם עדיין יש קצת כבוד לאוביקט הזה

יובל: לגמרי. אז יש רעיון ויוצאות לדרך – מאיפה התחלת? מה את יכולה לספר על התהליך ועל מה קורה בעלילה של הספרים?

שהם: התחלתי מנסיעה לקיבוץ כברי שהיה מפונה מתושביו והפך ממש למחנה צבאי (בגלריה ישנו חיילים) ומקריאה והתבוננות בקטלוגים. מתישהו הבנתי שעדיף להתחיל עם ספר אחד ובאופן אינטואיטיבי התחלתי עם אורי שמצייר דיוקנאות ובתים בפשטות גאונית ומינימליזם שמקיימים קווי דמיון עם ציורי ילדים. גם ״בית בכברי״ מדבר אל ילדים מבחינה זו: ריבוע, גג אדום, שביל.

חשבתי מה אני הילדה הייתי שואלת? למה אתה לא מצייר לאנשים עיניים? וככה התחלתי לדבר איתו. הוא היה מאוד קומוניקטיבי, שיתף איתי פעולה וענה לפעמים תשובות מצחיקות ולפעמים פילוסופיות

ידעתי מיד שאיני רוצה ספר אינפורמטיבי שמספק הסברים על ציורים וגם לא ביוגרפיה אלא פגישה בלתי אמצעית. חשבתי מה אני הילדה הייתי שואלת? למה אתה לא מצייר לאנשים עיניים? וככה התחלתי לדבר איתו. 

הוא היה מאוד קומוניקטיבי, שיתף איתי פעולה וענה לפעמים תשובות מצחיקות ולפעמים פילוסופיות. בשלב יותר מאוחר – כשכבר היתה לי טיוטה די מגובשת נפגשתי עם אסנת ריזמן, בתו, והיא סיפרה לי עוד קצת.

השיחות האלה אולי מהדהדות שיחות שהוא קיים עם האנשים שצייר. הוא צייר הרבה מאוד ילדים וחברים בכברי, ובשבילו הציור היה גם ערוץ תקשורת אנושי

יובל: אחלה. באיזה שלב נכנס האיור? זה היה ברור מהתחלה שזה הפורמט?

שהם: כן. האיור נדרש בעיקר כדי ליצור הזדהות של ילדים עם דמויות קבועות וגם לשם האחדה כי הציורים של אורי מאוד שונים זה מזה. בספר על אורי מובילים את עלילת הפגישה ילד וילדה, שאיירה ולי מינצי, ואצל שמי האיורים של רוני פחימה מכניסים תנועה והומור שנחוצים מול החזרה הפורמליסטית והמונוכרומטיות.

המאיירות חיפשו סגנונות שלא יתחרו באמנות. ולי הלכה על שחור לבן מול הציורים הצבעונים ורוני דווקא אימצה את המונוכרום אבל בעצם התנהגה עם הפסלים כמו ילדה בגן פסלים. זו עוד דרך לשדר לילדים שאמנות זה כיף.

המאיירות חיפשו סגנונות שלא יתחרו באמנות. ולי הלכה על שחור לבן מול הציורים הצבעונים ורוני אימצה את המונוכרום אבל התנהגה עם הפסלים כמו ילדה בגן פסלים. זו עוד דרך לשדר לילדים שאמנות זה כיף

יובל: נראה לי אני מאוד הייתי נלחץ אם הייתי צריך לאייר לאורי ריזמן ויחיאל שמי. אחריות גדולה, אבל כמו שכתבת, אני חושב שהן לגמרי הצליחו לא להתחרות באמנות ולהשתלב בצורה הכי טבעית ומשחקית בתוך האתגר הזה

שהם: באמת אתגר של חיל ורעדה. שתיהן מנוסות ובעלות סגנון אישי מאוד מגובש. ושתיהן אוהבות אמנות ועוסקות באמנות ולא רק באיור. וכמובן, חכמות וחושבות לעומק איך עושות ספר כזה ויוצאות ממנו כשידן על העליונה.

אציין שאשרף, המעצב, מעצב בעיקר קטלוגים של אמנות, כך שהיה ממש צריך ללמוד תוך כדי עבודה איך מעצבים ספר ילדים. הוא אדם סופר רציני ומחוייב וגם הוא עשה עבודה מצויינת. וזו היתה המון המון עבודה. אני אסירת תודה לו על ההשקעה

יובל: ומה מתוך כל זה מוצג בתערוכה שמוצגת עכשיו בגלריה כברי?

שהם: מוצגים הספרים (כרגע רק אורי, שמי תיכף יצא מהדפוס) ויש פינות יצירה בהשראתם. וכמובן, זו הזדמנות לילדים שיבואו לראות את האורגינלים של הציורים שבספר ולטפס על הפסלים של שמי

יובל: נייס. אם זה היה תלוי בי הייתי עושה עוד ועוד ספרים כאלו. זה פשוט פרויקט מקסים שמרחיב את הלב. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

שהם: הלוואי שהיתה סדרה על כל גדולי האמנות הישראלית. מצב ספרות הילדים על הפנים. ספרים כאלה מדברים אל מעטים ולכן אין סיכוי שמישהו ירים את הכפפה הלא מסחרית הזו שגם לא תתאים לספריית פיג׳מה כי בשני הספרים יש עירום – שזה, אגב, דבר שאני מאוד גאה בו. 

אין אמנות בלי עירום, ועירום, כמו שהסברתי בספר, זה יפה וטוב. לצערי ישראל הולכת ומשתמרנת ויש ציבור שלם שלא יקנה ספר שיש בו עירום.

עוד דבר שחשוב לומר הוא שאני מעריכה שהספרים שאין מאחוריהם הוצאת ספרים, ימכרו רק במוזיאונים ובחנויות פרטיות. מקווה שאנשים שצמאים לספרים כאלה יטרחו לחפש אותם.

וכמובן, רוצה להודות לכל העושות והעושים והמעורבים. כולנו השקענו בפרויקט הזה המון המון שעות שלא מתוגמלות כספית מתוך אהבת הדבר והכרה בחשיבות של פרויקטים כאלה. ובעיקר לתמר הורביץ ליבנה שעבדה בזה מתוך מצב של גלות בארצה, כמפונה מכברי ובתת־תנאים עם משפחה וילדים וכל מה שכרוך בזה

---

יחיאל שמי ואורי ריזמן | מפגש מאוחר – 100 שנים להולדתם
אוצרת: תמר הורביץ ליבנה
מרכז גוטסמן לתחריט, אטליה שמי וגלריה שיתופית כברי
נעילה: 21.6