Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
כנרת נעם // משהו יצמח מזה
״משהו יצמח מזה״ הוא קומיקס דו־שבועי בעיתון הארץ שאני מאיירת וכותבת כבר חצי שנה. הוא התחיל מתוך מצוקה גדולה והמשיך כדי שאוכל להחלים וכדי להסביר לעצמי מה אני בעצם חווה.
בגיל 32 התינוקת הבכורה שלי נולדה, בשש וחצי בבוקר, והיתה הדבר היפה ביותר שפגשתי. זה היה לפני החגים, אני ובן הזוג שלי חגגנו בשקט את ראש השנה כשיש לנו בידיים את מתנת חיינו. שבועיים אחר כך הגיע טבח ה־7 באוקטובר. בנימין, שמשרת בשירות מילואים קרבי כמ״פ, הוקפץ, ואני נשארתי לבד עם תינוקת. מפוחדת, בלי שום ניסיון בגידול תינוקות ובחרדה איומה.
לא ידעתי את זה אז, אבל התחלנו תקופה של 315 ימי מילואים בלי הפסקה משמעותית. מצאתי את עצמי אוספת כוחות שלא היו לי לגדל את הבת שלי. הגיע חורף, ואיתו בדידות ותחושה שרק אני נושאת בנטל. הגיעו גם ידיעות נוראיות מבחוץ, ותוך כדי המשכתי לקום כל שעה וחצי בלילה להניק.
מתוך שברון הלב ועבור ביתי הבכורה, התחלתי לאייר קומיקסים מהירים ב־45 הדקות שבהן היא ישנה צהריים. חיפשתי מישהי שמתמודדת כמוני, את קולן של נשות המילואים, אבל לא מצאתי. כל מה שמצאתי הוא מערכון אידיוטי בארץ נהדרת על אמא שלא מספיקה לעשות כביסה; או מישהי בתכנית בוקר שדיברה על הכסף שעולה בייביסיטר בהעדר בן זוג בזמן מלחמה. לא מצאתי את הצעקה על חוסר השוויון, על המצוקה, על האהבה והמסירות המוחלטת. לא שמעתי וראיתי משהו שדומה למה שהתמודדתי איתו.
הקומיקסים שיצרתי הם לא על מלחמה. הם קומיקסים על אימהות, על נשיות, על השינוי האדיר ביותר בחיי, על התמודדות עם מלחמה כאישה וכאם. הם קומיקסים על כעס מול הממסד, הצבא, המציאות והבעל. הם קומיקסים על אהבה לבת שלי, אהבה לבן זוגי, על תפקידי כאם, על הזהות היהודית והישראלית הפגועה שלי ושל אנשים סביבי מאז פרוץ המלחמה.
דחוף לי לדבר על הבדידות שנשים מתמודדות איתה אחרי הלידה, על מכבש הלחצים שמופעל עלינו בכל מיני נושאים, על העבודה הסיזיפית בגידול ילד בלי שום תמורה והכרה. אלה נושאים קריטיים
הקומיקסים מתארים בפתיחות את המחשבות שלי, ואיכשהו, בין כל הדרמה – יש גם הומור ורגעים יומיומיים. כשאני כותבת ומאיירת אני משתדלת להשאיר את זה כמו שיחה פתוחה, בטקסט פשוט ומינימליסטי ובקו משורבט.
חלק מהקומיקסים התפרסמו בטור בעיתון הארץ, חלקם עוד מחכים במגירה. את הקומיקסים המהירים אני הולכת להפוך לספר מאויר עם כריכה קשה, ספר שמשמיע קול שעוד נשים חוות. את האיורים המהירים והמשורבטים מחוסר זמן, אני רוצה להפוך לעמודים מלאי פרטים, בטכניקה שתעביר את העומס הרגשי והגאווה שאותם נשאתי לאורך שנה שלמה של מילואים והחלמה מלידה.
לכאורה, אפשר היה להשאיר את זה ככה, חי אונליין בעיתון או ברשתות חברתיות. אבל אני מתעקשת להמשיך להגיד את מה שיש לי, ומתעקשת להוציא את הספר של הטורים שפרסמתי.
בדרך כלל הנושאים האלו של אימהות ולידה נתפסים כנישתיים, מביכים, צדדיים, משהו שאופייני לשיחות בין נשים בחופשת לידה – אבל הם לא. דחוף לי לדבר על הבדידות שנשים מתמודדות איתה אחרי הלידה, על מכבש הלחצים שמופעל עלינו בכל מיני נושאים, על העבודה הסיזיפית בגידול ילד בלי שום תמורה והכרה. אלה נושאים קריטיים.
כולנו נולדנו. כולנו היינו תינוקות של האימהות שלנו. יש לי גם בשורה: אימהות שלא קיבלו את ההכרה והתמיכה שלה הן היו זקוקות – שילמו על כך מחיר כבד. יותר מכך – התינוקות הרכים שלהם שילמו מחיר כבד; כלומר – כולנו. אנחנו נושאים בתוכנו את הפצע הזה. זה נשמע דרמטי, אבל אני משוכנעת בכל ליבי שאם היינו נותנים במה לתקופה הקריטית הזו בחייהן של נשים ואימהות – אנחנו והילדים שלנו היינו הופכים לאנשים רגועים ובטוחים יותר.
זה אולי נשמע היפי, אבל זה פשוט. בכלים של קומיקס וסטורי־טלינג אני מנסה להפוך את הנושאים האלו לנגישים, משהו שאפשר לשלוח לחברה, לאמא, לבן הזוג, וגם לדבר עליו בערב. בימים אלו אני מתחילה לעבוד על עיבוד הקומיקסים ועל בחירות עיצוביות עבורו, ומחכה שהוא יגיע לקוראות והקוראים. הספר הזה הוא אופציה להחלמה עבורי, ויכול להיות שגם עבור נשים וגברים אחרים.
