רולא חורי: כל אקט קטן עושה שינוי

יובל: הי רולא, מה שלומך בימים אלו בתוך כל הכאוס מסביב?

רולא: שלום, מנסה לעבור את הימים בשקט, בתוך כל העצב והאכזבה שמסביבנו

יובל: ואיך זה עובד לך? אנחנו מדברים שבועיים לפני הפתיחה של הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה העברית הרצליה בתל־אביב-יפו, שאת נמנית על צוות האוצרות שלה, באחד השבועות הדרמטיים שעוברים על המדינה. את מצליחה להתרכז ביצירה?

רולא: בכלל לא, מאוד קשה להתרכז כשכל יום מגיעות חדשות רעות, ושחזרנו לשמוע את מטוסי הקרב מעלינו. 

אנחנו מנסים לא להיות מנותקים מהמציאות, לפעול עם בית הספר והאמנים באקט מחאתי; להשמיע את הקול שלנו. מעבר לכך שאנחנו בטוחים במה שבחרנו לביאנלה: ביחד, בצורה הרמונית, מציגים את המצב שאנחנו חיים בו

יובל: כן, מבין לגמרי. בואי נעשה רגע תקציר הפרקים הקודמים, ספרי בכמה מילים מהי הביאנלה האוטונומית לאמנות ואיך היא התגלגלה לגימנסיה הרצליה

רולא: הביאנלה האוטונומית היא יוזמה של מנהל הגימנסיה העברית הרצליה זאב דגני; האמנים ציבי גבע ועתר גבע, שגם אחראי על תחום החינוך לאמנות בגימנסיה; וד״ר רועי ברנד, פילוסוף ואוצר אמנות. הפרויקט מבוסס על מודל אוטונומי: יוזמה שנוצרה על ידי אמנים, אנשי חינוך ואוצרים ללא תמיכה ממשלתית או עירונית. 

הייתה לנו תקווה שהמודל של הביאנלה יחזור על עצמו, כל שנתיים, עם קבוצה חדשה של אנשי חינוך, אוצרות, אמניות ומובילי תהליך. אנחנו שמחים שהצלחנו לעשות את זה עוד פעם, עם כל הקושי והמצב

יובל: והעובדה שהיא עצמאית ומתקיימת ללא תמיכה ממשלתית או עירונית, איך זה משפיע על התכנים?

רולא: תמיכה עצמאית נותנת את החופש והביטחון לבקר ולהתבטא בלי מסננים או צנזורה עצמית. התכנים שנבחרו – ושם התערוכה, ״לצד אותו הים״ – מדברים על הרגשות שאנו חשים לאחרונה, דנים על קיומנו ועל האני בתוך האנחנו; שואלים שאלות מהותיות על הקרקע שהזדעזעה בתקופה הזאת; האנושי וההומני בתוך הכאוס שאנחנו חיים בו

תמיכה עצמאית נותנת את החופש והביטחון לבקר ולהתבטא בלי מסננים או צנזורה עצמית. התכנים שנבחרו שואלים שאלות מהותיות על הקרקע שהזדעזעה בתקופה הזאת; האנושי וההומני בתוך הכאוס שאנחנו חיים בו

יובל: את יכולה לתת דוגמאות? איך זה בא לידי ביטוי?

רולא: לדוגמה ב״שני צדדים של אותו דבר״, רונן זן מציג שני צילומים שחוקרים מצבים של הפרדה, ניגוד וקשר כפוי בין שני אלמנטים שנדמה שהם שייכים זה לזה, אך גם מרוחקים ושונים. בתצלום הראשון, שני חמורים עומדים גב אל גב, מפנים זה לזה עורף. שניהם חולקים את אותו הקיר, את אותו הצל ואת אותה עייפות, אך כל אחד מסתכל לכיוון אחר, כמו שני צדדים של מציאות אחת שאינם מסוגלים להיפגש. 

בתצלום השני, שני עצי זית שנעקרו וגזמיהם נכרתו עומדים זה לצד זה. האחד נותר בצבעו הטבעי, השני נצבע בירוק מלאכותי, צבע של מסך ירוק – סמל לאפשרות של שינוי, מחיקה או החלפה. שניהם עצי זית, אולי גדלו באותה קרקע, אך ההבדל הכפוי ביניהם הופך אותם לזרים זה לזה. כמו שני החמורים, הם מבטאים מציאות כפולה – דומה אך מנוגדת, מחוברת אך קרועה

יובל: מעניין. עוד דוגמה?

רולא: העבודה של פאתן אבו עלי, ״חממה ירוקה״, גם ממשיכה את הקונספט הזה, אבל דרך בניית חממה בחצר בית הספר. בתוך החממה יש עצי זית שנעשתה להם ״הרכבה חקלאית״ עם ענפי עץ חרוב, כל עץ עם ההיסטוריה שלו ומשלים עתיקים. האמנית מנסה לחקור באמצעות הזית והחרוב, שאלות של זהות לאומית וקונפליקטים פוליטיים, חברתיים, ומגדריים בחברה הערבית. 

בעבודה שלה עולות שאלות על אפשרויות הקיום וההסתגלות: האם עץ החרוב יכול לצמוח בתוך גזע עץ זית? האם המיזוג הזה יכול להתרחש באופן טבעי, או שהוא יישאר תמיד טעון במתח ובחוסר אפשרות? העבודה אינה רק ניסוי חקלאי, אלא מחקר ויזואלי של יחסי הגומלין בין מערכות טבעיות למדיניות המעצבת את המרחב

יובל: ואיפה נכנסים התלמידים? העובדה שהביאנלה מתרחשת בבית ספר תיכון?

רולא: בחודשים האחרונים היו שיתופי פעולה עם רכזות האמנות של בית הספר, שהיו חלק מהביאנלה. היה גם שיתוף פעולה עם העירייה בתוכנית גלויות שבה כל מורי האמנות של התיכונים בעיר עובדים עליה, והפרויקט שלהם יוצג.

אנחנו מנסים להקים את התערוכה לפני חופשת פסח, כדי שהתלמידים יתעניינו ויראו. ואנחנו גם מנסים בכל ביאנלה לעבוד על עבודות קבע לבית הספר. לפני שנתיים אשרף פואח׳רי ומחמוד קיס תרמו את העבודות שלהם, ובביאנלה הזאת מיכה אולמן יתרום את העבודה ״אוזן״ שתהיה בחצר, עבודה תלוית מקום שנוצרה במיוחד לביאנלה

יובל: מה מיכה אולמן מתכנן בעבודה?

רולא: מיכה בחר לעבודה מיקום כך שהמגדלים המקיפים את הגינה הפנימית של הגימנסיה ישתקפו פנימה אל עומק האדמה. הוא יצק נגטיב של האוזן שלו במרכז ריבוע הברונזה. כך הוא מזמין אותנו להצמיד את האוזן שלנו לקרקע ולהקשיב לקולות הרוחשים במעמקי האדמה. כמו בעבודות רבות של אולמן (״הבית״ בשדרות רוטשילד או ״הספרייה״ בברלין) אפשר לפספס את העבודה בקלות, אך מרגע ששמים אליה לב אי אפשר לשכוח אותה

יובל: מקסים. אז יש לי שאלה על הביאנלה הזו בהשוואה לקודמת: מה הבנתם אחרי הביאנלה הראשונה לפני שנתיים ויישמתם פה? מה דומה ומה שונה? מה נשאר אותו דבר ומה חדש? שאלות קצת גדולות אבל מעניינת אותי איזו פרספקטיבה

רולא: התובנה אחרי הביאנלה הראשונה הייתה שאנחנו חייבים להמשיך, ושזה אפשרי לעבוד שלושה אוצרים ביחד ובכל זאת להרגיש את האינדיבידואל של כל אחד; שכן עובדים עם שטח בית הספר באורגניות. 

ההצלחה והתגובות של האנשים מהפעם הראשונה נתנו לנו את התובנות איך להשתפר. לדוגמה, אם הנושא בהתחלה היה ״התנסויות בלמידה״ לפני שנתיים, השנה, בלי להיות מנותקים מהמציאות, האמירה הברורה היא ״לצד אותו הים״. היופי בלפעול בתוך גימנסיה הרצליה הוא שהערכים של בית הספר והמנהל, ד״ר זאב דגני, עם כל המאמצים בהפגנות שהוא משתתף בהן, ברור שאנחנו תומכים בכל צעד שהוא עושה. הביאנלה הזאת תהיה פלטפורמה רחבה למפגש, שיח ודיונים ואירועים שונים בהשתתפות הקהל

יובל: כן, אני רק יכול לספר שדגני היה מנהל בית הספר שלי אי שם לפני 35 שנה וכבר אז הוא היה דמות מעוררת השראה, מה שמוביל אותי לשאלה האחרונה – והיא שאלה בכלל גדולה שאני לא יודע איך אפשר לענות עליה: את אופטימית?

רולא: 🙂 מנסה. בכללי אני בן אדם שמאמין שיש פתרון לכל בעיה, וקוראת לחמלה ולסבלנות ולכבד אחד את השני. גדלתי בידיעה שכל אקט קטן עושה שינוי. בזמנים אלו אנחנו מנסים להישאר שפויים, במצב שהפך לא נורמלי, בלתי נסבל וכנגד כל מוסכמות אנושיות. מה שנשאר זה לנסות לחזק אחד את השני ולהישאר בטוחים (ומוגנים), כי יש פחד מהקיצוניות שקורית סביבנו

יובל: לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שניפרד?

רולא: מה שסיפרתי על הביאנלה זה ממש חלק קטן. יש מלא אירועים ושיתופי פעולה. אני מאוד מתרגשת ושמחה מהתוצאה שתהיה

---

הביאנלה האוטונומית לאמנות
אוצר ראשי: רועי ברנד; אוצרות־שותפות: סנדרה וייל, רולא ח׳ורי
הגימנסיה העברית הרצליה, ז׳בוטינסקי 106, תל אביב
8-19.4