רוטשילד 104 // בנימין הסנוט

פורטפוליו בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד

---

מי?

בנימין הסנוט, בן 34 מקיבוץ יראון. בזוגיות ואבא לתאומות בנות שנה ו־9 חודשים.
אתר / אינסטגרם

התערוכה

״משק כנפיים״ במרכז אדמונד דה רוטשילד, שאצרו אורית בולגרו ושיר ויזל. התערוכה היא תערוכה משותפת לחמישה אמנים צעירים (נועה מור, מיכל לפיד, יונתן רייזנר, נעה שמחיוף שחף ואנוכי) ולעבודות של צמד האמניות נורה כוכבי ז״ל ונעמי ביטר.

העבודות

בתערוכה אני מציג שלוש עבודות – שתיים ותיקות יותר ואחת חדשה שנוצרה במיוחד לתערוכה. העבודות הישנות הן חלק ממיצב שנקרא ״פרה״ שנולד בזמן לימודי האמנות שלי. המיצב עסק במפגש שלי עם חלקי פרות מתות ועצמות שפזורות במרחב הכפרי ובשטחי המרעה של עדרי הבקר בגליל.

חלקי הפרה (ראש וצלעות), עברו מהפך חומרי מהעצם הלבנה לעצים קשים המשמשים בריהוט יוקרה, כמו אגוז ומהגוני. העצים כופפו והודבקו בלמינציה בתוך תבנית בטכניקה ששאבתי מתהליך בניית קשתות וחיצים.

נושא בניית הקשת מעסיק אותי שנים רבות, ובשנים האחרונות גם הגעתי לרמת מקצועיות בבניה שמאפשרת לי להתחרות בתחרויות קליעה עם הקשתות שבניתי. אחת מהן משובצת בראש הפרה בתור הקרניים. הקשתות והחיצים יצרו בשבילי חיבור בין הפרות שמתו בטרם עת, פחת של תעשיית הבשר המודרנית, לבין תרבות הציד וציורי הפרים במערות האדם הקדמון בלאסקו ואלטאמירה.

העבודה החדשה, ״זנב סנונית״, נוצרה במיוחד לתערוכה. כשאורית ושיר פנו אלי, הן סיפרו לי על הרעיון של התערוכה ועל הרצון להפגיש אמנים צעירים עם צמד האמניות נורה ונעמי. השמות נשמעו לי מוכר אבל לא קישרתי בין השמות לעבודות שלהן. אחרי חיפוש, גיליתי שאחת מהעבודות שלהן מוצבת אצלינו בקיבוץ, כחלק מטיילת פסלים לזכר חברי הכשרת דפנה שנפלו במלחמת השחרור. חבריהם של הנופלים היו הגרעין שהקים את קיבוץ יראון עם סיום הקרבות ושחרור הגליל.

הפסל ״שמוטת כנף״ של נורה ונעמי מוצב בתחילת הטיילת על רקע הנוף של הרי הגליל. הוא עשוי ברונזה ודמוי זוג כנפי ציפור שניצבות אחת לשנייה – אחת עומדת ואחת שוכבת. הוא הפסל שאני הכי אוהב בטיילת הפסלים. כשגיליתי שהפסל קשור אליהן, וגם שנורה כוכבי גרה בקיבוץ מספר שנים, החלטתי שאני רוצה להכין לתערוכה פסל מחווה לפסל שלהן.

העבודה עם הפלסטיק לא הייתה קלה. הניסון לתפוס את כל החלקים ביחד אילץ אותי לעשות מחקר חומרי ולנסות למצוא טכניקות לחיבור וצביעה בצורה החזקה והאופטימלית ביותר, וגם קצת רמאות וזיוף חומרי

בהתחלה חשבתי שאעבוד בעץ. גם עץ וגם ציפורים הם תחומים שקרובים ואני מרגיש בנוח להתעסק עם שניהם. אבל משהו לא ישב לי טוב. בטח שברקע מלחמה ואנחנו גרים באזור שהכל בו עובר מעלינו וזמן הריצה לממ״ד הוא 15 שניות. בכל שעה ביום שומעים זמזום, לפעמים עמום ולפעמים חזק, של מזלטי״ם וכטבמי״ם שפועלים בלבנון, יוצאים וחוזרים.

באחד מאתרי החדשות נחשפתי לתמונה של כטב״ם אויב שהתרסק באזור כברי, שניכר בו שלא נשאר כלום מהכלי מלבד הזנב שלו. הזנב היה מורכב משתי כנפיים שניצבות אחת לשנייה ומדחף שבור. איכשהו נוצר לי חיבור בין פסל הברונזה, הגדול היפה והיציב, לשבר הטיסן המאולתר של חיזבאללה. בשיחה עם האוצרות החלטנו שזה כיוון יותר מתאים לתערוכה וכך התחילה העבודה על הפסל.

החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות לעבוד עם חומר שאני לא אוהב כל כך: פלסטיק. אני מכניס בהרבה מהעבודות שלי חוויות ועיסוקים שהיו לי כילד. אחד מהם היה דגמים של מטוסים להרכבה מפלסטיק. כל דגם מגיע מפורק לחלקים שמחוברים למסגרת פלסטיק. את החלקים מפרידים מהמסגרת ומדביקים אחד לשני לפי סדר מסוים ותוכנית הרכבה שמגיעה עם הדגם. לכל חלק יש מספר סידורי שנמצא בלוחית קטנה ליד החלק.

עם חווית הילדות הזו בחלק האחורי של הראש, החלטתי לבנות זנב של כטב״ם בגודל טבעי, כדגם להרכבה מפלסטיק שנמצא עוד במסגרת שלו לפני שהחלקים הודבקו. הרעיון היה למצוא חלקי פלסטיק שונים ולחברם לפסל אחד קוהרנטי.

העבודה עם הפלסטיק לא הייתה קלה בלשון המעטה. פלסטיק היא מילה כללית להמון סוגים של חומרים, שכל אחד מהם מתנהג אחרת, נדבק אחרת ונצבע אחרת. הניסון לתפוס את כל החלקים ביחד אילץ אותי לעשות מחקר חומרי, לעבור על כל הקטלוג של סוגי הדבקים שיש ולנסות למצוא טכניקות לחיבור וצביעה בצורה החזקה והאופטימלית ביותר, וגם קצת רמאות וזיוף חומרי.

לקראת סוף העבודה על הפסל הייתה לי התלבטות לגבי המספר הסידורי של הכנפיים שבניתי. האם לתת להם את המספרים אחת ושתיים ובכך להודיע שאלו החלקים הראשונים והאחרונים במודל? או לתת מספרים מתקדמים יותר, ולרמוז לחלקים שנוצרו אך נעדרים מהתערוכה? או אולי להשאיר משטח ריק? בסוף הפתרון הגיע משיר, שביררה עם נעמי ביטר לגבי הפסל המקורי שנמצא ביראון. היא סיפרה שלפסל היו ארבעה העתקים מברונזה, והפסל ביראון הוא מספר שלוש מתוך ארבעה. אלו המספרים שנבחרו לעבודה.

בסופו של התהליך נוצר הפסל, שקיבל את השם ״זנב סנונית״ (בעקבות ״שמוטת כנף״). השם מרפרר לפרפר זנב סנונית, מהיפים בפרפרי ארצנו, שקיבל שם עם משמעות מעט מעליבה – החלק האחורי של ציפור הסנונית. אני חושב שהשם מתאים לעבודה גם בהקשר של נושא התערוכה והעיסוק עם עולמות תורת הכאוס ואפקט הפרפר, וגם בהקשר של החלק האחורי וחסר המשמעות של כלי הטיס לאחר שהתרסק, שמקבל משמעות חדשה משלו בפסל.

הלימודים

למדתי במדרשה לאמנות בבית ברל, במסלול של לימודי תואר ראשון באמנות ותעודת הוראה. סיימתי בשנת 2019. למדרשה נכנסתי בכוונה לשים דגש על ציור ומהר מאוד הבנתי שמה שמעניין אותי באמת הוא פיסול רב תחומי, ובעיקר עבודה בעץ.

בקרמיקה עסקתי מגיל צעיר והלימודים במדרשה אפשרו לי להעמיק בכיוון הזה גם. בנוסף התעסקתי גם בצילום מבוים שגם הוא מתעד עבודות פיסוליות. בסופו של דבר, תערוכת הסיום שלי הייתה תערוכת פיסול עם כמה צילומים.

קילומטראז׳

את לימודי התואר סיימתי בהצטיינות וזכיתי במלגה של קרן אמריקה ישראל על תערוכת הסיום שלי. השתתפתי במחזור השני של התונית לפיתוח מקצועי לאמנים של מרכז אדמונד דה רוטשילד, שממנה קיבלתי הרבה כלים שימושיים לאמנים מתחילים, איך להתנהל ואיך כדאי להתקדם.

יצא לי להציג פסלים בפסטיבל מוזיקה גדול בגרמניה, להשתתף בתערוכה ״יוצאים לאור״ ביפו, ולהשתתף בתערוכה קבוצתית במסעדת א־לה רמפה שאצרה רעות ברנע כחלק משבוע האיור. בנוסף, פסל גדול שלי היה מוצג מספר שנים במוזיאון הימי הלאומי בחיפה.

בקיץ 2023 השתתפתי בתערוכה קבוצתית של מרכז אדמונד דה רוטשילד בנמל קיסריה ״בתוך הקונטקסט״ שאצרה נוהר בן אשר. בתערוכה הצגתי פסל של ברווז/סירה מעץ שנשען על משוט/רגל ברווז – פסל שהולך איתי מספר שנים עוד מתערוכת הסיום במדרשה. לאחר התערוכה הפסל עבר לתצוגת קבע בבניין צים במכללת בית ברל.

השתתפתי גם בתערוכה קבוצתית ״גלילארט״ בכפר גלעדי מטעם המועצה האזורית גליל עליון שאצרה בשמת הראובני זאבי. התערוכה נפתחה ב־5 באוקטובר 2023, ואחרי פרוץ המלחמה עמדה ללא צופים תקופה ארוכה עד שפירקו אותה.

במקביל לתערוכות, הקמתי מותג ליצירת תכשיטים מעץ, של יצורים ואלמנטים מן הטבע, שאני מחזיק כרגע על אש קטנה בתקווה לגדול בעתיד.

עתידות

הייתי שמח קודם כל לראות את כל החטופים חוזרים הביתה ואת המלחמה נגמרת. אני ומשפחתי התפנינו מביתנו בעקבות המלחמה ועכשיו עושים תהליכים לקראת חזרה הביתה. אנחנו חוזרים בלב כבד, בתחושה שהביטחון של הילדות שלנו לא מובטח כמו שהיה. הייתי רוצה להרגיש שאנחנו חיים במקום שקט כמו שהגליל יכול להיות, מבלי שהענן השחור ירחף מעלינו כל הזמן.

אחרי תקופה של נדודים, הייתי רוצה גם להקים סטודיו קצת יותר קבוע, כדי שאוכל לחזור לעשייה אמנותית כמו שהייתי רוצה. אני מתכנן להמשיך להתעסק עם הפלסטיק ולא לתת לו לשבור אותי. יש לי רעיונות להרבה עבודות חדשות וכיוונים חדשים ואני מקווה שבעתיד גם תהיה לי הזדמנות להציג בתערוכת יחיד ראשונה ואולי לחזור להציג גם בחו״ל בתערוכות ופסטיבלים .

במקביל, אני רוצה לקדם גם את העבודה בעץ ויצירת התכשיטים שקצת הופסקה בעקבות המלחמה, ולהמשיך ולהתקדם בעבודת ההוראה לאמנות בבית ספר שהתחלתי השנה. אני נהנה מהמפגש עם התלמידים ודרך העבודה בבית הספר אני מגלה דברים על התהליך האמנותי שלי, וזה מעניין מאוד.

---

משק כנפיים
אוצרות: אורית בולגרו ושיר ויזל
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל אביב
נעילה: 16.5