יפתח אילוז: עכשיו רק צריך שהאנשים הנכונים ידמיינו

יובל: הי יפתח, בוקר טוב. מה שלומך בימים מורכבים אלו, בתקופה הכאוטית שעוברת עלינו

יפתח: הי יובל, בוקר טוב! אני מניח שאני יחסית בסדר, יש איזה ממד מסוים של הדחקה שמאפשר המשך של חיים נורמטיביים. אני כותב לך עכשיו מאבירים והנוף פה משגע אז בכלל, אין תלונות

יובל: יפה. אבל בתוך כל ההדחה יש מה שנקרא בלגן מפואר, כמו שמציינת כותרת התערוכה שאתה אוצר בבית רדיקל. איך זה עובד לך שני הקצוות האלו, הבלאגן וההדחקה?

יפתח: חברים בעבודה צחקו עליי שהכותרת לתערוכה הגיעה ״ממעמקי התת מודע שלי״. יש בזה משהו, בסוף הדחקה לא יכולה לעבוד 24/7 והיא מבצבצת מעל לפני השטח.

אני חושב שזה בריא בסופו של דבר, אי אפשר להדחיק כל הזמן. התערוכה הזו למשל, היא ההפך מלהדחיק

יובל: ספר לנו אם כך על השם, הרעיון, מה הוביל אותך אליה

יפתח: הרעיון לתערוכה הגיע בעקבות ספר חדש שיוצא בהוצאת רדיקל, ״השחר של הכול״. כתבו אותו שני בריטים בשם דייוויד – האנתרופולוג דיוויד גרייבר והארכיאולוג דייוויד וונגרו. הספר מציע מבט מחודש על ההיסטוריה האנושית, אנחנו אוהבים לצחוק על זה שהוא מן תגובת נגד ל״קיצור תולדות האנושות״ של יובל נח הררי. 

בגלל שזה ספר עב כרס, לא הכי פשוט לקריאה (עם זאת מרתק!), חשבנו על דרכים נוספות להנגיש את הרעיונות שעולים בו. ואז עלה הרעיון לעשות תערוכה. אמא שלי אוצרת ועבדתי בעבר בכמה גלריות, כבר כמה שנים שאני משתעשע ברעיון של אוצרות. זו הרגישה כמו הזדמנות טובה ומתאימה והלכתי על זה. 

השם הגיע תוך כדי כתיבת הטקסט לתערוכה. יש ממד דיגרסיבי בספר, הוא מלא בסטיות, רעיונות שמובילים לעוד אינסוף רעיונות, יש המון מקום לפרשנות. מעל הכל, מה שהכי בלט לי בזמן הקריאה הוא הדמיון הפוליטי שנוצר במהלכה. הבנתי שהתערוכה הולכת להתחבר לא רק לספר, אלא גם למציאות החברתית־פוליטית של הזמן הנוכחי. אני חושב שמהלך כזה לא רק מחבר עוד יותר לרוח הספר, אלא גם מדגיש את התפקיד החברתי של אמנות בכלל

יובל: רגע לפני שנמשיך נפתח רגע טאב כי סיקרנת 😇 אמא שלי אוצרת ועבדתי בעבר בכמה גלריות? תרחיב טיפה על הרקע שלך לטובת מי שלא מכיר?

יפתח: אז הי, אני יפתח אילוז, אמא שלי היא שלומית ברויר שעבדה שנים רבות בגלריה גורדון, ייסדה את גלריה בסיס והיום היא אוצרת עצמאית. בימיי כסטודנט לקולנוע עבדתי בגלריה רו־ארט ובפורום גבעון לאמנות.

אמנות הייתה שם מאז שאני זוכר את עצמי ואני אוהב אותה ונהנה ממנה מאד. יצא לי להתנסות מעט באוצרות בעבודות הקודמות שלי כמנהל התוכן של מזא״ה 9 ובית חנה אבל זו פעם ראשונה שאני ממש אוצר תערוכה

מה שהכי בלט לי בזמן הקריאה הוא הדמיון הפוליטי שנוצר במהלכה. הבנתי שהתערוכה הולכת להתחבר לא רק לספר, אלא גם למציאות החברתית־פוליטית של הזמן הנוכחי. אני חושב שמהלך כזה לא רק מחבר עוד יותר לרוח הספר, אלא גם מדגיש את התפקיד החברתי של אמנות בכלל

יובל: מגניב. בוא נחזור לתערוכה: תן דוגמה לשתיים־שלוש עבודות שיוצגו בה והקשר שלהן לספר?

יפתח: עבודת הווידאו ״תעלת עזה״ היא סיפור בדיוני מאת האמן תמיר צדוק, שמוצג כסרט תעמולה במרכז מבקרים דמיוני. עבודת הווידאו לעיתים מזכירה סרט הסברה או כתבת מגזין, לרגעים מרגישה כאילו נעשתה עבור קמפיין גיוס המונים, ומתארת יוזמה אמריקאית שעתידה לחפור תעלה שתפריד בין רצועת עזה לשטח ישראל.

ניהול המבצע מופקד על השר מלמד (שמגולם על ידי אביו של צדוק), חסר ידע מקצועי וניסיון ביטחוני. החפירה גורמת לרעידת אדמה שמובילה לאובדן רב של חיי אדם. בשלב זה, צילומי הבתים ההרוסים שמופיעים בסרטו של צדוק נראים באופן זהה לבתים ההרוסים בעזה מהפצצות צה״ל. גבולות האמנות והחיים מטשטשים, שכן הפתרון הבדיוני שמציע צדוק לפתע מצטייר כממשי.

לפני מספר חודשים פרסם נשיא ארצות הברית העולה, דונלד טראמפ, סרטון AI שמציג את החזון שלו ושל שותפו אילון מאסק, האדם העשיר בעולם, לרצועת עזה – חוף ים תוסס, שוק הומה אדם ורקדניות בטן מזוקנות. הסרטון הזה, שכאילו מגיב לעבודתו של צדוק מבלי להתכוון לכך, שוב מפגיש אותנו עם העובדה שמה שפעם נתפס דמיוני יכול להיתפס כאפשרי, במקרה הזה לא במובן החיובי של הדבר.

״תעלת עזה״ ממשיכה להיות רלוונטית מתמיד ומתחברת לדמיון הפוליטי והמחשבה הרדיקלית שמלווים את ״השחר של הכול״ – חשיבותה של היכולת האנושית לדמיין מערכות חברתיות, פוליטיות וכלכליות חדשות. עכשיו רק צריך שהאנשים הנכונים ידמיינו

יובל: עוד עבודה

יפתח: בעבודתו Saturn (ציור דיגיטלי על פרספקס, קוטר 140 ס״מ) כרם נאטור עוסק בסוגיית הזהות הכמעט בלתי אפשרית שבה הוא מחזיק: ערבי־הומו־ישראלי. ההגדרות היבשות שמרכיבות את הזהות של נאטור הופכות את הקיום שלו למורכב כמעט מכל בחינה שהיא: משפחתית, חברתית, תרבותית, פוליטית ומגדרית. נאטור מתבונן במרכיבים הללו, ויוצא למסע היסטורי־תרבותי־אישי אחר המקור שלהם, ובתוך כך חושף כמה זהות יכולה להיות נזילה. 

אחד הרעיונות המרכזיים שעולים ב״השחר של הכול״, הוא לאתגר את התפיסה שהציוויליזציה בהכרח כוללת אובדן חירויות אישיות. הספר מדגיש את יכולת הפעולה החופשית של בני האדם לאורך ההיסטוריה, גם מול כוחות חברתיים־כלכליים משמעותיים. הספר מציעה סקירה שבה היכולת הזו באה לידי ביטוי דרך ניסויים חברתיים, תנועות פוליטיות, ואימוץ מבנים שונים של ארגון חברתי, גם בתקופות שנחשבו כבעלות מגבלות נוקשות. 

בעבודתו, נאטור עושה בדיוק את זה: הוא לוקח אלמנטים פיגורטיביים ואזכורים מתרבויות רחוקות ועתיקות, מהספרות האמנות והמדע, ובתוכם שותל את דמותו שלו. המציאות הממשית אמנם לעיתים מתקשה לקבל זהות מורכבת אך נאטור לא מאבד את החירות והסוכנות שלו אל מול כוחות חברתיים־כלכליים מפלצתיים שפועלים נגדו.

במשחקיות והומור המאפיינים את עבודותיו הוא מייצר דימוי של ״פלנטה״, שמתפקדת כמקום מדומיין לחלוטין אך יש בה אלמנטים מוכרים. התוצאה שמתקבלת היא מיתולוגיה אישית של נאטור שמעלה שאלה קשה שעולה גם מתוך קריאה ב ״השחר של הכול״ – את מי משרתת ההיסטוריה האנושית?

יובל: ואחת אחרונה

הטניס שולח למקום אחר, לא בישראל. ויצמן כאילו שואלת שאלה שכבר לא עולה על הדעת: אולי יכול היה להיות פה מגרש טניס במקום מבנה הנצחה לחיילים שנהרגו במלחמה?

יפתח: עבודה שבעיניי עוסקת בדמיון פוליטי באופן חזק ביותר היא עבודת הווידאו ״בנים״ של עדי ויצמן. בנה הצעיר, עדי, נראה משחק טניס על קיר המבנה ״יד לבנים״ – ארגון להנצחת חללי מערכות ישראל. על ידי צילום במצלמת גו־פרו, קומפוזיציה שמזכירה מצלמה נסתרת ואורכו הקצרצר של הווידאו, ויצמן כאילו מכניסה את הצופה לפעולת ההתגנבות שלה.

ייצוג חללי מערכות ישראל הוא פרה קדושה בתרבות הישראלית, כל הזרה שלו היא בגדר טאבו. אך ויצמן מצליחה לחלץ חצי דקה שבה הבן שלה הופך את הקיר של מבנה יד לבנים לקיר טניס.

הבחירה בטניס מרתקת, שכן הבחירה המתבקשת הייתה כדורגל, ענף ספורט פופולרי יותר בישראל שגם יש בו ממד של ייצוג גבריות סטרייטית. הטניס, לעומת זאת, שולח למקום אחר, לא בישראל. ויצמן כאילו שואלת שאלה שכבר לא עולה על הדעת: אולי יכול היה להיות פה מגרש טניס במקום מבנה הנצחה לחיילים שנהרגו במלחמה?

עבודתה של ויצמן היא אקט מובהק של דמיון פוליטי, היא מערערת על התפיסה השגורה והרווחת שמלחמה היא חלק בלתי נפרד מהחיים במדינת ישראל, וקוראת לנו לדמיין את אותו הדבר. פעולת הדמיון הזו, למרות שנעשית בינינו לבין עצמנו, בדומה לצילום של עדי, גם היא מרגישה כאילו צריכה להיעשות בהיחבא.

לדמיין שלא צריך להילחם, שאנשים לא צריכים למות יותר, מרגיש מנותק ולא אפשרי. עבודתה של ויצמן מתעלה מעל חומות ההדחקה של המנטליות הישראלית ומצליחה, למשך שלושים שניות, לדמיין שהבן שלה לא יצטרך להילחם בשדה הקרב, אלא פשוט לשחק טניס

יובל: כתבת ״עכשיו רק צריך שהאנשים הנכונים ידמיינו״, לצד ״לדמיין שהבן שלה לא יצטרך להילחם בשדה הקרב, אלא פשוט לשחק טניס״. אבל זה לא פשוט. וקשה עד בלתי אפשרי לדמיין פה עתיד טוב.

והכותרת בלגן מפואר היא אנדרסטייטמנט לעומת מה שקורה פה, בשנה וחצי האחרונות ובכלל. יש לי מילים אחרות בראש שאני חושב לתאר את הקטסטרופה.

אז אני לא יודע מה השאלה… אולי אני רוצה לשאול אם אתה אופטימי?

יפתח: תראה מה זה, גם אני ברוח הספר התחלתי להיות מלא בסתירות! 

אני מסכים שזה קשה עד כמעט בלתי אפשרי אבל בהתחבר לתחילת השיחה שלנו, כמו שאי אפשר להדחיק כל הזמן, גם אי אפשר להיות פסימיים כל הזמן. כל עוד אנחנו בחיים ואנחנו פה חייב להתקיים בנו איזשהו ממד של אופטימיות. אז לשאלתך, בוודאי שאני אופטימי, אין לי ברירה אחרת!

יובל: תגיד, איך בחרת את האמנים/עבודות? מה אתה יכול לספר על התהליך?

יפתח: אז גם כן ברוח הספר, הייתה פה בחירה מאד אסוציאטיבית, בחירה הובילה לבחירה. היו כמה עבודות שהיה לי ברור שאני רוצה כמו ״אקדח צמות״ של רחל אניו ו־Whatever gets you through the night של גיא בן נר.

משם התחיל איזה דיון פנימי שהוביל אותי לכל מיני מקומות, לעיתים לאמנים ותיקים ומוכרים ולעיתים לאמניות צעירות יותר. את רוב העבודות הכרתי לפני אבל היו עבודות שגם גיליתי תוך כדי כמו ״עזההמוות״ של הילה לולו לין ו״אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים״ של עידו גורדון. 

ככה נולד הבלגן המפואר, לא ממש הגבלתי את עצמי למדיום, תקופה או סגנון. הלכתי לכל כיוון שהרגשתי שיכול להתחבר למה שהתערוכה רוצה להגיד, כשיש ציטוט של גרייבר שמלווה אותי: ״זאת האמת המוחלטת, הנסתרת, על העולם: הוא מעשה ידינו. בידינו בראנו אותו, ובידינו גם לשנות אותו״ (דיוויד גרייבר, ״השחר של הכול״, הוצאת רדיקל, 2025). 

נדמה שאנחנו נמצאים עמוק בתוך ״בלגן מפואר״, יש לזכור שהוא מעשה ידינו ובאותה נשימה גם לדעת שזו חובתנו המוסרית לתקן אותו. העבודות בתערוכה באות לחזק את המחשבה הזו – כוח השינוי טמון בידיים שלנו

יובל: אמן. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

יפתח: שיחזרו 59 חטופים כמה שיותר מהר

---

בלגן מפואר
אוצר: יפתח אילוז
משתתפים.ת: רחל אניו, גיא בן נר, אסף בן צבי, נועה בר אוריין, עידו גורדון, מיכאל דרוקס, גל וינשטיין, עדי ויצמן, הילה לולו לין, מאי מולכו, כרם נאטור, מיכל נאמן, ורד ניסים, אסף סחאוטן, נירה פרג, אלכס פרפורי, תמיר צדוק, זויה צ׳רקסקי
בית רדיקל, מתחם 3426 התחיה פינת הרצל, תל אביב
פתיחה: 11.4; נעילה: 26.4