״חוטאים״: משחק עם הציפיות של הקהל באופן חצוף

זה לא סוד גדול, אבל הצפייה בסרטים של ראיין קוגלר מוכיחה בכל פעם מחדש שהאיש נמשך לסיפורי פולקלור, גזענות, קולניאליזם תרבותי, זהות ומורשת של אפרו־אמריקאים. מן הסתם העיסוק הכמעט אובססיבי הזה קשור באבות אבותיו של קוגלר כבן לקהילה השחורה, אבל הדגש הנרחב שהוא שם על התמות הללו – ויש שיאמרו בהגזמה – בולט מאוד ביצירות שלו; גם אלו שנהנות מכמות מסריחה של דולרים (כמו סרטי ״הפנתר השחור״ ו״קריד״), וגם העצמאיות והדלות יותר (״תחנת פרוטוויל״).

אלו מביאות לידי ביטוי, באופן מעמיק אך לא מעיק, את ההיסטוריה של האדם השחור ומיעוטים אחרים של אמריקה הצפונית. יש מצב שבעזרת הסרטים האלה, קוגלר חושף גם בפני עצמו את השורשים שלו, שנעוצים עמוק באדמה המדממת והגזענית של ארצות הברית.

בסרטו החדש ״חוטאים״, קוגלר חוזר לאותן התמות והסיפורים שמאפיינים את יצירותיו, אך הפעם, במקום גיבורי על או מתאגרפים יתומים, הוא מתבל את העלילה עם יצורים ליליים וניבים ארוכים ומדממים, שמלבישים את הסרט בתחפושת של אימה. בסופה של צפייה מתגלה האמת: זו הטעיה מכוונת של קוגלר, כמו גם של מסע יחסי הציבור של הסרט, כי זו לא באמת אימה במובן המסורתי שלה. וזה נאמר ללא גרם, בדל או קורט של ציניות שמזוהה עם כותב שורות אלו.

אחרי גריפת רווחים ושירות תחת הוד מלכותו של המאפיונר אל קפונה בשיקגו, אנחנו פוגשים את התאומים סמוק וסטאק (מייקל בי. ג׳ורדן בהופעה כפולה ומכופלת), שחוזרים לדרום ארצות הברית עם מעמד חדש ונחשב. עם כל הכסף שהרוויחו, האחים פותחים את ה״ג׳וק ג׳וינט״, מועדון ריקודים אקסלוסיבי לכל מי שלא עונה על ההגדרה של ״לבן״ בעיירה הדרומית.

במועדון החדש, סמי (מיילס קאטון), בן דודם של התאומים, מנגן בגיטרה שלו מוזיקת בלוז, כזו שהשטן כך מסתבר, אוהב מאוד. בשלב מסוים העלילה הקלאסית מקבלת תפנית בסגנון ״מצאת החמה עד צאת הנשמה״ והופכת מסרט גנגסטרים לסרט אימה, כשלמועדון מגיעים שלושה ערפדים כדי לתקוע ניבים חדים בצוואריהם של החוגגים. ברגע זה הסרט הופך לחגיגה מדממת ותזזיתית, שעמוסה במשמעויות שונות כמו זהות ושליטה.

עם נוכחותם המטרידה של הערפדים, קוגלר מחטיף לאמריקאים סטירות מצלצלות וצועק מה הוא חושב על אמריקה הלבנה – אז והיום. וזה עובד טוב. כי ״חוטאים״, על אף היותו Woke, עושה זאת מבלי להיות כזה באופן מובהק או בוטה מדי

״חוטאים״ הוא סרט שמורכב ממספר שכבות. כבר באקספוזיציה המאוד ארוכה שלו הוא מלהטט בין ז׳אנרים ומשנה את הטון שלו. תחילה הוא סרט גנגסטרים בניחוח מערבוני, לאחר מכן הוא מחליף להילוך דרמטי – ולכאן נכנסת היילי סטיינפלד הנהדרת. לקראת סופו הוא מקפץ לז׳אנר האימה, ובחלק החותם שלו הוא מספק אקשן דליל אבל אפקטיבי.

חשוב לציין שהתמה הערפדית של ״חוטאים״ כמעט ולא קיימת. הנוכחות של הערפדים היא רק סמל עבור קוגלר, אייקון תרבותי עתיק ומטרה נוחה לקיומן של מטאפורות. ערפדים הם רעים, יפים, מלאי תשוקה, מוצצי דם, נכלוליים ווואלה, משכנעים. עכשיו קחו את האפיון הזריז הזה ותניחו אותו על אנשים לבנים.

ובכן, עם נוכחותם המטרידה של הערפדים, קוגלר מחטיף לאמריקאים סטירות מצלצלות וצועק מה הוא חושב על אמריקה הלבנה – אז והיום. וזה עובד טוב כי ״חוטאים״, על אף היותו Woke, עושה זאת מבלי להיות כזה באופן מובהק או בוטה מדי. במילים אחרות, קוגלר מטפטף לתוך הוורידים של הצופים מסרים חברתיים ואנטי גזעניים באופן מדוד ואיטי, ולא מנסה לפטם אותם כמו אווזים חסרי אונים.

הסרט עמוס במטאפורות וסמליות עשירה. קוגלר מהדהד על המסך תרבויות עתיקות ומסורות נשכחות בתמיכה של כמה סצנות טובות ומפתיעות במיוחד. את אלמנט ההפתעה הוא משדך בגאונות למוזיקת הבלוז (ולפסקול הסרט בכלל), שנוכחת כאלמנט מחבר בין הסצנות. המוזיקה הופכת את ״חוטאים״ מעוד סרט אנטי־גזעני ופוליטי, ליצירה שראוי לדבר עליה בחוגים גבוהים יותר מאלה שבמאחורה של הסינמה סיטי.

מה שלא ברור היא ההופעה הכפולה של מייקל בי. ג׳ורדן. אוקיי, מובן לכולם שהוא חביבו של קוגלר (הוא שיחק בכל הסרטים שלו), אבל בחייאת רייאן, לא צריך להיסחף כדי לחסוך עוד כמה מיליונים בתקציב. באופן כללי, ליהוק של שחקן אחד לכמה תפקידים (בבקשה אל תצפו באלטו נייטס) הוא תופעה בלתי ברורה וחסרת כל ערך מוסף נראה לעין.

ג׳ורדן אגב, משחק נהדר ויש לו כריזמה, אבל היא לא באה לידי ביטוי באופן מובהק. יש מצב שנוכחותו של שחקן אחר היתה טוענת את הסרט ברבדים נוספים. זה כמו לשחק במורטל קומבט מול חבר כששניכם אותה הדמות. זו ליטרלי אותה האנרגיה ואותם המהלכים.

אז מה הסוד של ״חוטאים״? זה סרט טוב, בעיקר כי הוא משתמש באלמנט ההפתעה לכל אורכו ולא מתבייש לשחק עם הציפיות של הקהל באופן חצוף, אבל ממש לא ציני. אם עולה בכם סלידה אוטומטית מסרטי אימה בכלל או מערפדים בפרט, הסירו דאגה מליבכם. היצורים הליליים הללו משמשים בידיו של קוגלר ככלי עלילתי. משמעותי אמנם, אבל לא ככוח מניע.

מדובר בסרט נוקב, ביקורתי, עם שיניים חדות ומסר ברור. ובעיקר (ותכלס זה הכי חשוב) – הוא באמת מהנה לצפייה.

---

חוטאים
בימוי: ראיין קוגלר
137 דקות; ארצות הברית, 2025
4 כוכבים