״אלטו נייטס״: חיקוי יומרני של סרטי מאפיה טובים 

אנחנו מוצפים השנה בתפקידים כפולים בסרטי קולנוע: בפברואר עלה למסכים מיקי 17, שבו רוברט פטינסון מגלם (לפחות) גיבור משוכפל אחד בו זמנית. באפריל יגיע ״חוטאים״, עם מייקל בי ג׳ורדן בתפקיד תאומים. בין לבין, הגיע ״אלטו נייטס״, דרמת פשע המבוססת על סיפור אמיתי, בבימויו של בארי לוינסון (״לכשכש בכלב״, ״איש הגשם״).

גם כאן יש כפל דמויות: רוברט דה נירו עושה את מה שבנה את הקריירה שלו – משחק מאפיונר, אבל הפעם הוא עושה את זה פעמיים. ועדיין, גם אם היה מגלם ארבע דמויות, לא בטוח שזה היה מציל את ״אלטו נייטס״ מלהיות סרט בינוני, במקרה הטוב.

דה נירו מספר אחת הוא פרנק קוסטלו, ראש מאפיה מחושב ופרגמטי. דה נירו מספר שתיים הוא ויטו ג׳נובזה, ראש מאפיה נוסף. השניים גדלו יחד וגנבו יחד, אבל כעת (הסרט מתרחש בשנות ה־50 של המאה הקודמת) הם אויבים. ג׳נובזה משוכנע שקוסטלו גנב ממנו את תפקיד הבוס לפני מלחמת העולם השנייה. קוסטלו עצמו כבר שבע כוח, רוצה לפרוש, אבל ג׳נובזה – אדם קנאי, נוטר טינה ופרנואיד – מסרב להרפות.

להבדיל מסרטי מאפיה קלאסיים, היריבות מתוארת יותר כמאבק פוליטי מאשר כמלחמת כנופיות. הבעיה היא שהסרט מייצר ציפייה לקליימקס בסגנון ״הסנדק״ – רק כדי לאכזב. במקומו יש שלל שיחות טלפון רכילותיות, שימועים בבית משפט, ודיאלוגים שמנסים להיות חכמים אבל בעיקר מעייפים, כמו לשמוע את קסטלו מדבר על הכלבים שלו עם מאפיונר אחר – שיחה מרתקת על בגדי כלבים ומזג האוויר.

דווקא כקומדיית פשע, ״אלטו נייטס״ עובד לא רע. הסצנות שבהן פושעים יושבים וצועקים על מסך הטלוויזיה או עוקצים זה את זה – מבדרות למדי. גם דה נירו בתור ג׳נובזה הוא דמות משעשעת – אכזרית, אבל עם קסם נלעג

מצד אחד, יש בסרט כמה חיסולים טובים, דיאלוגים משעשעים, כמה יציאות באיטלקית ומשחקי כבוד. מצד שני, כל זה מרגיש כמו חיקוי חיוור למה שעשו טוב יותר לפניו. יש כאן את כל הקלישאות, פלוס תוספות שמגבירות את תחושת השבלונה: מונולוגי קריינות מיותרים, מונטאז׳ים בשחור־לבן, והרבה גברים קטנוניים שמרכלים אחד עם השני בקנאות. מהדורה מיוחדת של כתב העת ״העולם התחתון של הרכילות״, אולי.

באופן אירוני, דווקא כקומדיית פשע, ״אלטו נייטס״ עובד לא רע. הסצנות שבהן פושעים יושבים וצועקים על מסך הטלוויזיה או עוקצים זה את זה – מבדרות למדי. גם דה נירו בתור ג׳נובזה הוא דמות משעשעת – אכזרית, אבל עם קסם נלעג.

הסרט נראה כמו סרט גנגסטרים של פעם: הצילום, העריכה, העיצוב, התלבושות – הכל משדר אותנטיות. אבל מעבר לאסתטיקה מוקפדת, ״אלטו נייטס״ הוא בסך הכול חיקוי יומרני של סרטי מאפיה טובים בהרבה.

יותר מדי סצנות לא מקדמות את הסיפור, יותר מדי דיאלוגים נשמעים כמו חזרה מייגעת על אותו מידע, המון פרטים מיותרים (לדוגמה תיאור קפדני וארוך של שמות גנגסטרים שאינם חשובים לסיפור), לצד פרטים קריטיים שנשארו עמומים. קשה להבין מה לוינסון ניסה להגיד כאן, אם בכלל ניסה להגיד משהו. זה מרגיש כמו תרגיל (ארוך ללא צורך) בהומאז׳.

ואולי זה בכלל סרט פוליטי במסווה? קשה להתעלם מהניגוד בין שני המאפיונרים: מצד אחד, קוסטלו – איש זקן, מחושב, דיפלומטי ופחדן. מצד שני, ג׳נובזה – בוטה, אלים, מיזוגן, חמדן וחסר פילטרים. אפשר לטעון שזה משל על הפוליטיקה האמריקאית, ואפשר גם לטעון שזו פשוט פרשנות מאומצת מדי.

כך או כך, למרות הביצוע המקצועי ודה נירו שנותן עבודה, ״אלטו נייטס״ לא יצטרף לפנתיאון סרטי המאפיה הגדולים. הוא מבדר לפרקים, אבל מרוח, ארוך מדי, וללא השראה אמיתית. יש בו גימיק נחמד – אבל אולי עדיף פשוט לראות שוב את אחד מהתפקידים הקלאסיים של דה נירו כמאפיונר.

---

אלטו נייטס
בימוי: בארי לוינסון
123 דקות; ארצות הברית, 2025
2.5 כוכבים