איזבלה וולובניק: ״שריטה היא סוג של רישום על הגוף״

״המון שנים רציתי לנסות לעשות פיסול פיגורטיבי אבל פחדתי שאני כבר מבוגרת מדי בשביל זה״, אומרת איזבלה וולובניק, בת ה־29. ״זו הסובייטיות שבי שדיברה, זו שהסבירה שאי אפשר להתחיל לרקוד בלט בגיל 26. נורא פחדתי. לצייר אני מציירת כל החיים ולרשום אני רושמת כל החיים ויש לי ביטחון במיומנויות האלה, אבל הפיסול היה בגדר משאלת לב״.

בתערוכה החדשה ״שלוש שריטות ומכתב אהבה״ שהיא מציגה במוזיאון הרצליה, בהמשך לזכייתה במענק ע״ש לורן ומיטשל פרסר (אוצרות: אילנית קונופני, איה לוריא), היא מציגה לראשונה גוף עבודות נרחב שמורכב מפיסול, לצד ציורים גדולי ממדים וסדרה של רישומי פחם – עוד מדיום שנחשפה אליו יחסית לאחרונה.

וולובניק נחשבת כבר כמה שנים לאחת האמניות הצעירות המבטיחות והמדוברות בשדה המקומי. כבר כשהיתה בשנה ד׳ במדרשה (2018) הציגה במסגרת תערוכה קבוצתית במוזיאון חיפה, ומיד בתום לימודיה החלה לעבוד עם גלריה רוזנפלד. מאז הציגה גם תערוכת יחיד במוזיאון חיפה, במקביל לתערוכת יחיד ברוזנפלד, תערוכה משותפת עם נועה אירוניק במקסיקו, תערוכה בסדנאות האמנים בירושלים, השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות ולקחה חלק בחממה המקצועית לפיתוח אמנים של מרכז אדמונד דה רוטשילד – שם גם הכירה לראשונה את האוצרת אילנית קונופני. מיד עם תום לימודיה גם החלה ללמד בבית הספר לאמנות מנשר – מה שגם הוביל אותה להחשף לראשונה לעבודה בפחם.

״הסטודנטים שלי ביקשו שאלמד אותם רישום בפחם״, היא מספרת. ״עד אז שנאתי את זה. מבחינתי זה היה משהו מלוכלך, לא הבנתי למה זה טוב. אבל נתתי לעצמי חודש להתאהב בפחם כדי להעביר שיעור כזה, וזה מה שקרה.

מצפייה בסרטוני יוטיוב פיסלתי את הפסל הראשון, כלב רוח דקיק. זה סובב לי את המוח. במשך שעות העמדתי אותו על כף היד שלי ולא הצלחתי להכיל את זה שיש לו את הממד השלישי, שאני יכולה לתפוס אותו במרחב

״המון שנים היה לי חלום נוסף – להצליח לרשום ולצייר מהדמיון. כל השנים עבדתי מתוך רפרנס, מהתבוננות או מצילום, וכשניסיתי לעבוד ללא רפרנס התוצאה היתה לרוב קומיקסית, שטוחה. לכן רוב העבודות שלי היו כאלה שבמרכזן היתה דמות, ללא רקע, מקום או חלל. אחת התכונות של פחם זה שהוא יכול לייצר אווירה בצורה מהירה, דרך כתמים. כשהתחלתי לעבוד בפחם זה איפשר לי לייצר סצנות ולהשלים כל מיני דברים מהדימיון – בשלב הראשון כהשלמות של מרווחים בין דברים, שלאט לאט נהיו גדולים יותר״.

העובדה שהצליחה לעבוד בפחם יצרה אצלה תחושת ביטחון לנסות את מזלה גם בפיסול. ״אמרתי לעצמי שאנסה בשקט, בלי להראות לאף אחד, והכי הרבה לא אצליח אז אף אחד לא יידע. מצפייה בסרטוני יוטיוב פיסלתי את הפסל הראשון, כלב רוח דקיק (שגם מוצג בתערוכה הנוכחית). זה סובב לי את המוח. במשך שעות העמדתי אותו על כף היד שלי ולא הצלחתי להכיל את זה שיש לו את הממד השלישי, שאני יכולה לתפוס אותו במרחב. הבנתי עד כמה ההיגיון של פיסול מהסוג הזה הוא היגיון של ציור, מבחינת הבנייה של הסטרוקטורה ושל השלד, מהכלל אל הפרט. אלו יסודות של ציור פיגורטיבי״.

בניגוד לציורים גדולי הממדים שלה, הפסלים הם דווקא קטנים. ״הם קצת כמו אקשן־פיגרז או פיגורינות פורצלן. הם שמים את הצופה בעמדת כוח מאוד גדולה, מה שדורש מידה של לגיטימיות ואמון מהצופים״.

את הפסלים היא יוצרת באמצעות Air Dry Clay – חומר שמתקשה באוויר ולא מצריך שריפה, שמוחזק בדרך כלל על ידי חוט ברזל שמהווה שלד לפסלונים. ״אחת התכונות הנוחות בחומר הזה היא שאפשר להוסיף עליו חומר רטוב כשהוא מתייבש. ברגע שהוא מתקשה באוויר אני מציירת עליו, כולל הצללות וכל מיני טכניקות אחרות של ציור, ובסוף מצפה בלקה״.

ציור תלת ממדי

הפסלים בתערוכה מוצבים על שולחן בהשראה של שולחן מלחמה, כלי אסטרטגי של הצבא הפרוסי, שהוא גם נוף מיניאטורי של דשאים, עצים, הרים וחוף ים. ״זה הדבר היחיד בתערוכה שלא אני בניתי במו ידיי. הקרדיט הוא לקוסמת שקוראים לה עדי שמולביץ, שיצרה את הנוף על פי שרטוטים ותכנונים שלי יחד עם לני גונט. את הקונסטרוקציה העגלגלה יצר נועם בר, גם זה על פי הדמיה שהכנתי.

״הנוף עצמו לקוח מטופוגרפיות שקיימות בישראל, וגם העצים שעדי יצרה באופן ידני לחלוטין הם כאלה שגדלים פה. פני השטח נוצרו בשביל הפסלים, כשהם מותאמים לפסלים עצמם – אופן ההצבה של הפסלים הוא זה שקבע איפה יהיו ממוקמות הגבעות, איפה יהיו דיונות של חול וכן הלאה. הרצון היה לייצר ציור תלת ממדי, כזה שמכל זווית שדרכה מסתכלים עליו מייצר אינסוף ציורים חדשים״.

אלה שמכירים את הציורים של וולובניק, בטח יזהו בקלות את הפסלים שלה, שנראים קצת כאילו יצאו מהציורים. ״יש פסלים שממש נולדו מתוך ציורים קודמים, ויש כאלה שנולדו מתוך עצמם. חלקם מבוססים על עבודות פחם, ויש כאלה שהשתמשתי בהם כאלמנטים בציורים. הם ממש חוליה בשרשרת שקושרת בין שלושת המדיומים״.

מבחינה תמטית, התערוכה ממשיכה ומפתחת נושאים שוולובניק עוסקת בהם כבר שנים: נשיות, חייתיות, יחסי כוחות, מיניות, משיכה ואלימות. ״למרות שהמבט שלי מופנה לנשיות או נקודת ההנחה שלי היא בחוויה נשית, השאלות שאני שואלת לא עוסקות באופן בלעדי בסוגיות פנים פמיניסטיות. זוהי פריזמה שדרכה אני מתבוננת על אנושיות בכלל, ועל האופן שבו אנחנו מגדירים אותה״.

למרות שהמבט שלי מופנה לנשיות או נקודת ההנחה שלי היא בחוויה נשית, השאלות שאני שואלת לא עוסקות באופן בלעדי בסוגיות פנים פמיניסטיות. זוהי פריזמה שדרכה אני מתבוננת על אנושיות בכלל, ועל האופן שבו אנחנו מגדירים אותה

שמה של התערוכה, ״שלוש שריטות ומכתב אהבה״, מבוסס קודם כל על אלמנט ויזואלי צורני. ״שריטה בעיניי היא סוג של ציור או רישום על הגוף, שנוצר מתוך חיכוך עם המציאות שמשאיר עלינו חותם. אני אוהבת את העובדה שבעברית המילה ׳שריטה׳ מיוחסת גם לחולשה, או אובססיה, או למשהו שיש לנו פיקסציה עליו.

״שלוש השריטות מופיעות בעבודות כאלמנט אסתטי צורני, ממש כלשונן, בשני אופנים: או על הגוף של הדמויות, או על קירות החדרים שהסצנות מתרחשות בהן. ההופעות הכפולות הן דוגמה להיגיון הפנימי של התערוכה – יש דימויים, אובייקטים, פיגורות או פטרנים שחוזרים על עצמם, אבל בכל פעם משנים את הפונקציה והצורה שלהם. העובדה שהשריטות נמצאות פעם על הירך ופעם על הקיר הופכת את הגוף לבית ואת הבית לגוף״.

ברמה התמטית, מסבירה וולובניק, יש לתערוכה מספר רבדים או שכבות: ״הרובד הראשון הוא מבט על ייצוגים של נשיות שקשורים ביסודות של הטבע ובממלכת החיות, ובאופן פרדוקסלי גם בעולם על טבעי שנושק למפלצות ושדים. הרובד השני הוא דיאלוג ספציפי עם אמנים ואמניות שהעבודות שלהם קשורות לרובד הראשון. תוך כדי הדיאלוג איתם אני משתמשת באלמנטים מתוך הסביבה המיידית שלי – ארון הבגדים, החפצים בסטודיו, תל אביב, ישראל. במקביל למקומות הקונקרטיים יש בעבודות גם חללים שהם מקומות מדומיינים, כשאני לוקחת בחשבון שגם הדימיון שלי ניזון מהזמן ומהמקום שבהם הוגרלתי לחיות״.

״רובד נוסף הוא צומת בין מושגים, סמלים ודימויים עתירי היסטוריה, לפעמים כזו בת אלפי שנים, לבין מה שאני מכנה ׳הממשק העכשווי׳ – האיקונוגרפיה של האינטרנט. זוהי חוויה של בו זמניות של המון דימויים. עצם ההיגיון המארגן של הציורים בנוי קצת כמו של דפדפן, שפתוחות בו המון לשוניות ואולי הוא כבר לא מגיב.

״הגרעין של התערוכה הוא ניסיון לבטא תחושות ורגשות אמיבוולנטיים הפכפכים ומסוכסכים שאי אפשר לבטא אותם במילים, ולכן אני מציירת ומפסלת אותם. אני מאמינה שבכוחה של אמנות חזותית להיכנס בין המילים, להתקרב לאותם רחשים של הלב. בתוך כל זה יש איזושהי אהבה מאוד גדולה (ועל כן, מכתב אהבה) לכל סוגי החיות – גם כאלה שהולכות על שתיים, וגם כאב גדול שלא מפריע לאהבה הזאת להתקיים. הוא נמצא שם יחד איתה״.

עם כל זה את ניגשת ליצירה? זה נמצא שם לפני? או שאלה דברים שמתבהרים תוך כדי עבודה?

״זה ערבוב של השניים. בבסיס של כל העבודות שלי נמצאת קודם כל תחושה של ׳בא לי׳. יש לי לרוב משיכה שהיא אינטואינטיבית, גופנית כמעט, לדימויים שהרבה מהם מלווים אותי שנים. זו משיכה שהיא מעבר לשכלתנות, אבל אני מאמינה שאין משהו שהוא סתם. אלה אלמנטים שאני יוצרת מתוך חשק, אבל את החשק ממקמת בתוך מפת האינטרסים ותחומי הדעת, ומשם אני עושה החלטה מודעת. זה פינג פונג ביני לבין עצמי ובין תתי התרבויות שנמצאים סביבי. בסוף הכל תמיד חוזר לרגש, למקומות שאי אפשר לבטא אותם בצורה מילולית״.

הדמויות בעבודות הן סוג של דיוקן עצמי?

״גם פה זה שילוב. את תנוחות הגוף שלהן אני יוצרת או מהדימיון או כמחווה לעבודת אמנות אחרת, אבל את הבשר עצמו אני מציירת מהתבוננות ישירה בחלקי גוף נפרדים שלי. יש לי מראה בסטודיו שבה אני מסתכלת כל פעם על פרגמנטים אחרים בגוף שלי, שמרכיבים את הדמויות.

״את הפנים אני לרוב מרכיבה מאיברים בודדים מתוך מאגר של פנים שיש לי על המחשב, אבל גם פה אני מוגבלת במגבלות הדימיון שלי. באחת העבודות יש לי נחש עם פנים שאבא שלי שאל אותי פעם אם זו אני, והוא לא לגמרי טועה. הנחש – וגם שאר הדמויות – הן אני כמו שכוס הקפה או המאפרה הן אני״.

המלחמה השפיעה באיזשהו אופן על העבודה שלך?

״רוב העבודות נעשו לפני, אבל יש כמה שנעשו גם אחרי תחילתה. זה נכנס לעבודות בין אם ארצה ובין אם לא. העבודות לא נעשו באופן מכוון כתגובה לאירועים, אבל הן קשורות לתהליכים שעוברים על החברה הישראלית ולשיח שקיים סביבנו. אנחנו חיים במציאות אלימה. זה משהו שאני חלק ממנו ולכן הוא גם מחלחל לעבודות בהמון דרכים״.

---

איזבלה וולובניק | שלוש שריטות ומכתב אהבה
אוצרות: אילנית קונופני ואיה לוריא
מוזיאון הרצליה, הבנים 4
נעילה: 29.6