הזוכים במענק למחקר אוצרותי 2024 של בית לאמנות ישראלית

הזוכים במענק למחקר אוצרותי לשנת 2024 של בית לאמנות ישראלית הם פאדי פאר ונוגה דוידסון, על הצעתם ״כפר קדס כמקרה בוחן להתבונן בתהליכי מחיקה שיטתיים של המקום והזיכרון הפלסטיני, דרך דיאלוג בין קבוצת אמנים ויוצרים לבין מחקר ארכאולוגי״, המיועדת להצגה במוזיאון אום אל־פחם לאמנות ב־2026 ותלווה בספר מחקרי מקיף; והדס מאור על הצעתה ״חתך פנימי״ המיועדת להצגה במוזיאון ישראל ירושלים ב־2026 ותלווה בקטלוג מחקרי מקיף.

שתי ההצעות השונות באופיין חלקו את המקום הראשון ולכן הוחלט להגדיל את המענק מ־40 אלף ש״ח ל־60 אלף ש״ח, ולפצל אותו בין שני ההצעות הזוכות – כך שכל אחת מהן תזכה ב־30 אלף ש״ח.

״שתי ההצעות שונות במהותן ובכל אחת מהן יש תרומה רבה, הן למחקר האמנות הישראלית והן לשני מוזיאונים חשובים בישראל: מוזיאון אום אל־פחם לאמנות ומוזיאון ישראל, שהתחייבו להצגת תוצרי המחקר״, אומרת עידית עמיחי, מנהלת בית לאמנות ישראלית.

״על כן, פנינו למכללה האקדמית תל־אביב-יפו, ובשיתוף עם נשיאת המכללה פרופ׳ גליה צבר התקבלה החלטה משותפת להעלות את גובה המענק. בתקופה קשה זו ולאור המצוקה האדירה של מוסדות התרבות בישראל ההולכת ומעמיקה, בית לאמנות ישראלית מבקש דרך מענקים אלו להמשיך ולהביע תמיכה באמנות ישראלית ובפעילות המחקרית האוצרותית״.

המענק למחקר אוצרותי נחנך בשנת 2020 ומוענק זו השנה החמישית ברציפות מטעם בית לאמנות ישראלית שחרט על דגלו את התמיכה וקידום האמנות הישראלית בלימוד, העשרה ותמיכה במחקר.

בשנת 2023 זכתה בו דליה מנור על הצעתה לתערוכה: מקומיות שהושכחה – ״האסכולה הגלילית״ בפיסול שנות ה־80 בישראל, המיועדת להצגה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב. מי יתן ויחזור השקט והיא תוכל לממש את הצעתה כמתוכנן. האוצרות עדי המר יעקבי ורונה זינגר זכו בציון לשבח על הצעתן ״שובר.ת שוויון״, שבחנה את ההסללה המגדרית בתרבות חזותית והוצגה במוזיאון העיצוב חולון בשנת 2024.

בנימוקי הוועדה, שכללה השנה את דליה מנור, דורון רבינא, אסנת צוקרמן רכטר ועידית עמיחי כיו״ר ומשקיפה, נכתב: ״הצעתם של פאדי פאר ונוגה דוידסון ׳כפר קדס כמקרה בוחן להתבונן בתהליכי מחיקה שיטתיים של המקום והזיכרון הפלסטיני, דרך דיאלוג בין קבוצת אמנים ויוצרים לבין מחקר ארכאולוגי׳ היא פרויקט מחקרי מובהק שעוסק בסוגיות רגישות הנוגעות לתשתיות הקיום המשותף הישראלי־פלסטיני בישראל.

״ההצעה מתבססת על חפירה ארכיאולוגית בכפר קדס, כפר שנעקר בשנת 1948 ונמצא כיום בתחום האתר הארכיאולוגי של תל קדש. המחקר נערך בארבע השנים האחרונות על ידי ארכיאולוגים ישראלים ובראשם פרופ׳ רפאל גרינברג מאוניברסיטת תל אביב וגדעון סולימני, ממייסדי עמותת ׳עמק שווה׳, יחד עם קבוצת סטודנטים לארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.

״בהמשך למחקר הארכיאולוגי שמשקף תפיסה על פיה הארכיאולוגיה מניעה תהליכים חברתיים וכלכליים לטובת הכלל, הפרויקט של פאר ודוידסון מציע לבחון באמצעות פעילות אמנותית רב־תחומית כיצד המחיקה השיטתית של חיים, מקומות, זיכרונות וסיפורים פלסטיניים פוגעת בהיסטוריה ובזהות הישראלית והפלסטינית גם יחד. תוצרי המחקר המתוכננים הם תערוכה המבוססת על תהליכי עבודה משותפים של תשע.ה אמנים.ות יהודים וערבים ושבמסגרתה יגובשו תשעה פרויקטים חדשים וספר שייתן ביטוי לתהליכי המחקר והעבודה.

״הצעתם נותנת ביטוי לכיוונים עכשוויים באוצרות שנטענים מהדיסציפלינה הקרויה ׳אמנות מבוססת מחקר׳ ומגיבים אליה בכלים אוצרותיים. שיתוף הפעולה עם מוזיאון אום אל־פחם לאמנות שמצוי בתהליכי שינוי, התרחבות והכרה כמוזיאון, משרת היטב הן את הפרויקט הזוכה ואת המוזיאון המציג״.

אודות הצעתה של הדס מאור כתבה הוועדה: ״הצעתה של הדס מאור לתערוכה הקבוצתית ׳חתך פנימי׳ במוזיאון ישראל היא עיון היסטוריוגרפי ועם זאת עכשווי בתופעה אמנותית שהתפתחה בשנות ה־70 בירושלים, בעיקר סביב מוזיאון ישראל. עיקרה של התופעה היתה יציאה מהקאנון של הציור המופשט השליט באותה עת, ויצירה של מגמה חדשה של אמנות חוקרת המשתמשת במדיומים לא מקובלים ומתמקדת במעשה האמנות כפעולה בעולם.

״כיחידים, האמנים שיוצגו בתערוכה, זכו להכרה ולהוקרה על פועלם וגם תערוכות שהיו לציוני דרך, במיוחד ׳מושג+אינפורמציה׳ תועדו ותוארו. אבל כתופעה קבוצתית של אמנים הפועלים במקביל, בהיקף עשייה משמעותי, המעוגן בחשיבה חקרנית אודות עצם מעשה האמנות, ובמהלכי פעולה הדוקים, הנשענים על איפוק וצמצום, על רגישות עצורה ומתאפיינים באיכות ספציפית, סובייקטיבית ולא נרטיבית – לא זכתה אמנות התקופה למבט מעמיק, מעבר להשוואה על הציר הניגודי של תל אביב־ירושלים, או על בסיס קטגוריות ז׳אנריות (אמנות אדמה וכדומה) או בהקשר מקומי־לאומי ופוליטי.

״הצעתה של הדס מאור, אוצרת עצמאית רבת ניסיון, זוכת פרס האוצר לשנת 2023, מבקשת להציג באור חדש את אמנות שנות השבעים מתוך הקשרים רחבים, תרבותיים, סוציולוגיים והיסטוריוגרפיים. יתר על כן, התערוכה מבקשת לטוות שרשור בר תוקף אל אמנות בת־זמננו והצבעה על זרם נוכח באמנות הישראלית השומר על רציפות וחוצה דורות ומגדרים, שמסיבות שונות טרם נוסח במובהק.

״המבט החוזר אל עקרונות טהורים של המודרניזם כפי שבאו לידי ביטוי באותן שנים של התנסויות חדשות ונוכחים גם בקרב אמנים עכשוויים טומן בחובו גם ביקורת, ולו בעקיפין, על ההיסטוריוגרפיה השלטת, זו המעמידה את הזהות המקומית כמפתח מרכזי לפרשנות וכהצדקה מתמשכת לעצם יצירת אמנות במקום הזה״.