הילה פלג לא בטוחה שהיא אופטימית, אבל כן מתעקשת

יובל: בוקר טוב הילה, מה שלומך בימים המורכבים האלו של כל הכאוס מסביב?

הילה: בוקר טוב, זו תקופה מאוד מאתגרת – גם ברמה האישית וגם המקצועית

יובל: כן, מאתגרת באנדרסטייטמנט. כמה סטודנטים יש בפקולטה לאמנות במדרשה?

הילה: בכל תוכניות הלימוד לומדים בסך הכול כ־300 סטודנטים

יובל: אכן מאתגר לעמוד בראש פקולטה בתקופה הזו (ובכלל), ואני מניח שעוד נגיע לזה, אבל הפעם אני רוצה שנדבר על משהו אחר, תערוכה שאצרת לאמנית והקולנוענית אלאניס אובומסאווין שנפתחה ב־MoMA PS1 בניו יורק, שגם בימים תיקונם זה השג יוצא דופן. אז קודם כל מזל טוב, זה בטוח מרגש, ומאיפה נתחיל? נראה לי שצריך בזה שתגידי כמה מילים עליה ועל איך נוצר הקשר ביניכן?

הילה: הכרתי את העבודה של אלניס אובומסאווין כשניהלתי את הפורום הדוקומנטרי בברלין (HKW). ב־2017 הזמנתי אותה להקרין את הסרט Incident at Restigouche בדוקומנטה בקאסל – סרט עוצמתי שמתעד פשיטה אלימה של המשטרה הקנדית על קהילת מיקמאק בקוויבק. הסרט חושף אלימות ממסדית, וגם מבטא את הקשר בין מאבק לזכויות ילידיות לבין הגנה על סביבה, נהרות וטריטוריות – שזה חלק מהאג׳נדה הפוליטית הרחבה שלה. ממש התאהבתי בה – ביושרה, בכוח, בגישה – ומשם נוצר הקשר בינינו והחלטנו להתחיל לעבוד יחד

יובל: וכמה מילים עליה? השם שלה פחות מוכר פה בארץ

הילה: אלניס אובומסאווין היא יוצרת קולנוע דוקומנטרי מדהימה, אמנית, מוזיקאית ואקטיביסטית ילידית מקנדה. היא נחשבת לחלוצה של הקולנוע הילידי – רבים קוראים לה ״אמא של הקולנוע הילידי״ – והעבודה שלה השפיעה על דורות שלמים. היום היא בת 91, ועדיין בשיא העשייה – חכמה, חדה, ועם נוכחות ממש מרשימה

יובל: איזה יופי. אז התאהבת, התחלתן לעבוד ביחד, באיזה שלב נהיה דיבור על תערוכה, ועל המומה?

הילה: ב־2019 התחלנו לעבוד על תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה של אלניס – הראשונה שמציגה את כל תחומי העשייה שלה לאורך 70 שנות יצירה, ונותנת להם הקשר היסטורי ותרבותי רחב. זה דרש מחקר מעמיק שכלל עבודה עם כמה ארכיונים מרכזיים בקנדה: הארכיון של NFB, CBC, הארכיון הפרטי של אלניס, המוזיאון של העם האבנקי ועוד.

באותה תקופה עבדתי כאוצרת ב־HKW בברלין, ודרך התפקיד יזמתי שיתופי פעולה עם שלושה מוזיאונים נוספים בקנדה: מוזיאון לאמנות עכשווית במונטריאול, VAG בוונקובר, והמוזיאון של אוניברסיטת טורונטו. הקמתי גם צוות היגוי לתערוכה. המהדורה הראשונה של התערוכה נפתחה בברלין ב־2022, ומאז נדדה בין המוסדות השותפים. ההזמנה להביא את התערוכה ל־MoMA הגיעה לפני כשנה וחצי

יובל: אז עוד שנייה לפני המהות, האמנות, למרות שאף פעם אי אפשר להפריד, במיוחד נדמה לי בכל הקשור לאקטיביזם, השאלה הבלתי נמנעת של לפני ואחרי 7.10 – גם מצידה של האמנית וגם מצידו של הממסד האמנותי. היה איזה דיבור על האוצרת הישראלית? על מה עושים? מעניין אותי במיוחד מה לאובומסאווין היה להגיד בנושא

העבודה על הבחירה לא הייתה פשוטה, כי גוף היצירה שלה עצום. בחרנו נקודות מפתח שמייצגות גם את המאבק האישי שלה, גם את ההיסטוריה הילידית, וגם את המקום של קולנוע כפעולה תרבותית־חינוכית־פוליטית

הילה: לא ברורה לי השאלה?

יובל: אופס, כן, זה היה קצת סבוך. לא מאוד אוהבים את ישראל בשנה וחצי האחרונות, ולא שהיה פעם פשוט אבל הדברים נהיו מורכבים יותר אחרי 7.10. אז יש פה שתי שאלות: האם עלה מצד מהמוזיאון הסוגיה איך מתמודדים עם העובדה שיש לתערוכה אוצרת ישראלית, והשאלה השנייה האם לאובומסאווין היה איזה עניין עם זה? שמענו לא מעט על יוצרות ויוצרים ישראלים שאנשים מהשדה ניתקו איתם קשר פוסט 7.10

הילה: לא היה שום עניין סביב זה. אנחנו עובדים יחד כצוות כבר 7–8 שנים, עם כל השותפים שהזכרתי – ולכולנו זהויות מורכבות

יובל: שמח לשמוע, זה לא ברור מאליו

אי אפשר להתנהג כאילו מה שקורה בחוץ לא נכנס לכיתה 

יובל: בואי נחזור לתערוכה: מה היא כוללת, איך היא בנויה, איך בוחרים עבודות לאמנית ותיקה עם גוף עבודות עשיר כל כך

הילה: זו רטרוספקטיבה ראשונה שמקיפה את כל תחומי העשייה של אלניס לאורך יותר מ־70 שנה. בנינו אותה כמסע דרך התחנות המרכזיות בפילמוגרפיה שלה, כשהתערוכה עצמה מחולקת לפי עשורים. בכל פרק מוצג סרט מרכזי אחד, ולצידו מסמכים, תצלומים, מכתבים, קטעי עיתונות וארכיונים שנותנים הקשר – גם לסיפור של הסרט עצמו וגם לתנאים החברתיים, הפוליטיים והאישיים שבתוכם הוא נוצר והתקבל.

העבודה על הבחירה לא הייתה פשוטה, כי גוף היצירה שלה עצום. אבל היה לנו חשוב לייצר מבט שכולל לא רק את הסרטים, אלא גם ציורים, הדפסים, תיעוד של פסטיבלי מוזיקה שהיא יזמה, והקשרים תרבותיים רחבים. בחרנו נקודות מפתח שמייצגות גם את המאבק האישי שלה, גם את ההיסטוריה הילידית, וגם את המקום של קולנוע כפעולה תרבותית־חינוכית־פוליטית

הילה: כשמסתכלים על גוף עבודה כל כך עשיר, ורוצים להנגיש אותו קודם כל לקהל בברלין, היה לי חשוב למצוא את הנקודות שידברו גם מעבר להקשר הקנדי. השאלות שהתערוכה עוסקת בהן רלוונטיות להרבה מאוד מקומות – לא רק לג׳נוסייד התרבותי שהתרחש באמריקה, אלא גם לאחריות האירופית בהיסטוריה הזאת, ולמקום של תרבות ככלי לשינוי חברתי.

יש פה עיסוק עמוק בחשיבות של ייצוג תרבותי, של עשייה שנעשית מתוך הקצוות, מהשוליים. ובמקביל – התערוכה גם עוסקת בשאלות סביבתיות ואקולוגיות, שהן ממש בלב המאבקים הילידיים, והיום הן נוגעות לכולנו

יובל: את יכולה לתת דוגמה לסרט כזה? גם לספר בשתי מילים במה הוא עוסק, וגם להגיד משהו על השפה הקולנועית/אמנותית שלה?

הילה: כן, למשל הסרט Incident at Restigouche מ־1984. הוא עוסק בפשיטה אלימה של המשטרה הקנדית על קהילת המיקמאק בקוויבק, בעקבות סכסוך על זכויות דיג. אלניס לא רק מתעדת את האירוע עצמו, אלא גם מביאה את נקודת המבט של הקהילה, עם המון רגישות וכבוד.

מה שמייחד את השפה הקולנועית שלה הוא החיבור בין תיעוד ישיר – ראיונות, תצלומים, עדויות – לבין נוכחות אישית מאוד. היא מדברת לפעמים מתוך הפריים, שואלת שאלות, מתעקשת. אין אובייקטיביות מזויפת – יש קול ברור, אמיץ, אנושי. השילוב הזה בין פוליטיקה, אינטימיות ונאמנות לקהילה שהיא מתעדת הוא משהו מאוד ייחודי לה

יובל: את כותבת אין אובייקטיביות מזויפת, ואני תוהה אם יש דבר כזה בכלל אובייקטיביות. ומה בין קולנוע, אמנות, תיעוד ואמת, שזה גם שאלות שמעסיקות אותך כאוצרת אבל גם אם לחזור לתחילת השיחה, כמי שעומדת בראש בית ספר לאמנות

קשה לנשום במרחב הציבורי עכשיו, אבל דווקא בתוך זה אני מרגישה שאי אפשר לוותר. לא כאדם פרטי, ולא כמוסד. אמנות לא יכולה להתקיים בלי מורכבות – בלי שאלות קשות וקולות סותרים. אם נוותר על זה, אין טעם ללמד אמנות בכלל

הילה: נכון, אתה מאוד צודק – אני לא באמת מאמינה שיש דבר כזה אובייקטיביות. כל בחירה של מסגרת, של זווית צילום, של עריכה – היא כבר עמדה. מה שחשוב בעיניי זה לא להסתתר מאחורי נייטרליות מדומה, אלא להיות כנה לגבי העמדה שממנה את פועלת, ולתת לה להיות אחראית, מורכבת, קשובה.

בשבילי, המקום שבו קולנוע, אמנות, תיעוד ואמת נפגשים הוא בדיוק באזורים האלה – של קירבה, של מבט אנושי, של רצון להבין ולהיות עם ולא רק ״על״. זה נכון לי גם כאוצרת, וגם כמישהי שעומדת בראש מוסד חינוכי לאמנות.

אנחנו לא רק מלמדים טכניקה או מושגים – אנחנו מנסים לגדל אמנים ואמניות שידעו לשאול את עצמם למה הם עושים אמנות, מה האחריות שלהם, ואיך היצירה שלהם פוגשת את העולם

יובל: ואיך זה עובד? לא רק לך או למדרשה באופן פרטני, אלא גם באופן רחב יותר. המציאות מסביב לא מאוד טולרנטית לעמדות מורכבות, לעמדות מורכבות. נדמה שכולם צריכים להיות הרבה יותר זהירים, לסתום את הפה, להרכין את הראש, לחכות עד יעבור זעם, שלא ברור בכלל אם ומתי ואיך הוא יעבור

הילה: זו שאלה מאוד כואבת, כי אתה לגמרי צודק – קשה לנשום במרחב הציבורי עכשיו. זה לא רק פחד, זו גם עייפות מצטברת. כל אמירה יכולה להיתפס כהתגרות, ואנשים שותקים לא כי אין להם מה להגיד – אלא כי הם יודעים מה המחיר.

אבל דווקא בתוך זה, אני מרגישה שאי אפשר לוותר. לא כאדם פרטי, ולא כמוסד. אמנות לא יכולה להתקיים בלי מורכבות – בלי שאלות קשות וקולות סותרים. אם נוותר על זה, אין טעם ללמד אמנות בכלל.

ללמד וללמוד אמנות בזמן כזה, כשיש מלחמה וג׳נוסייד שמתרחש, זה לא רק אתגר מקצועי – זו בחירה מוסרית. אי אפשר להתנהג כאילו מה שקורה בחוץ לא נכנס לכיתה. בעיניי, אמנות היא לא מקום לברוח אליו – זו דרך להישאר במציאות, גם כשקשה.

במדרשה, שבה לומדים יחד יהודים ופלסטינים, כל זה עוד יותר מוחשי. לפעמים שותקים, לפעמים מתווכחים, אבל ברור שזה נוכח. ואנחנו לא מנסים להחליק את זה – אלא להחזיק את המורכבות, וליצור מתוכה

יובל: אז שאלה אחרונה שנדמה לי שסוג של ענית עליה: את אופטימית? (וכן, אני יודע שזו שאלה גדולה כזו, אז תעני עליה איך ועל מה שאת מבינה/רוצה)

הילה: אני לא בטוחה שאני אופטימית, אבל אני כן מתעקשת. אלניס תמיד מזכירה לי שתקווה זו לא תחושת בטן – זו פעולה. היא לא עשתה סרטים כי היא חשבה שהכול יסתדר, אלא כי היא הרגישה אחריות. להקשיב, לתעד, להעביר קול הלאה – גם כשנדמה שאין סיכוי שמישהו ישמע.

ביליתי עם אלניס שבוע שלם בחודש שעבר, וחיפשתי ממנה איזשהו כיוון, אולי תשובה או נחמה. והיא אמרה משהו שנשמע כמעט בנאלי, אבל נחרת בי: If you act out of hatred and not out of love, that’s the end.

ומאז אני נזכרת במשפט הזה שוב ושוב. הוא לא מבטל את הכאב או את הכעס, אבל הוא מזכיר לי מאיפה נכון לפעול. אז לא, אני לא יודעת אם יהיה טוב – אבל זה לא תירוץ לשתוק או להפסיק ליצור. ובעיניי, בכל פעם שנוצר קשר אמיתי בין אנשים, שיש רגע של הקשבה או שותפות – זה כבר תקווה

יובל: אמן. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

הילה: ברור! אני אשמח להזמין את כולם לבקר במדרשה – ביולי ייפתחו תערוכות הגמר, וזה תמיד רגע מיוחד לראות את הסטודנטיות והסטודנטים מציגים את העבודות שלהם.

וגם – נפתח בשנה הקרובה מסלול חדש לתואר ראשון שנקרא: שדה – מצוינות במדרשה לאמנות. זה מסלול שמציע מלגות לימודים ולינה, ןמשלב עשייה אמנותית מעשית רב־תחומית עם הרבה חשיבה עיונית, ושם דגש על חינוך במובן הרחב – כולל חינוך לא פורמלי ו־social practice. 

באיזשהו אופן, יש דמיון בין הרוח של המדרשה למה שדיברנו עליו עם אלניס – אמנות שיש בה גם קולנוע, גם חינוך, וגם אחריות חברתית. תודה על השיחה 🙂 והסבלנות