״יעד סופי - קשר דם״: המוות יכול להיות מצחיק, אבל אל תתעסקו איתו

בשנת 2000 נפל דבר בז׳אנר האימה בכלל ובתת ז׳אנר העל טבעי בפרט: ״יעד סופי״, סרט אימה שהופק בתקציב ממוצע, שכיוון לקהל יעד צעיר יחסית והפך לשלאגר. זה לא היה סרט אימה רגיל: לא הייתה בה ישות רוצחת, יעני סלאשר סטייל פרדי קרוגר או מייקל מאיירס. אף אחד לא נרמס על ידי יצורים מסתוריים ושום רוח רפאים לא ביקרה על הסט.

ב״יעד סופי״ המוות בכבודו ובעצמו תפקד כרוצח שקט, בלתי נראה וסופר יצירתי, שפועל על פי רשימת נפטרים סדורה. בסרט ההוא, צעירים שונים מצאו את מותם בייסורים, אבל ממש לא במקרה: הגורל זימן להם מוות בהתרסקות מטוס. חיזיון גורלי של נער אחד (מוטיב חוזר בכל סרט) הציל נערים נוספים מההתרסקות. אבל הגורל הוא מניאק והוא חוזר לנקום, וכל הנערים האלו מתו לפי הסדר.

״יעד סופי״ היה להיט והפך מאז לקאלט ולזיכיון מוצלח במיוחד. חמשת הסרטים החדירו בצופים חרדות קשות ומנעו מלא מעט אנשים לנסוע מאחורי משאיות שמובילות בולי עץ ענקיים, לעלות על רכבות הרים, להיכנס למיטת שיזוף או סתם להנות מדיקור סיני משחרר. ברוח התקופה הנוסטלגית, הממוחזרת והממחזרת, למישהו באולפני ניו ליין סינמה היה דחוף לייצר סרט נוסף, שישי במספר, שיחדיר בדור החדש של חובבי האימה חרדות חדשות.

בלב הסרט ניצבת סטפני (קייטלין סנטה ז׳ואנה), סטודנטית מצטיינת, שסיוט חוזר בכל לילה על אסון מחריד בשנות ה־60 מוריד את הציונים שלה לגובה הקרקע. עייפה ותשושה, היא חוזרת הביתה כדי לנסות ולאתר את סבתה שמופיעה בסיוט החוזר.

אין כאן תחכום מיוחד, ולמען האמת לא נראה שנעשה ניסיון אמיתי להגיע לרמה כזו. כבידור להמונים, ״קשר דם״ יושב בול על הקטגוריה בגלל מאפיין אחד בולט שלקודמיו לא היה: הוא מצחיק. ממש מצחיק

ביקור מקריפ אצל הסבתא החרדתית (את הסיבות לקריפיות כדאי לגלות בצפייה), מחדיר בסטפני את האמונה שהמוות קופץ לביקור אצל משפחתה הקרובה בגלל הסיבה הפשוטה – היא לא הייתה אמורה להתקיים מלכתחילה. כך מתחילה לה שרשרת הזויה של מיתות שונות ומשונות, כמיטב המסורת ה״יעד סופית״.

עם רמת משחק של ״למי אכפת בכלל, באנו לראות אנשים מתים״, התפקיד האמיתי של ״יעד סופי: קשר דם״ הוא לספק את היצר הפרוורטי של צופיו: לצפות באנשים מתים בייסורים, וכמה שיותר מחריד ויצירתי – יותר טוב. במשימה הזאת אפשר לומר שהסרט עומד בהצלחה. ביחס לשאר הסרטים הקודמים בסדרה הוא טעון שיפור, אבל הוא תופס מקום טוב באמצע: רמת האפקטים סבירה, לפעמים מצועצעת, אבל לרוב מספקת חוויה מדממת ראויה, וחובבי אימת הגור כנראה ייהנו ממראות הסבל והאיברים הכרותים.

בגדול, אין כאן תחכום מיוחד, ולמען האמת לא נראה שנעשה ניסיון אמיתי להגיע לרמה כזו. כבידור להמונים, ״קשר דם״ יושב בול על הקטגוריה בגלל מאפיין אחד בולט שלקודמיו לא היה: הוא מצחיק. ממש מצחיק.

אם זיכיון ״יעד סופי״ נודע כמלחיץ הבינלאומי וככזה שצריך להגיע עם אזהרות טריגר בוהקות וכדורים פסיכיאטריים נלווים, הסרט החדש דווקא מפליג בניחותא למחוזות קומדיית האימה. הצחוקים באולם לא משאירים מקום לספק שמדובר בבחירה טובה ונכונה. בכל זאת, זה באמת משעשע לראות ילד נמחץ למוות על ידי פסנתר שנופל מגובה מיליון קילומטרים.

הקומיות הזו היא בהחלט נקודת החוזקה של ״קשר דם״, אבל גם נקודת התורפה שלו. כי הבדיחות והציניות המכוונת שלו מעקרות אותו מכל אפקט אימתני, כך שרגעי הלחץ, הסטרס והזיעה בכפות הידיים שאפיינו את קודמיו – פשוט נעדרים. אז אם אין פואנטה אימתנית אמיתית – האם ״קשר דם״ הוא אכן סרט אימה בהגדרה?

ברמה התמתית, העניין די ברור: אל תתעסקו עם המוות, הגורל או וואטאבר. התמה הזו חוזרת בכל סרט בזיכיון ונאמרת בכל פעם מפיו של אדם מסתורי, שאותו גילם טוני טוד שהלך לעולמו בשנה שעברה. טוד מקבל כאן דקות מסך רבות יותר ובעיקר כבוד אמיתי. אבל בשונה מקודמיו, בלב ״קשר דם״ יש משפחה ולא בני נוער תמימים. מבוגרים וצעירים נשחטים ללא רחמים על ידי המוות בעצמו, שבאופן אירוני ומשעשע משחק תפקיד נוסף.

newsletter_form

נכון המשפט ״עד שהמוות יפריד בינינו״? אז הוא לא ממש תופס במקרה הזה. כאן הוא דווקא משמש כדבק מחבר בין בני המשפחה ומקרב במיוחד בין סטפני לאמה, שעזבה את הבית שנים רבות קודם לכן. המוות ב״קשר דם״ הוא מגבש, מדריך קבוצתי למשפחות ויועץ תקשורת בין אישי, אבל גם בן יונה קשוח ורצחני.

״קשר דם״ עומד באופן חלקי בסטנדרט שהציבו קודמיו, אבל בטח לא בזה שהציב החמישי המופתי. אפקט הסטרס והחרדה בו מרגיש מעט דהוי והומור הסלפסטיק מקבל יותר מדי מקום על חשבון אימה אמיתית. אבל – זה להיט בטוח וסרט כיפי בסך הכל. לא מתחייב, לא רציני, לרוב מטופש אבל חביב ביותר. ובז׳אנר האימה הנוסק, ל״קשר דם״ יש מקום ראוי בחלק העליון של הטבלה. לא מצוין ולא מושלם – אבל תנו לנו עוד כאלה, בבקשה ותודה.

יעד סופי – קשר דם
בימוי: זאק ליפובסקי, אדם שטיין
110 דקות; ארצות הברית, 2025
3.5 כוכבים