דלית מרחב: ״כלב כולו לב. את מצילה כלב והוא מציל אותך״

חגית: בוקר טוב דלית, ברכות על התערוכה ״חבר נפש״, שנפתחה בחלל האמנות ברוטשילד 69. אני שמחה על ההזדמנות לדבר איתך על נושא שקרוב ללב שתינו!

דלית: הי חגית בוקר אור, משמח לדעת שהנושא גם קרוב לליבך

חגית: לגמרי. אבל אני מסיפור אחר (אולי בהמשך, אם לא אצליח להתאפק). איך את מרגישה בימים אלה? ואיך זה משתלב עם האירועים בעולם הלא קל שלנו?

דלית: העולם לא קל, אין אפשרות להתנתק מהעצב האין סופי שמלווה אותנו. ככל שעבר הזמן בתהליך העבודה הבנתי עד כמה הנושא של הכלבים בארץ קיבל הכרה מאז פרוץ המלחמה. כלבים נמצאים בצילומים תיעודיים ואמנותיים – בין המשתתפים בתערוכה נמצאים גם צלמי עיתונות ותיעוד כמו אבישג שאר ישוב, אלכס פרפורי ואלכס ליבק, וגם צלמים אמנים כמו רוני כנעני, מארק ישאייב ומיכל חלבין, ומאיירים כמו דוד פולונסקי.

הרעיון לתערוכה התחיל מהאהבה שרק הלכה והתעצמה ביני לבין הכלב שלי, ואני לא היחידה… כבר עשרות אלפי שנים, הכלבים הם חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית

חגית: בואי נתחיל ממך – תציגי את עצמך ואת הכלב שלך, ואולי גם את הקשר המיוחד שלכם?

דלית: שמי דלית מרחב, אוצרת עצמאית. אימצתי את אלבי מהכלבייה בדימונה כשהיה בערך בן שנה והוא אצלי כבר שש וחצי שנים. בזכותו קיבלתי הרבה והיכרתי הרבה אנשים טובים. יש כאלה שאומרים שאנחנו דומים 😊

האהבה לכלבים הגיעה כנראה עוד מסבתא שלי, שעלתה לארץ מגרמניה קצת לפני מלחמת העולם השנייה באוניה עם שני כלבים ועם אבא שלי בן השנתיים. הבדיחות המשפחתיות היו שהיא נתנה להם צהריים לפני הילדים 🙂

חגית: הסיפור של סבתא שלך מדהים! כל פעם מחדש אני מגלה כמה אנשים גם בזמנים קשים לא ויתרו על החלק הזה של להיות מי שהם… זה מתקשר אפילו לסיפור של מיאה שחזרה מהשבי עם הכלבה בלה – שהבנתי שנכנסו לתערוכה

דלית: כולנו החסרנו פעימה, כשצפינו בשחרורה של מיאה ליימברג, שנחטפה לעזה והצליחה באומץ להחביא את כלבתה בלה 53 ימים בשבי החמאס.

אני קוראת לזה שייכות וזה באמת מדהים. ב־7 באוקטובר ביישובי עוטף עזה היו כלבים ששילמו בחייהם כשהגנו על בעליהם. היו כלבים ששהו שעות ארוכות מבועתים בממדים, והיו שנרצחו לצד בני ביתם. במהלך העבודה על התערוכה חשבתי שהפוקוס יהיה על הקשר החזק בין הכלב לאדם, והבנתי מהר מאוד שיש הרבה מה להגיד בעניין הכלבים במלחמה הזו

דרור בורשטיין: ״לתמונה העירונית הרגילה של אדם בוהה בטלפון ומטייל עם כלב יש איכות מוזרה, פליאוליתית ועתידנית כאחד. מצד אחד האנשים הללו קשורים לעולם של זאבים, ומצד שני לעולם של סייבורגים״

חגית: אכן. זה כנראה איזה כוח טבעי וחזק שנובע מבפנים. איך התחלת, מאין צמח הרעיון לתערוכה?

דלית: בקיץ שעבר לקחתי קורס של דרור בורשטיין באוניברסיטת תל אביב, על כלבים בספרות ושירה. הקשר הסימביוטי בין כלבים לאנשים הוא עתיק יומין ומתועד מימי קדם. עוד מהתקופה הניאוליתית נמצאו שרידי קבורה של אישה לצד גור כלבים

חגית: במאמר לתערוכה בורשטיין כותב משהו מקסים ופשוט: ״כל אדם שחי עם כלב מגלם תפקיד בהצגה קדומה מאוד, שבה היצורים האלו נפגשים וחיים ביחד. לתמונה העירונית הרגילה של אדם בוהה בטלפון ומטייל עם כלב יש איכות מוזרה, פליאוליתית ועתידנית כאחד. מצד אחד האנשים הללו קשורים לעולם של זאבים, ומצד שני לעולם של סייבורגים. מכוח ההרגל שכחנו עד כמה אדם מטייל עם כלב הוא מראה מוזר״

דלית: זה נושא רחב ואין סופי. הכלב הרי הוא זאב מבוית. ובמבט אירוני, של אלפי שנים, זה אכן מוזר שבן אדם הולך עם זאב, וזה נראה לנו כל כך טבעי.

אחד הקטעים שהתמיהו אותי, זה שכלב זו החיה היחידה שיש תחת אותה ההגדרה גזעים של שני ק״ג ויש כאלה של 100 ק״ג, וכשהם נפגשים, שניהם יודעים שהם כלב ומדברים באותה שפה. תחשבי שאנחנו יושבות במסעדה ויושב לידינו אדם במשקל של טון ואנחנו משוחחים בעברית על הא ודא 😊

חגית: כן, גם אני חושבת על זה לפעמים – גם צ׳יוואווה וגם דני ענק וגם פודל טוי וגם כלב רוח – כולם כלבים. ובעולם שלהם גם אין גזענות בוטה כמו אצלנו. אם כי יש להם אופי ואפיונים.

בואי נחזור לתערוכה – מאיפה זה התחיל ומה התכנים שקיבצת לשם?

דלית: אני חוזרת למלחמה לצערי הגדול, להכרה שהכלבים קיבלו בעל כורחם. עשרות כלבים נורו למוות כשניסו להגן על הטריטוריה שלהם, על החצר ועל הבית. אנשים רבים סירבו להיחלץ ולהתפנות תחת אש, מבלי לקחת עימם את כלבם. יחד הם עברו את הטבח, את הלחימה, את החילוץ ואת השיקום.

בתערוכה יש כמה עבודות שקשורות ישירות למלחמה, כמו הצילום של רב סרן אייל אבינאון ז״ל שהציל כלבה שבורת רגל מעזה, והביא אותה הביתה להוריו. בהמשך המלחמה אייל נהרג בקרב. כמה חמלה בזמן מלחמה – לראות יצור חי חסר אונים, להחליט לעשות מעשה של חסד ורחמים ולהעניק לו חיים חדשים. חמלה היא מחוייבות אין סופית להפסת סבל, חמלה היא חוזק

הצילום של אנג׳ליקה שר שנבחר להזמנה לתערוכה הוא עיבוד למיתוס מקראי על הרועה. לא מדובר במחווה של היררכיה וצייתנות, אלא של אהבה ואחריות הדדית

חגית: ואיך התגלגלה ההבנה הזו והתגבשה תערוכה? איזה גורמים חברו לעניין?

דלית: התערוכה היא תערוכת צילום עכשווי בהשתתפות מיטב הצלמים ויש בה הרבה אופטימיות, למרות שהיא כולה מהתקופה האחרונה. היא מראה את הקשר ההדדי החזק בין האדם לכלבו – משם הכל התחיל.

משרד הרווחה גיבש נהלים מיוחדים שמאפשרים לבתי החולים לקלוט חיות מחמד של החטופים השבים מעזה, כדי להפגיש ביניהם מיד כשישובו. גם בשדה הקרב הפגינו כלבים גבורה בעל כורחם: כלבי יחידת ״עוקץ״ משתתפים בלחימה. לנוכח המציאות במלחמה עלה הביקוש לכלבי נחייה המסייעים ללקויי ראייה ולשיקום פיזי, וכן לכלבי תמיכה רגשית המשולבים בתהליכי ריפוי נפשי.

אני אוהבת לצטט את המשפט ״כלב כולו לב״. כלב הוא חבר טוב ונאמן, ששומר על נפשך. ובאימוץ אתה מציל והוא מציל אותך, ופה בא עניין ההדדיות. לא לקנות כלבים – זה לא רק סלוגן, זו הצלה

אני אוהבת לצטט את המשפט ״כלב כולו לב״ – יש שמייחסים אותו למהר״ל או לרב חיים ויטל, אבל לא משנה מי אמר – זה כל כך נכון. הכלבים הם ילדים נצחיים, הם רגישים, אינם שיפוטיים, מבינים סיטואציות חברתיות ואפילו מצחיקים אותנו ומרגיעים גם ברגעים קשים.

לתערוכה שותפים אנשי ״אימוץ עם תקוה״, מיזם של מכון אדם וחיה עם צער בעלי חיים רמת גן, שיוצר חיבור בין כלבים הזקוקים לבית לבין מטפלים רגשיים

חגית: המכון עוסק בכלבנות טיפולית?

דלית: זה מיזם שעוסק בכלבנות טיפולית מקצועית עם כלבים שבוחרים מכלביות, לא כלבים קנויים. היכולת גם להזדהות עם סיפור חייו של הכלב ולעבור תהליך משותף – זוהי מהות המפגש והטיפול. הקשר עם הכלב משמש לשני הצדדים מקום מפלט בטוח, שבו אפשר להניח לרגע את הראש ולנשום.

חגית: בטקסט לקראת התערוכה ציטטת מחקר על ״הורמון האהבה״ האוקסיטוצין שמופרש במפגש שלנו עם כלב אהוב. וואי, זה מסביר המון (בעיקר את ההתנהגות המטופשת והקולות המביכים כשאני פוגשת את הכלבה שלי)

דלית: עם כלבים (כמו תינוקות) הרי כל אחד חושב ששלו הכי מקסים. בעולמי הקטן והצר, אני כל בוקר משכימה קום ופוגשת בחוף הים את אותה חבורה של כלבים והאנשים שלהם. רות, מאיר, שחר, רייצ׳ל, באדו, קליאו, פרידה (אלה הכלבים)… לא צריך הרבה יותר מזה.

צר לי על עשרות אלפי הכלבים שממיתים בארץ כל שנה בגלל חוסר מקום בכלביות, והלוואי והייתה מודעות ושהעולם היה טוב יותר. העצב בכל מקום. כלב הוא חבר טוב ונאמן, ששומר על נפשך. ובאימוץ אתה מציל והוא מציל אותך, ופה בא עניין ההדדיות. לא לקנות כלבים זה לא רק סלוגן, זו הצלה

חגית: האמנים שפנית אליהם נמסו (כמוני) או שהם לא בהכרח קשורים אישית לאהבת כלבים?

דלית: חלק מהאמנים קשורים לכלבים וחלק פחות. התערוכה מגוונת. יש עבודה של אלמה בן דוד וליאור הראל – בוגרות בצלאל שבשנה שעברה הציגו עבודת גמר בבצלאל על תערוכות כלבים (תערוכות יופי וסגנון, לא צילום ואמנות). בהתחלה חשבתי שזה פחות מתאים, קצת מנותק וציני, ואז כשפגשתי אותן הסתבר שבדיוק הפוך. יום לפני זה הן אימצו כלב רוח קצת דומה לשלי, והן עם חוש הומור הצליחו להעביר מסר של אהבה

חגית: כמה עבודות יש בתערוכה?

דלית: יש 40 עבודות בתערוכה – וההכנסות מהמכירה מיועדות למיזם אימוץ עם תקוה.

יש צילומים של מיכל חלבין ורוני כנעני ואלכס ליבק, יש פריימים של דוד פולונסקי, מיכאל פאוסט ורועי ניצן, מתוך הסרט ״על כלבים ואנשים״, שביים דני רוזנברג אחרי ה־7 באוקטובר בעוטף עזה. הסרט מספר על ילדה שמחפשת את הכלבה שלה, שולה. יש שם סיפור על יותם חיים ז״ל, על כלבים ניצולים ועל אבידות קשות. יש הרבה עצב אבל יש גם תקווה

חגית: התערוכה הזו נשמעת כמו קפסולה מרוכזת של רגשות עזים. זו הייתה איזו פנטזיה שלך שנפגשה עם המציאות של המלחמה?

דלית: פנטזיה פוזיטיבית שפגשה במלחמה הארורה, ואין דרך להתנתק מהמציאות המתסכלת והכואבת. אני יכולה להתנחם כשכלבי בחיקי, אני משערת שאני לא היחידה, ומקווה שהתערוכה תעלה את המודעות לאימוצים

חגית: איך זה מתחבר לקורס של דרור בורשטיין (שגם כתב מאמר לתערוכה)?

דלית: אצל דרור בורשטיין למדנו שירי הייקו יפניים שמוזכר בהם כלב, ניתחנו סיפורים, מסתבר שיש לא מעט שכתבו, אפילו שאצל היהודים הכלב היה נחשב למוקצה. אהבתי במיוחד את הסיפור של אבות ישורון על הכלב שלו חומי, שברח ושוטט: ״חומי נעשה כלב גבוה. עיניו גדולות ועגולות וצבען כשמו: חומיות זנבו עמוק כשיבולים, גבו שקדים בתרמילים, בטנו כבוטנים״. ❣🙏🏻❣ זה מחמם לב

---

חבר נפש: על הדדיות בין כלבים ובני אדם
אוצרת: דלית מרחב
רוטשילד 69, תל אביב
נעילה: 28.6

משתתפים: אבישג שאר ישוב, אברהם אילת, אוהד צויגנברג, אלכס ליבק, אלכס פרפורי, אלדד מנוחין, אלמה בן דוד, אנג׳ליקה שר, ברוך רפיח, גלעד בר שלו, דוד פולונסקי, דניאל צ׳צ׳יק, טדי כהן, יובל חן, ליאור הראל, מיכל ביבר, מיכל חלבין, מיכאל פאוסט, מיכל צ׳יטיאט, נטע לאופר, עמית אלקיים, מארק יאשאייב, רוני כנעני, רועי ניצן, שירה אבולעפיה, צילומים מאלבומים משפחתיים של יותם חיים ז״ל ואייל אבניאון ז״ל

הרווחים ממכירת היצירות בתערוכה יוקדשו לעמותת ״אימוץ עם תקוה״ – מיזם המחבר באמצעות מטפלים רגשיים, בין כלבים שזקוקים לבית לאנשים הזקוקים לסיוע נפשי ושיקום פיזי, ומעודד בנייה של חברה טובה ובריאה יותר