טאבו: ״סטריט עם מלא נשמה שאני שמה בפנים״

יובל: הי לילך, צהרים טובים. מה שלומך בתוך כל הכאוס מסביב

לילך: הי יובל צהריים טובים, אתה יודע איך זה מפסימיות לאופטימיות וחוזר חלילה? מה שלומך?

יובל: יודע יודע… יותר מדי טוב יודע 😵‍💫 איך את מצליחה לעבור את התקופה?

לילך: וואו שאלה טובה. אני חושבת שבעיקר בהתרכזות במיקרו, ביצירה, בעבודה, בעבודה עם הסטודנטים. בדברים הטובים שיש לעיר להציע, כמו הים, שנותן אוויר ונשימה ואני מרגישה שבזכותו אפשר עוד לחיות כאן, במשפחה שלי והחברים

יובל: לגמרי. בואי נתרכז גם אנחנו ביצירה, ואולי נתחיל בחממת מפעל הפיס לאופנה? נראה לי זה משהו שהעסיק אותך הרבה בשנה האחרונה

לילך: כן לגמרי. פרויקט החממה של מפעל הפיס הוא פרויקט פשוט מדהים, שנותן דחיפה ובמה ליצירה, לאופנה ישראלית מקורית. עבודה סופר אינטנסיבית של יצירת קולקצייה שנמכרה בסטורי בכיכר דיזנגוף

לילך: מבחינתי זאת הייתה הזדמנות מדהימה להצליח להגשים את החלום שלי וליצור קולקציה. המותג הוקם כבר לפני כן, אבל בזכות הפרויקט הצלחתי לקחת אותו כמה צעדים קדימה. מפעל הפיס דואג לכל מעצב למנטור עסקי (מיכל צ׳יטה) ומנטור עיצובי (שגיב גלעם) ובזכותם הדברים התגבשו לאט לאט. התמודדות עם ייצור, מלאים, מסחרי

יובל: נלך צעד אחורה ותספרי על המותג? ועלייך?

לילך: אז קודם כל נעים מאוד. שמי לילך אליהו ואני מעצבת אופנה בוגרת שנקר ו־IFM בפריז. עבדתי ועובדת באופנה החל מ־2011, במותגים שונים בארץ ובחו״ל, היום עובדת במקביל למותג אצל רונן חן ומרצה בשנקר, אוהבת את המקצוע שלי עם מלא תשוקה ליצירה ולאופנה. 

למותג שלי קוראים TABU, מותג RTW (רדי טו וור) לנשים ולגברים של אופנת רחוב, אקלקטית צבעונית ובועטת שבמרכזו עומד ערך הקיימות. שימוש באלמנטים וינטג׳ שונים, שימוש באביזרים, בדים ובעיקר מטפחות על מנת לתת פרשנות חדשה וערך כמעט נוסטלגי לבגדים. 

התעשייה שאני חלק ממנה היא התעשייה הכי מזהמת בעולם אחרי תעשיית הנפט, ואני חושבת שכמעצבת אופנה אני לא יכולה להתעלם מכך. האהבה לאופנה ותשומת הלב לנושא הביאה אותי לשאול שאלות ולחשוב איך אפשר לייצר משהו אופנתי ונחשק אבל עם ערך, עם שימוש בדברים קיימים, ואיך לקוח.ה שיקנה את הבגד עדיין ירצה לשמור אותו, ויכבד אותו

האהבה לאופנה ותשומת הלב לנושא הביאה אותי לשאול שאלות ולחשוב איך אפשר לייצר משהו אופנתי ונחשק אבל עם ערך, עם שימוש בדברים קיימים, ואיך לקוח.ה שיקנה את הבגד עדיין ירצה לשמור אותו, ויכבד אותו

יובל: מתי הקמת את המותג?

לילך: 2023

יובל: מה קרה שהחלטת לפתוח אותו?

לילך: זה היה תהליך ארוך, כשהרעיון נרקם אצלי בראש שנים, כל פעם קצת אחרת אבל תמיד סביב ערך הקיימות.

אני חושבת שכשמעצבת אופנה יש הגבלה עד כמה אפשר להביא את האני מאמין שלי ואת האג׳נדה העיצובית שלי. לעבוד בחברות זה משהו שאני מאוד אוהבת ונהנית ממנו ומודה על הזכות. אבל תמיד רציתי להוציא גם את המחשבות שלי, את היצירה שלי, את התחושה המרגשת של המפגש בין לקוח לבין משהו שמבחינתי הוא יותר מבגד.

ההנאה והקושי הם לא רק בעיצוב אלא המון בפיתוח של המוצר, בעשייה שלו. אני גוזרת את כל הבגדים כמעט לבד, ורוקמת את עבודות היד

יובל: אז מה הפיתרון שמצאת לאתגר של אופנתי ונחשק אבל עם ערך

לילך: הערך המוסף מבחינתי הוא הטקסטיל והחומרים. כל דגם נעשה בפיתוח קטן, תלוי בכמות הבד DEAD STOCK שקיים. אני חושבת שזה תמיד מרגש לדעת שהבגד שאתה לובש נעשה בסדרות קטנות ואין ממנו עוד אלפים. 

החומרים שאני אוספת ברחבי העולם מביאים את הערך הסנטימנטלי הייחודי שלהם, הם נושאים איתם סיפור, היסטוריה, ואני חושבת שזה חלק מה־TABU: לגזור אותם, לעצב אותם מחדש ולהוסיף ולתת להם פרשנות חדשה ואולי ערך סנטימנטלי חדש. אני בחיים לא אשליך פריט ישן וייחודי, כי מבחינתי יש לו ערך.

לדוגמה יש לי חצאית חתכים שעשויה מכחמש מטפחות שונות. החצאית במקורה היא גם דגם וינטג׳ שעשיתי לגזרה שלו פיתוח וחידוש. השילוב של כל המטפחות יחד יוצר עיצוב אקלקטי ונועז; מיקס בין פרינטים וצבעים שעל פניו לא נראה שיתאימו יחד. או הכובע מטפחת של המותג, שהחיבור בין המטפחת וינטג׳ והכובע וינטג׳ יוצרים מראה חדש

יובל: בואי נדבר באמת על הכובע ועל בילי אייליש 😇 איך זה קרה?

לילך: 🤣

לשם הדיוק בילי אייליש לא חבשה את הכובע. אבל, חברתה שי מיטשל כן, ומאז הספיקה לחבוש אחד אחר נוסף, והכובע הופיע על שער ״גלריה״ עם טליה ברטפלד. 

הסטייליסט שליו לבן שעובד באל־איי ראה את הכובע ואהב. שלחתי לו אותו בידיעה שאין לי מושג לאן זה יתגלגל. במקרה באיזה ערב שגללתי בסטורי באינסטגרם, קלטתי שהכובע שלי בסטורי של בילי אייליש, שעשתה ריפוסט לסטורי של שי מיטשל שחבשה את הכובע ושרה בילי איליש. זה היה רגע די מדהים, בייחוד שתמיד חשבתי שהיא חייבת כובע

יובל: מעבר לכיף ולטפיחה על האגו, יש לזה איזו משמעות? כי לצערנו זו לא תקופה טובה להיות בה ישראלי בעולמות התרבות

לילך: לצערי זה נשאר בגבולות הכיף, כי ללא תיוג אין לזה הרבה משמעות למעט טפיחה על הכתף. אני חושבת שזה כן נותן מוטיבציה להמשיך תמיד במלא אנרגיה ואמונה שזה ייקרה וזה נועד להגיע למקומות שאני חולמת עליהם. להיות ישראלי זו לא תקופה טובה, ואני אשקר אם אגיד שזה לא מרתיע אותי להגיד שאני מישראל. 

למדתי מילה חדשה מהסטודנטים שלי, כשהתחלתי לעבוד על המותג, והיא GENDERLESS. כאילו יוניסקס היא כבר לא המילה, וזה בדיוק זה, לא צריך לעשות הפרדה כל אחד יכול להחליט מה מתאים לו

כשגרתי בפריז ובברצלונה, תמיד הרגשתי שהישראליות שלי עזרה לי ושירתה אותי, וזאת פעם ראשונה שאני קצת חוששת. אבל, העולם מלא באנשים שמתעסקים בסופו של דבר ביצירה, בהפרדה מהפוליטיקה. כפי שהתחלנו את הראיון צריך לתת מקום לאופטימיות שיבואו ימים טובים. 

כן אוסיף שכבר הספקתי להיכוות מיהודים בעולם שחשבתי שיעזרו לי והופתעתי בצורה מדהימה מאנשים שאין להם קשר והכי רחוקים מהמקום שאני מגיעה ממנו

יובל: אז בואי נחזור לעיצוב ולאופנה ויש לי שתי שאלות שנדמה לי שקשורות אחת לשנייה. הראשונה היא שכשהסתכלתי לראשונה על העיצובים שלך לא יכולתי להגיד מה לנשים ומה לגברים, ולא שחשובה לי החלוקה הזו אבל מה את יכולה להגיד על זה?

לילך: אז למדתי מילה חדשה מהסטודנטים שלי, כשהתחלתי לעבוד על המותג, והיא GENDERLESS. כאילו יוניסקס היא כבר לא המילה, וזה בדיוק זה, לא צריך לעשות הפרדה כל אחד יכול להחליט מה מתאים לו

יובל: אני בעד

יובל: השאלה השנייה: סטריט־וור – כמה קהל יש לזה בישראל? ואולי השאלה מי בסוף הקהל שלך?

לילך: התחלתי ממש להחשף ל״קהל שלי״ בסטורי. הגעתי לחנות לא מעט ובחנתי מי באמת האנשים שקונים. אחד הדברים שהכי ריגשו אותי למכור טי־שירט לאישה כבת 60 ולגבר בן 30. אני חושבת שתמיד חשוב להגיד את המותג שלך בצורה הכי מדויקת, להבין מה הוא קורא (אם בכלל) ומה אוכל, אבל במבחן המציאות יש גם הפתעות. 

בסופו של דבר, אין ספק שהמותג שלי הוא נישה. בעולם כל כך רווי אני חושבת שלמצוא את הנישה שלי זה הדבר הכי נכון. אני לא מחפשת להיות מותג מסחרי ענק, אלא למצוא את הקהילה שלי ברחבי העולם, ממש את האנשים הספציפיים שיהיו מוכנים לקנות את הבגדים שלי, שהם סטריט עם מלא נשמה שאני שמה בפנים. אני הכי חולמת למכור בבוטיקים קטנים ברחבי העולם

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

לילך: יש עוד המון להגיד, אבל אני חושבת שלסיום אני אשמח לאחל לנו שתמיד נזכה להתרכז בעיצוב בהשראה וביצירה. שהיצירה היא המקום שלנו להתבטא, להביא לידי ביטוי את המחשבות והנשמה שלנו ושלא תלקח לנו הזכות ושנצליח לשבור טאבואים. 

אני חושבת שבייחוד בימים כל כך קשים שאנחנו עוברים כאן, הצריכה של אמנות ותרבות היא אוויר לנשימה