מה נשמע // מובינג

מי אני?

אירית שטרנברג, אמנית וחוקרת ובשנה האחרונה בעיקר אמא. אני בוגרת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, עורכת שותפה של כתב העת סף, ואחרי כמה הזדמנויות לקשקש לתוך מיקרופון כאורחת, החלטתי ליצור פודקאסט שבועי משלי, עם אורחים מתחלפים.

על מה מדובר?

מובינג עוסק באמנות והגירה, במובן הרחב ביותר של שני המושגים האלו. בשנים האחרונות שאלת ההגירה בוערת בסביבה הקרובה שלי. אני גרה בארץ כרגע, אבל רבים מחבריי כבר לא, והבנתי שאפשר להתעמת עם הנושא הכואב הזה בצורה קונסטרוקטיבית ומאווררת יותר, דרך שיחות עם אנשים יוצרים שפגשו את ההגירה אל ישראל ומישראל בכל מני דרכים.

כשמושכים בחוט הזה, רואים קודם כל שהגירה היא תופעה גלובלית שכוללת את האוכלוסיות החלשות ביותר וגם את האוכלוסיות החזקות ביותר, ומעצבת הכל – תרבות, חברה, כלכלה, פוליטיקה, את הנפש. אמנים, באופן ספציפי, היו בתנועה מאז ומתמיד: במקרה הטוב כי הם חיפשו השראה וקולגות במקומות חדשים ומרגשים, ובמקרה הרע כי הם ברחו ממשטרים אפלים ומרדיפה.

כיום כל מוקדי האמנות הבינלאומיים מלאים במהגרים ובאמנות שמספרת סיפורים ממקומות רחוקים. ואם זה לא מספיק, אז גם יצירות אמנות הן מהגרות – הן נמצאות בתנועה (לעתים מזהמת, יש לציין), מניעות קהלים עצומים של שוחרי אמנות לתוך ערים ספציפיות, משפיעות על ההגדרות של מרכז ופריפריה ועל החוויה האורבנית. כל הכיוונים האלו מעניינים אותי, ובהחלט גם הזווית המקומית הקשה והדולקת. האנשים שאני מזמינה לשיחה מגיעים מרקעים שונים, וכמתבקש – הם גם מפוזרים על פני כדור הארץ.

מבחינתי הפודקאסט הוא סוג של פרויקט אמנותי, ואני מקווה השתמש בו כמרחב יותר אקספרימנטלי בעתיד. בינתיים אני מלווה כל פרק בגלויה כתובה/מצויירת ידנית שמנסה לתפוס באופן חזותי־סכמטי משהו מתוך השיחה. לא בדיוק אילוסטרציה, יותר כמו רמז, והגלויות מצטברות להן לאיטן באינסטגרם שלי.

השם שלי

השם מובינג עלה די מהר, בגלל ריבוי המשמעויות בהקשר של אמנות והגירה: המשמעות המתבקשת של שירותי הובלה ומעבר דירה; המשמעות המילולית של היות בתנועה, אבל גם הרעיון של להיות מרוגש על ידי, moved by, יצירת אמנות.

אני גם אוהבת את זה ש״מובינג״ היא מילה באנגלית שנשתתה לתוך העברית, ומשתמשת בשתי השפות בכותרות כדי לשמר את הדו־לשוניות המסורבלת שמהותית לחוויית ההגירה. אחרי כל הפעמים ששמעתי את המשפט ״דברי עברית והמעיטי במילים לועזיות״, אני שמחה ליצור סביבה שמותר לערבב בה שפות כמה שרוצים.

הפעם הראשונה

הפרק הראשון שעלה הוא עם האוצרת מאיה במברגר, שכרגע מתגוררת בקונטיקט ופועלת גם בניו יורק. לשמחתי מאיה נענתה להזמנה לדבר בפודקאסט שעדיין לא היה קיים עם מנחה שהיא בכלל לא הכירה קודם, והנכונות שלה להתארח תיקפה עבורי את התחושה שיש פה נושא חשוב.

השיחה איתה גם עזרה לי ליצור איזשהו בלופרינט לפרקים הבאים: שילוב בין המסלול הגיאוגרפי האישי של כל אורח, לבין מושגים שקשורים להגירה  מתוך היצירה או הפרויקטים של האורחים. במקרה של מאיה – היא אצרה לאחרונה תערוכה וירטואלית מרתקת שעסקה בהבנה ואי־הבנה של אמנות (Understandable Misunderstandings), ויש הרבה מן המשותף בין אי־המובנות של אמנות לאי־המובנות של תרבות (ושפה) אחרת שנכנסים אליה.

בפרקים אחרים עלו נושאים כמו רילוקיישן, אסקפיזם, רזידנסי, אינטגרציה, טרנספורמציה… יש בשיחות תנועה בין האישי לבין המושגי, שאותה אני מאוד אוהבת.

נשמע טוב

האמת שכל כך נהניתי מכל אחת מהשיחות בינתיים שקשה לי לבחור אחת, אבל מתחשק לי להמליץ ספציפית על הפרק עם יוחאי גרינפלד. הוא מתגורר בניו יורק ועוסק במחול, תיאטרון ודראג יהודי תחת השם אבי גזונט. יוחאי חבר טוב שלי אז השיחה מאוד חופשית ומצחיקה, ויש משהו מהותי ביצירה שלו שלא היה מתאפשר אלמלא היה פועל בארצות הברית, בתוך יהדות ליברלית שלא מפחדת ממופע דראג בבית כנסת.

באחת הנקודות בפרק הוא מדבר על הדמות של הכהן הגדול בבית המקדש כפרפורמר, וספציפית מזכיר את מגבלות הצניעות שחלו עליו ואסרו להראות את העקבים שלו. כשערכתי את הפרק, זה התחבר לי עם הדימוי של נעלי עקב, והגלויה שלו כוללת את היתוך העולמות הזה – קו מתאר של מגף על עקב שבמבט קרוב מורכב מפסוקים על מה מותר ואסור לכהנים.

אולי יעניין אותנו גם

יש שני פודקאסטים שאני מאוד נהנית מהם בתקופה האחרונה: אחד הוא Fashion Neurosis, שבו מעצבת האופנה בלה פרויד (הבת של הצייר לוסיאן פרויד והנינה של זיגמונד) מראיינת דמויות מעולם התרבות, האמנות והאופנה. הפרקים עם ניק קייב וכריסטיאן לובוטן מחרפנים. והשני מקומי – זו דעתי על כל פנים – של עומר בן יעקב ומיכל צורן שמתעסקים בפוליטיקה ותרבות בלי פילטרים.