כשהכאוס הופך לחומר גלם
איזה כיף. יש לנו פה מדור חדש: כאוסדר. אנחנו נעם מנלה (איש כאוסדר מהצד של הכאוס) ויובל קרניאל (איש כאוסדר מהצד של הסדר), מזמינים אתכם להצטרף אלינו למסע למעמקי שני כוחות שמעצבים את העידן הנוכחי: הכאוס והסדר – או במילה אחת כאוסדר.
הכאוס בתרבות המערב הוא אויב, אבל אנחנו רואים בו חומר גלם להתפתחות, השראה, יצירה – מעין פלסטלינה מחשבתית. הסדר הוא המצע עליו הרעיון הזה מונח.
כאוסדר הוא רעיון מחשבתי יישומי בכל תחומי החיים, במדור החדש נתמקד בתרבות, חברה ותקשורת. בכל מדור נפנה את הזרקור לתמה כאוסדרית אחרת, המשתלבת ברוחו של מגזין פורטפוליו המארח אותנו. המדור הראשון שלנו מוקדש ״להשראה רחוקה״. המדור מבוסס על ספרנו החדש – כאוסדר.
***
בחרנו לפתוח את המדור במושג יסוד של שפת הכאוסדר: השראה רחוקה. השראה היא מצב שבו רעיונות, יצירות, סיפורים ודמויות משפיעים על רוח האדם. אלו לעיתים שוקעים בתוך ההכרה, עד שיבשילו ויפרצו החוצה כרעיון או מעשה. יופייה טמון דווקא בכך, שהיא עצמאית, היא לא ניתנת לאילוץ, היא פשוט מתרחשת כשמגיע זמנה.
״השראה קרובה״, מגיעה, לרוב, מתוך עולם תוכן סמוך לתחומי העניין של האדם. זוהי השראה יעילה ומהירה, המתלבשת על תשתית מקצועית ומחשבתית מוכרת. חסרונה הוא בכך, שכמעט ולא תוכל להוביל למחשבה או פתרון מקוריים. זאת אחת הסיבות, שכמעט בכל תחום, אנו רואים שכפולים ושיבוטים של רעיונות, מבנים וסגנונות. ההשראה הקרובה סוגרת עלינו.
״השראה רחוקה״ לעומתה מחייבת חציית גבולות קוגניטיביים ורגשיים ואף נדידה אל תחומי עיסוק ועולמות תוכן שונים וחדשים. ״השראה רחוקה״ פועלת כמנגנון מערער סדר ושובר פרדיגמות. היא מכניסה מתח לתוך מערכת חשיבה יציבה, ובכך מאפשרת גירוי חדש, המוליך לכאוסדר רעיוני.
בשנת 2013 הוצגה במוזיאון ״ויקטוריה ואלברט״ בלונדון התערוכה David Bowie Is – רטרוספקטיבה גדולה ומרשימה, שהציגה את בואי לא רק כמוזיקאי, אלא כמערכת סוערת של דימויים, רעיונות, דמויות, אופנה וטקסטים.
המוזיאון ביקש מבואי להצביע על מקורות ההשראה שלו. בואי שלח רשימה של 100 ספרים שהשפיעו ועיצבו את כלל היצירה שלו. הרשימה באופן מפתיע לא כללה נגנים, מלחינים וכותבי שירים. ברשימת 100 הספרים היו ספרי צילום, אמנות יפנית, רומנים ושירה. הרשימה הפכה למיצג בפני עצמו והפכה לתערוכה נודדת בין מועדוני קריאה, מוזיאונים וכמובן ברשתות החברתיות.
הרשימה חשפה שבואי ניזון מערבוב פראי של ספרות, פילוסופיה, מדע בדיוני, פוליטיקה, אמנות, מיסטיקה ותרבות פופ. דרכה אפשר לראות ולחוש את המנוע היצירתי שלו: כאוסדר של מקורות אקלקטיים, שנאספו, התנגשו, התחברו והפכו לשירים, דמויות, עולמות וזהויות.
הרשימה מופיעה כאן כפי ״שזרקנו״ אותה על הנייר בכאוספר החדש שלנו – בדומה לג׳קסון פולוק הזורק כתמי צבע על הבד – אליו נגיע באחד המדורים הקרובים.
כשאמנות מסבירה את פיסיקת הקוונטים
ריצ׳רד פיינמן, פיזיקאי אמריקאי, מהחשובים והמשפיעים במאה העשרים, היה דמות יוצאת דופן בנוף המדעי. פיינמן, סלד ממסגרות חשיבה נוקשות ומשפת מומחים המגדרת את החשיבה. הוא האמין שסקרנות, משחקיות, ציורי קומיקס ושאלות טיפשיות הם מנועי חשיבה הכרחיים להבנה של תופעות מדעיות מורכבות.
פיינמן היה איש של ״השראה רחוקה״ – הוא היה מתופף, צייר וסופר. את מה שחווה בתחומים ״הלא מדעיים״ הללו הביא לתחום הפיסיקה הקוונטית. ספריו המדעיים הפכו לרבי מכר. הם הציגו את המדע כהרפתקה, וקריאה בהם הזכירה צפיה בסדרת הסרטים של המדען־ההרפתקן אינדיאנה ג׳ונס. הרצאותיו, בהן שילב משחקים ומוזיקה, נחשבות עד היום לקאלט בתחום ההוראה המדעית.
מתוך הגישה הזו נולדו ״דיאגרמות פיינמן״, כלי גרפי פשוט ואינטואיטיבי, ששינה את הדרך שבה פיזיקאים תופסים אינטראקציות קוונטיות. ההשראה לדיאגרמות הללו הגיעה בעקבות חשיפתו לקיפולי נייר אוריגמיים בשם ״פלקסגון״ – קיפולי נייר גאומטרי שמגלים פנים נסתרות כאשר מקפלים אותן.
החיבור בין קיפולי הנייר לפיזיקה הקוונטית ממחיש את אחד מעקרונות החשיבה החשובים של פיינמן: רעיון שנולד בעולם אחד עשוי להפוך לפריצת דרך בעולם אחר לגמרי. ההתרחקות מהבעיה, במקרה זה העיסוק במשחק חסר תכלית לכאורה, או ההתבוננות בדבר מוכר מזווית בלתי צפויה, הם שמאפשרים לראות את מה שהיה נסתר עד כה.
פיינמן הזכיר לנו שהגבולות בין תחומי הידע קיימים בעיקר בראש שלנו, ושלעיתים הדרך הקצרה ביותר לפתרון בעיה מורכבת עוברת דווקא במקום הרחוק ביותר ממנה.
כשסטפס פוגש אדריכלות
פרנק גרי (2025־1929) היה עוף מוזר בעולם האדריכלות. בעולם שהעריץ קוים ישרים הוא יצר מבנים ״משונים״ עם קווים שבורים ומתפתלים, זויות חדות וחוסר סימטריה. אדריכלות כאוסדר: כל מבנה, נשען על סדר מוקפד, הכולל חישובים מדויקים, מערכות הנדסיות מורכבות וטכנולוגיות מתקדמות והכאוס הוא חזותי וחווייתי. הסדר חבוי מהעין אבל מחזיק את הכל יחד.
גרי התייחס לאדריכלות כיצירת אמנות מודרנית, המונחת במקום על קנבס – ברחוב. הוא הושפע רבות מאמנים כמו מרסל דושאן, ג׳ספר ג׳ונס, ואפילו ממחזות זמר הוליוודיים, בהם כיכבו פרד אסטר וג׳ינג׳ר רוג׳רס.
אחת הדוגמאות האייקוניות, הוא ״הבניין הרוקד״, הידוע גם כג׳ינג׳ר ופרד בפראג. הבניין נולד כהשראה מזוג רקדני הסטפס, כסמל לדיאלוג, איזון וחופש. המזמין היה נשיא צ׳כיה המחזאי ואצלאב האוול שביקש להביא רוח חדשה ומשוחררת לעיר שזה עתה השתחררה מהקומוניזם הסובייטי המדכא.
הבניין המרקד בפראג. צילום: יובל קרניאל
פרד אסטר וג׳ינג׳ר רוג׳רס, היו אחד הזוגות האייקוניים ביותר בהוליווד של שנות ה־40, והיוו סמל להרמוניה, לתנועה מושלמת ולסנכרון. מאחורי הדימוי המושלם, הסתתר היבט חברתי חתרני של פמיניזם. ג׳ינג׳ר רוג׳רס, הייתה שותפה שווה ולעיתים אף הובילה את הריקוד.
זאת למרות גילה הצעיר אל מול מעמדו של פרד אסטר כסופרסטאר. היא התעקשה לרקוד את אותן כוריאוגרפיות שנוצרו עבורו, בעקבים ובשמלות כבדות, ובכך ערערה על תפיסות מגדריות של נשיות פסיבית או קישוט אסתטי שרווחו באותם ימים. המתבונן בבניין הרוקד, יראה שני בניינים, האחד זקוף ויציב והשני מתעגל ומתפתל, ביניהם מתקיימת אינטראקציה שיוויונית. זוהי כוריאוגרפיה אדריכלית.
***
מי ״ההשראה הרחוקה״ שלכם? מה אתם לוקחים מהדמות שבחרתם? איך היא יכולה להוסיף עוד מימד יצירתי לדברים בהם אתם עוסקים?
