הביאנלה לאדריכלות בוונציה 2025: חם, חם, מתחמם, בוער

״כדי להתמודד עם עולם בוער וגדוש באתגרים גלובליים, נהיה חייבים לרתום את כל האינטליגנציה שיש לעולם סביבנו להציע״ – אומר האדריכל קרלו ראטי, אוצר הביאנלה ה־19 לארכיטקטורה בוונציה, שנפתחה בחודש שעבר ותימשך עד ל־23 בנובמבר 2025. קל להזדהות עם דבריו, יותר קשה להבין את הדרך שבחר להמחיש את הדברים, אלא אם התכוון להקים לנו מחנה אימונים, לקראת ההתמודדות שעליה הוא מדבר.

תחת הכותרת: ״אינטליגנציה: טבעית, מלאכותית, קולקטיבית״ ראטי מציף את הבאים בשערי הביאנלה בכמות בלתי נתפסת של פרויקטים, רעיונות וגירויים. לא פחות מ־750 מוצגים (בדרגות שונות של פירוט – דגמים, הקרנות על מסכי ענק, שערים וגשרים ומבנים בגודל כמעט מלא, טקסטים וחומרים) נדחקים ונאבקים על תשומת ליבנו בתערוכה, שהפעם כולה מוצגת בארסנלה. זאת, משום שהביתן הראשי בג׳רדיני סגור לשיפוצים. ממש כמו הביתן הלאומי של ישראל, שעומד סגור וממתין לשיפוץ (זו לפחות הסיבה הרשמית שציין משרד התרבות).

והם לא היחידים: ביתן רוסיה סגור כבר שלוש ביאנלות, מאז פרצה המלחמה באוקראינה; הביתנים של ונצואלה ושל צ׳כיה סגורים; ובביתן של דנמרק השיפוצים מתקיימים בזמן אמת, והם־הם התערוכה – בחירה לא רעה במסגרת ביאנלה לאדריכלות, כתצוגת תכלית המתבוננת לעומק (ליטרלי) לעבר ולעתיד.

הביאנלה כרגיל מורכבת מביתני המדינות ומהתערוכה המרכזית של האוצר הראשי, והשנה משתתפות רק כ־65 מדינות – כרבע פחות ממספרן בשנים האחרונות. המספר הנמוך מצביע על מגמות עולמיות של הצטמצמות, התבדלות והסתגרות, אולי גם בלבול באשר לחשיבות ולהשפעה של אירועים גלובליים.

לתכני הביתנים אתייחס בהמשך, אחרי שנתיר את הפלונטר שמציבה בפנינו התערוכה המרכזית: המסדרון הארוך של הארסנלה ההיסטורי, ששימש בעברו כמפעל לקליעת חבלים לספינות הצי הצבאי של ונציה, הופך בכל תערוכה מחדש למנהרת פלאות. הפעם נראה שיכולותיו נמתחו עד הקצה ועימם גם כישורי הקשב והריכוז של הקהל. אין בעיה להאשים את האוצר בגודש, הוא עושה זאת במודע ובכוונה תחילה, כדי ליצור לדבריו, ״כר פורה לצמיחת רעיונות״.

״מה שתמצאו בוונציה השנה הוא לא תצוגה סטטית, אלא קריאה לפעולה – מעבדת ניסויים. התערוכה היא אורגניזם־על, חי ונושם, שנבנה מהתנגשויות בלתי צפויות; תגובת שרשרת שמופעלת על ידי צורות רבות של אינטליגנציה – טבעית, מלאכותית וקולקטיבית״

טבעית: לחיות עם, להציל את וללמוד מהטבע. מלאכותית: שימושים בבינה מלאכותית, מיכון, מיחשוב ואלגוריתמים גנרטיביים. קולקטיבית: חוכמת ההמונים, ערים מרושתות ומתוקשבות, קהילות נדיבות, לומדות והדדיות

״מה שתמצאו בוונציה השנה הוא לא תצוגה סטטית, אלא קריאה לפעולה – מעבדת ניסויים״ אמר ראטי בפתיחה. לפי תפיסתו, התערוכה הענקית היא ״אורגניזם־על, חי ונושם, שנבנה מהתנגשויות בלתי צפויות; תגובת שרשרת שהוצתה על ידי מוחות שמגיעים מדיסציפלינות מגוונות, ושמופעלת על ידי צורות רבות של אינטליגנציה – טבעית, מלאכותית וקולקטיבית״.

את שלוש כותרות העל של הביאנלה אפשר לפרט ולפרק למרכיבים מעשיים: אינטליגנציה טבעית (לחיות עם, להציל את וללמוד מהטבע); אינטליגנציה מלאכותית (שימושים בבינה מלאכותית, מיכון, מיחשוב ואלגוריתמים גנרטיביים); ואינטליגנציה קולקטיבית (חוכמת ההמונים, ערים מרושתות ומתוקשבות, קהילות נדיבות, לומדות והדדיות).

אפשר לחשוד בבולימיה מסויימת, במי שהציב לעצמו מטרה מוצהרת – להציג את הביאנלה לאדריכלות רבת המשתתפים ביותר עד כה. לשם כך פרסם קול קורא להגשת עבודות לתערוכה המרכזית, לראשונה בתולדותיה. האוצרים בדרך כלל מעדיפים להיות אלה שפונים ומזמינים את המציגים. אלא שאז, יטען ראטי, הם נאלצים לעבוד עם ״מה שכבר ידוע להם״, ופחות לפתח את הדברים שאינם מבושלים עדיין.

הפתיחות מבורכת, התוצאה קצת פחות קוהרנטית. ראטי וצוותו בחרו בהצעות של חוקרים חשובים לצד פרויקטים סטודנטיאליים מאקדמיות ברחבי העולם, מעורבבים עם פרויקטים ברמות שונות של היתכנות ואף בשלבים שונים של ביצוע בפועל, של משרדי אדריכלות ידועי שם ושל צעירים מבטיחים. כך זכינו לפגוש מבנים, שערים, בקתות וכיפות בהדפסת תלת־ממד בשלל חומרים ממוחזרים, אורגניים או פוסט תעשייתיים; שפע גינות גג ומרפסת, שאמורות לטהר את האוויר האורבני הרעיל; חווינו חום, קור, חושך ואור בלתי נשלטים לכאורה (שבפועל נשלטים באופן מלאכותי, ממוחשב או מכני), והתפעלנו מחוכמה קדומה של עמים ילידיים שנדחקו מפני המירוץ לקדמה.

את הכבוד למסורת אפשר לזהות לדוגמה בכרכוב של מקדש מבהוטן, שמגולף ביד אומן ובזרוע רובוטית, שיתוף פעולה מרתק, בפרפורמנס מתמשך. זו עבודה של משרד הסטאר־כיטקטים BIG מדנמרק בראשות ביארקה אינגלס. המשרד הוזמן לתכנן את שדה התעופה של הנסיכות הקטנה והאקזוטית, ולוונציה הוא מביא משהו מטעמי המקום. האם זה נאור או קלוניאליסטי? תלוי את מי שואלים ובאיזו שיחה.

הטכנולוגיה קיימת, אך היא עדיין מחפשת את עצמה

לא רחוק משם אפשר לשוחח עם רובוט הומנואיד בעל יכולת רב לשונית, הבעות פנים ושפת גוף מוזרה – יציר של החוקר־אמן טקאשי איקגמי מאוניברסיטת טוקיו ולוק סטילס מבריסל. הרובוט Alter 3, מונחה AI, שואל את עצמו (ואותנו) אם יתכן שהוא בעל תודעה (או בדרך לפתח אחת כזו), בהתחשב בעובדה שהוא יודע לשאול את עצמו שאלות ולהסיק מסקנות משוכללות. באקט של אירוניה עצמית יוצריו קראו לפרויקט ״האם אני לופ מוזר״ – לא במקרה זה נשמע כמו תודעה של מתבגר דחוי שלא סגור על עצמו. הטכנולוגיה קיימת, אמנם, אך היא עדיין מחפשת את עצמה ומקומה.

פרויקט ״Domino 3.0״ של קנגו קומה ואוניברסיטת טוקיו מדגים את הפוטנציאל של שיתוף אינטליגנציות – שיתוף פעולה בין הטבע לבינה מלאכותית: מבנה שנבנה מגזעי עצים א־סימטריים, שסודרו באופן חכם בידי אלגוריתם.

בהבטים האנושיים שלה, התערוכה כוללת עבודות רבות העוסקות במיחזור, ובהשאלה – במחזוריות החיים. שימוש בחומרים קיימים, טרנספורמציה בין אשפה לחומרי בנייה ובין הריסת מבנים ו״התחדשות עירונית״ לסוגיה לניצול מחדש של החומרים, כשהם גרוסים, דחוסים או מעובדים בדרכים שונות.

אינטליגנציה טבעית יש גם לבני אדם. כלכלה שיתופית ושימוש ביוזמות מהשטח מקבלות ביטוי בין היתר בפרויקטים חברתיים אך גם בפרויקט ״השווקים המאורגנים מעצמם״ של סטודיו אושינובו מלאגוס, מציג אדריכלות ללא אדריכלים – התהוות אורגנית שבה שחקנים מהקהילה מובילים תכנון דינמי בשטח, ומסמנים את כוחו של ידע מקומי ביצירת עירוניות חיה.

לא מעט התייחסות מקבל משבר האקלים. הפרויקט הראשון פוגש בנו כבר בכניסה: אולם המבואה חשוך ודרמטי – מעין הצהרת כוונות או קריאת חירום מטעם האוצר. מיצב ענק ומבלבל שבו עשרות מנועי מזגנים תלויים סביבנו כבלוקים מרחפים, פולטים את חומם לתוך האולם במקום החוצה.

ככל שנתקדם פנימה – עולה הטמפרטורה ומדגימה על גופנו שלנו את תחושת הסכנה. לא ניתן להיכנס לתערוכה בלי לחשוב על התחממות גלובלית, גזי חממה – ושאר תחלואים. בקצה האולם, מיצב של האמן האיטלקי מיכלאנג׳לו פיסטולטו מציע נחמה כלשהי: קו־אור סימבולי שיוצר דימוי של אינסוף ובריכות השתקפות שחורות, שמהדהדות את שני הקצוות –חושך ואור, יאוש ותקווה.

בקצה הארסנלה, על גדת המרינה, אפשר לשבת ב־Canal Caffe ולשתות קפה שכשמו כן הוא – מים מתעלות ונציה(!) שעברו תהליך טיהור והתפלה ביו־סינתטי. זה לא אחד המזנונים הקבועים במקום, אלא פרויקט שהוביל משרד היוקרה דילר, סקופידיו + רנפרו מניו יורק – משרד האדריכלים שחתום בין היתר על תכנון ההייליין ומבנה התרבות The Shed בהאדסון יארדס בניו יורק. המשרד מוביל תפיסת עולם של שילוב פנים וחוץ, שימושים אנושיים וחיים ידידותיים לטבע ולסביבה.

מי הלגונה השקטה והתעלות של ונציה הם מקור תהילתה ופרנסתה של העיר, אך הם גם חשודים בזיהום קיצוני. המפגש בינם לבין כוס הקפה לא רק שאינו מובן מאליו – הוא מרמז ברמה הרעיונית על כך שבני אדם אולי יידעו איך לנקות את העולם מכל הרע ששפכו למימיו ואווירו. זו גם הסיבה שהפרויקט זכה בפרס אריה הזהב: הוא מדגיש את העובדה שהביאנלה טומנת בחובה הבטחה או לפחות תקווה.

אם יש בכוחו של מגזר כלשהו לחולל שינוי בעולם, הרי זו האדריכלות, שמגדירה את סגנון החיים הפיזי של אוכלוסיית העולם; לומדת ומשתנה בהתאם לחידושים הטכנולוגיים, ומבטאת שאיפות לצדק חברתי ודאגה לסביבה. פעם בשנתיים שדה האדריכלות תופס את הבמה בוונציה ומזכיר לעצמו שמדובר בענף אמנות, אינטלקט ומחקר. הביאנלה השנה מחזירה את הפוקוס לשאלות של משבר האקלים, ניצול ושימור משאבים, דרכי ייצור ובנייה, ואריכות החיים של התוצרים האדריכליים בעולם.

קטאר גייט, גם בוונציה

לעומת הארסנלה העולה על גדותיו, הג׳רדיני נראה ריק למדי. אבל מיעוט הביתנים הוא גם הזדמנות לאחרים לבלוט. ואם כבר לבלוט – הילד החדש בגן תפס את חלקת הדשא המרכזית, עם מבנה עגול קלוע מרטאן, שמייצג את קטאר, ומזמין אותנו להרגיש בבית עם הכותרת ״בייתי – בייתכ״ (ביתי ביתך).

בשנה שעברה, לצד הביאנלה לאמנות, הציג המוזיאון הלאומי של קטאר תערוכת וידאו ארט מרשימה ונרחבת של יוצרים מהעולם הפאן־ערבי – משירין נשאט האיראנית־אמריקאית ועד אליה סולימן הפלסטיני־ישראלי -בארמון מרכזי בעיר. לקראת סיום הביאנלה יצאה הודעה שקטאר תקים ביתן קבע חדש בג׳רדיני, לקראת 2026 (הראשון שמצטרף לכפר הגלובלי הקטן מזה עשרות שנים).

קטאר עובדת קשה על התבייתות בזירת התרבות העולמית והיא קונה את מקומה בכסף טוב בוונציה, ממש כמו בכדורגל העולמי, בהסכמים עם מוזיאונים מובילים שיבנו שלוחות בתחומיה, או בהשקעה באוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה. אם משרדי התרבות והחוץ בישראל שואלים את עצמם למה חשוב להשתתף בביאנלה (או באירווויזיון, או באולימפיאדה וכו׳) כדאי להם להסתכל על קטאר וללמוד.

הביאנלה היא זירה של דיפלומטיה רכה. מידת החשיבות, היוקרה או ההשפעה של מדינות נמדדת בערכים בלתי צפויים ולא מוחלטים, אבל זוהי בכל זאת כיתת המחוננים של העולם.

החום, אולי האויב הגדול ביותר של האנושות, במרחבים עירוניים ובכלל, מוצא ביטוי במספר ביתנים. אחד מאלה הוא הביתן של בחריין שזכה בפרס אריה הזהב, ומציע דרכי קירור מבנים ובעיקר אתרי עבודה ופעילות – כאלה של צוותי בנייה ועבודת חוץ – באקלים הקיצוני של מדבר ערב. את המחקר הובילו אדריכלים מאיטליה ומשווייץ, שמאמצים פרקטיקות עתיקות כמו ״מצנני מדבר״ – שימוש בתעלות צרות ומבודדות לצינון, ובארובות לשחרור ופליטת חום – בשילוב עם טכנולוגיה מתקדמת.

הביתן של גרמניה, בדומה לפרויקט הפותח של ראטי, מורכב מחוויה של חום קיצוני – שבה אנחנו בעצמנו משתקפים כחותמת חום על מסך; תיעוד קולנועי מרהיב של ערים במצבים שונים של חיים וקמילה; וחזון ירוק לעתיד טוב יותר.

ביתן אוסטרליה מארח בפעם הראשונה נציגים שכולם ממוצא ילידי (אבוריג׳ינל או בשמם האלגנטי יותר ״ראשוני העמים״). העבודה נקראת ״בית״ והביתן מעוצב כמקום התכנסות טקסית: בנוי כמעגל מזמין, תחום מצידו האחד בחומה רבת שכבות, מחומרי אדמה טבעיים מעורבים במחצבים ובחומרי בניין תעשייתיים.

קיר דומה להפליא נמצא בתערוכה המרכזית בפרויקט שנקרא ״הצד האחר של הגבעה״, פרויקט מחקר הבוחן את העלייה המהירה – ואולי גם את הירידה העתידית – של אוכלוסיית העולם. מעצבת העל פטרישיה אורקיולה וצוות החוקרים שעבדה עימם, תכננו מבנה פירמידה מעוגלת מלבנים מודולריות, שהופקו מבוצת הלגונה של ונציה.

בצידו האחורי מתברר שמדובר בקיר יחיד, שהוא גם גרף התפתחות, ובצילו חוסה ומודגמת במסכים ואנימציה אינפורמציה מחקרית, שבוחנת את הדמיון בין בני אדם לאוכלוסיות חיידקים. הוא מתייחס לאי ודאות של עתיד האנושות ומציע שחיידקים, השורדים העתיקים בעולם, יכולים להדריך אותנו בהתמודדות עם האתגרים הצפויים.

בביתן ארצות הברית מנסים לאחוז בשולי מעילו של החלום האמריקאי. ״מרפסת: אדריכלות של נדיבות״ היא ניסיון להגדיר את המרפסת הכפרית־פרוורית כארכיטיפ של אדריכלות אמריקאית. חוץ הביתן הפך לזירת כסאות נוח וערסלים, שמצדיקים התרפקות על החיים הפשוטים והיומיומיים שפעם אמריקה הייתה עשויה מהם.

בביתן קנדה לוקחים את הקונספט עוד צעד קדימה ונותנים לטבע לעבוד. במעבדה להצמחת חומרים אורגניים, חיידקים או ״פיקופלנטון״, שיכולים להתפשט ולהתמצק, משמשים בסיס לבנייה ביומורפית. הגידולים מטופחים על גבי מבנים דמויי סלעי כורכר ימיים, שהודפסו במדפסת תלת־ממד.

בביתן סרביה לא הטבע, אלא הזמן עושה את שלו. בעבודה הפואטית והנוגעת ללב ביותר של השנה, תקרת הסקיילייט של הביתן מחופה מבפנים לכל אורכה במטרים רבים של סריגים בהירים ורכים, כחופת עננים חלומית, שזורים אלה באלה בנדיבות וגולשים לגובה העין והיד של המבקרים. הם עשויים מלאכת מחשבת, בדוגמאות וטכניקות סריגה שונות, חלקם נסרגו בעבודת יד ואחרים בידי מכונה – יותר נכון בידי רובוטים.

רק במבט שני או שלישי אפשר להבחין בחוטים היוצאים מהסריגים לעבר הקירות מסביב. שם מסתובבים בקצב לא אחיד גלגלי עץ שאוספים על גביהם את החוט. 125 מנגנונים מחוברים לחוטים העדינים ופועלים ללא הפסקה באמצעות אנרגיה סולארית, לחיסול המיצב היפהפה. בתהליך של אנטי בניה, הסריגים הולכים ונפרמים, הולכים ונעלמים.

עד סוף הביאנלה המיצב ייעלם ויחזור לנקודת הפתיחה – 125 כדורי צמר. הרעיון של מיחזור, מחזוריות, שימוש בטכנולוגיה וסנטימנט אנושי, נכון לאדריכלות ממש כמו לטקסטיל.