דו הו סו בטייט מודרן: הבתים שגרנו בהם חיים בתוכנו

מהמבואה הירוקה עוברים אל הדלת הוורודה עם רקמת הטווס, אחריה מסדרון קצר באדום־יין עמוק; ומשם חוצים מפתן כחול שבהמשכו סדרת חלונות ומאווררים, וממשיכים לבית הסגול, לחום, לכתום. בתערוכת היחיד Walk the House האמן הדרום־קוריאני דו הו סו (Do Ho Suh) מזמין אותנו להתהלך בתוך הארכיטקטורה של חייו.

בזמן שבתים מתמוטטים סביבנו, יש משהו מנחם ומפליא כאחד ביכולת של אמן להציג את הבית כמושג וירטואלי, מבנה פנימי. סו משרטט את קורותיו וזכרונותיו באופן מרומז, כשהם מוטמעים בדיוקנאות הבתים שבהם התגורר – בסיאול, בניו יורק וכיום בלונדון. בשפה אמנותית ייחודית ומעוררת השתאות סו מציג מבט מרובד על מושג ה״בית״ – לא רק כמבנה פיזי אלא כישות נושאת משמעות פסיכולוגית, רגשית וסמלית.

מוזיאון טייט מודרן מציין את שנתו ה־25 בשורה של תערוכות מרשימות ומרגשות, שיש בהן לא מעט נוסטלגיה וחזרה ליצירות אייקוניות שהוצגו בו בעבר – מהעכביש הענק של לואיז בורז׳ואה ועד לפסלי הדמויות הדקיקות של אלברטו ג׳קומטי – ועוד הקשרים פנימיים בין מוצגים מאוסף הטייט. הנוסטלגיה בתערוכתו של סו אינה מגיעה ממקורות אלה, להיפך, היא חדשה וגדולה, אחרי שנים רבות שלא הציג תערוכת יחיד, ויש בה משהו מהמסתורין של אריזת מתנה. שורת קופסאות צבעוניות, שהאנבוקסינג שלהן הוא קילוף וגילוי של שכבות מידע – עליו, אך גם עלינו.

סו משחזר בגודל טבעי כמה מהבתים שביניהם גר ונדד – כילד, איש צעיר, כמבוגר שכיום נמצא בעשור השביעי לחייו. הבתים, יותר נכון לומר חלקים מהם, מעין פרוסות מתוך הבית, ניצבים במרכז החלל ונראים כקוביות משחק שגדלו למידות ענק. סו הוא פוסט מינימליסט – שיוצק עבודה רבה ועמלנית לקבלת תוצאה מאוד מדוייקת עד הפרטים הקטנים, אך נותרת מרומזת.

הוא יוצר תבניות של חפצים כמו ידיות, מתגים, אהילים ועד לאדני חלונות ומסגרות המשקופים. הוא בוחר בעיקר באלמנטים הצמודים לקירות הבית ולכן נתפסים כחלק מהמבנה העירום, ללא סממנים אישיים במיוחד. על גבי התבניות הוא מותח בד דקיק כהינומה, ובתהליך שפיתח הוא מקבע בבד הסינטטי את צורת החפץ ומעניק לו נוכחות רפאים. הבתים נראים כמרחפים, חסרי משקל. נוכחותם היא חלק ממהלך רעיוני, דמיוני, כאילו האמן הכניס אותנו לנבכי מחשבתו ושיתף אותנו בזיכרונות יקרים.

הבית הנודד

הבית בעיניו הוא נוכחות ניידת, כזיכרון שנישא בגוף לאורך חיים של הגירה, התבגרות ושכבות של זהות. שם התערוכה ״Walk the House״ מצטט לדבריו זיכרון ילדות – ביטוי קוריאני עתיק שסו שמע בילדותו, בעת בניית בית משפחתו. הבית הקוריאני המסורתי ״האנוק״ הוא בית עץ קל, שניתן לפירוק, העברה והרכבה מחדש. במידת הצורך, המרכיבים הכבדים מוסרים ממנו והקהילה או המשפחה מרימה את הבית באוויר והולכת איתו למקום חדש. הבית הנודד נותר בעיניו דימוי פלאי, גרעין של זהות פנימית, שהולכת איתו מאז ועד היום.

סו עזב את דרום קוריאה בצעירותו ויצא ללמוד בארצות הברית, בבית הספר לעיצוב רוד איילנד ובהמשך בניו יורק. הדירות השכורות שחי בהן כסטודנט וכאמן צעיר שימשו נקודת מוצא לנסיונותיו הראשונים ביצירת חללים שקופים ורכים. חשובה במיוחד אחת מהן, בעיר ניו יורק, שם רקם יחסים מיוחדים עם בעל הבית, שגר בקומה מעליו. גרם המדרגות המחבר בין דירותיהם הוא אחד הדימויים האיקוניים שלו.

״המרחב שמעניין אותי אינו רק פיזי, אלא גם מטאפורי, מופשט ופסיכולוגי. עבורי, ׳מרחב׳ הוא כל מה שמכיל את הכול״

חשיבותו של סו בשדה האמנות שואבת הן מווירטואוזיות חומרית מדהימה, והן מהעומק הרעיוני, הפילוסופי של עבודותיו. בית – שברוב המקרים מסמל את הקבוע, היציב, המקום הידוע שאליו נכוון את המחשבה והזיכרון – מקבל אצלו משמעות חדשה. בהיפוך תודעתי, הבית ביצירתו הפך למייצג של נדודים ושל נקודות ציון במסע החיים. הוא קשור לביוגרפיה, למקום ולזמן, אך בו זמנית הוא מותיר את מושא הגעגוע במעמד זמני וחמקמק, אוורירי.

עם השנים הפכו יצירות המודלים הרכים למוטיב מרכזי ביצירתו של סו, והן חוקרות את נקודות המפגש בין אדריכלות, גוף וזיכרון. ״המרחב שמעניין אותי אינו רק פיזי, אלא גם מטאפורי, מופשט ופסיכולוגי. עבורי, ׳מרחב׳ הוא כל מה שמכיל את הכול״, הוא אומר.

בין בית הילדות לבית המושלם

העבודה המרכזית Nest/s 2024 היא כאמור, מיצב טקסטיל שקוף וצבעוני, שמשחזר חדרים, מסדרונות וכניסות מבניינים בסיאול, ניו יורק, לונדון וברלין. כל אלה בגודל טבעי, נשזרים יחדיו למבנה פנטסטי, דמיוני, אך עם זאת עמוס בזיכרון ומקום. כאשר אנחנו פוסעים בתוכם, הארכיטקטורה הפיזית מהדהדת שכבות של חיים.

בשני צדדיו של מסדרון הזכרונות, עומדים שני בתים שהם כמו שני קצוות של חיי האמן: מימין בית ילדותו, בגודל טבעי, בנוי מנייר. סו עבר בעפרון על כל קווי הבניין מהמסד עד הטפחות ברישום תעתיק (Rubbing). במעין בדיחה פרטית של מהגרים, הוא מכנה את סדרת העבודות בנייר בשם Rubbing/Loving, בגלל שיבושי השפה (במבטא קוריאני שתי המילים נשמעות אותו הדבר).

מעברו השני של מסדרון הבתים הצבעוניים ניצב ״הבית המושלם״ Perfect Home: London, Horsham, New York, Berlin, Providence, Seoul 2024 – . זהו מבנה גדול כחדר, לבן שקוף, שנבנה על פי קווי מתאר של ביתו הנוכחי של האמן בלונדון. בתוכו שזורים פריטים בפיסול טקסטיל שקוף, מהבתים שבהם חי עם משפחתו לאורך השנים: ידיות דלת, מתגים, שקעי חשמל, מתלה המגבות בחדר האמבטיה ועוד.

כמעין מקרא לצופן – כל בית מסומן בצבע משלו, והפריטים שמגיעים ממנו ניתנים לזיהוי וממוקמים במקומם היחסי על גבי הקירות והתקרה. כך הוא מדגיש גם את הגוף הזוכר, את הפעולות הנעשות על אוטומט כמו הדלקת האור ותליית המעיל בכניסה לבית. כך הוא מדגיש שהבית המושלם הוא למעשה זה שבתוכנו – ובו משתלבים הזיכרונות של בתי העבר.

חלק נוסף בתערוכה מוקדש לעבודות על נייר, שנעשו לאורך השנים 1999–2025. אחת העבודות הבולטות היא Staircase 2016,  – אותו גרם מדרגות ניו יורקי, עשוי מבד ג׳לטין שפורק לתוך עיסת נייר רטובה בפעולה של המרה – מבנה שהופך לזיכרון, צורה תלת ממדית שהופכת לדו מימד, חומר שנמס לתוך הנייר ומטביע בו את דמותו.

עבודה נוספת, Home Within Home 2025, יוצרת מיזוג דיגיטלי בין שניים מבתיו הקודמים של סו – האחד בסיאול, השני בארצות הברית – וחוקרת את פערי התרבות, ההרגלים והזיכרון שבין מזרח ומערב.

לצד אלה מוצגים רישומי החוטים הצבעוניים והמורכבים של סו, שמשקפים נושאים החוזרים לאורך כל יצירתו – שינוי, זמן מעגלי, קשרים בין־אישיים ושינוי מתמיד. שורשיהם נעוצים בהכשרתו בציור דיו קוריאני מסורתי – טכניקה הדורשת מן האמן דיוק וזריזות ידיים, שכן הדיו נספג מיידית בנייר ואינו מאפשר תיקון.

במבואה שלפני הכניסה לתערוכה ניצב פסל מונומנטלי – מעין אנדרטה אלמונית נישאת על כפיים של מאות דמויות אנשים קטנטנות. ההתייחסות של סו למבני שלטון וכוח פוליטי פחות מוכרת מעבודותיו המתייחסות לחייו האישיים. הפסל, כמו הבתים המהלכים, ״עשה את דרכו״ אל המוזיאון בהליכה – כפי שאפשר לראות בסרטון וידאו מעולה שמוצג לצידו. האנשים הקטנים סחבו אותו והתקדמו אט אט עד לקומה השלישית בטייט מודרן, ומאז הם עומדים שם – חנוטים כמו חיילי הטרקוטה של קיסר סין, ונמעכים תחת כובד המשא.

המונומנט המאסיבי עומד בניגוד חד לקלילות המרחפת של עבודות הטקסטיל, ומזכיר שאנחנו לא באמת מכירים את האמן, או כל אדם בעצם, ואולי לעולם לא נרד לסוף דעתו. האמנות (והחיים) מורכבים הרבה יותר מהיופי הנראה לעין.

---

Walk the House | דו הו סו
טייט מודרן, לונדון. נעילה: 19 באוקטובר.