יניב גור אריה: כל אכילה היא ״אכילה רגשית״

מרב: הי יניב, איפה אני תופסת אותך ברגעים אלה שבין התראות לאזעקות? 

יניב: אני בבית, מחלק את הזמן בין עבודה שאפשרית מהבית, ישיבות זום, קדחת בישולים והתססות תראפויטית – כי אני מקנן 🙂 – ותוכניות אופטימיות לעתיד

מרב:  תוכניות, אופטימיות, עתיד. מה לקחת?

יניב: הפתרון שהכי עובד לי בימים כאלה זה לחשוב על הרגע הזה ועל העתיד הרחוק, לדלג על מחר בבוקר. אז במקום לדאוג ממה שאין לי ממילא שליטה עליו, אני מנסה לדמיין קדימה איך לצמוח ולהתפתח.

מרב: יפה. אנסה גם. לפני שנצלול פנימה לשיחה שלשמה התכנסנו – ולטובת מי שלא מכיר את פועלך המרשים בקולינריה המקומית – תציג את עצמך בבקשה

יניב: אני טבח ואוכל הם חיי ב־25 השנים האחרונות. עבדתי במסעדות, אולמות אירועים ובתי ספר לבישול והיתה לי חברת קייטרינג משלי. בעשור וחצי האחרונים אני מתפרנס בעיקר מפיתוח מוצרים וחדשנות קולינרית בתעשיית המזון והפוד־טק, במסגרת זו אני גם השף של חברת שטראוס

יניב: במקביל אני מלמד קורס שנקרא ״קולינריה בחמישה חושים״, מרצה בתחומי חווית הטעם והסנסוריקה. התשוקה שלי היא למטבח עונתי, מקיים ומקומי ולכן אני בקשר קבוע עם המון יצרנים קטנים מקומיים. במסגרת זו אני מבשל ארוחות פתוחות עונתיות (ממליץ לעקוב אחרי ברשתות החברתיות ולהתעדכן כשזה קורה). חוץ מזה אני חלק מעמותה שנקראת ״אדמה לאדם״ – מיזם קולינרי להצלת מזון שעוסק בקשר עם חקלאים ובמתן ערך לתוצרת חקלאית בלתי מנוצלת

מרב: וואו… תמיד תהיתי איך אתה עושה את זה…

יניב: מאז ומתמיד אהבתי לעבוד לרוחב ולפרוס זרועות למגוון כיוונים – כמו תמנון 😂. בשבילי הסינרגיה בין דברים שונים ואפילו כמעט סותרים היא מה שנותן את הסיפוק, ונדמה לי ששם אני יכול להביא יותר ערך מאשר בהתמקדות בדבר אחד

מרב: בשבוע שעבר, בעיצומה של המערכה מול איראן, העברת הרצאת זום לאנשי קולינריה שכותרתה ״אוכל זה פסיכולוג״. דיברת בה בין השאר על ההשפעות המנטליות שיש לאוכל עלינו ועל הקשר שבין מזונות שאנחנו צורכים לנפש שלנו. זה מוביל אותי למונח שכולנו מכירים היטב בימים אלה ואומרים לעצמנו בכל פעם שאנחנו פותחים עוד שקית במבה או תוקעים פחמימות ריקות – אכילה רגשית. מה זה?

יניב: זה הנושא שהכי מעניין אותי בעולם… הצד המנטלי של האוכל הוא המפתח לקשר של גוף ונפש והמסלולים המסתוריים בין האוכל שלנו, המוח שלנו והחיידקים שלנו. זאת הסיבה שבגללה אני אוהב לבשל. בסוף אוכל זה חומר שנכנס מבחוץ לתוך הגוף שלנו והופך לחלק מאיתנו ומה שאנחנו אוכלים משפיע על כל המהות שלנו, פיזית ותודעתית

מרב: אז לגבי אכילה רגשית…

יניב: למעשה, כל אכילה היא אכילה רגשית. הבחירה מה לאכול היא תמיד קשורה גם לרגש וכל מה שנאכל ישפיע עלינו גם רגשית

מרב: אם כל אכילה היא ״רגשית״, השאלה היא רק לאן אנחנו מנתבים אותה – למקומות שליליים או למקומות מיטיבים?

יניב: בדיוק כך

מרב: בוא נצלול פנימה לדבר הזה

הבחירה מה לאכול תמיד קשורה גם לרגש וכל מה שנאכל ישפיע עלינו גם רגשית. הבשורה היא ש״אכילה רגשית״ יכולה להיות גם כלי מצמיח. לא צריך להילחם איתה או להתגבר עליה, אלא לנתב אותה למקומות מיטיבים

יניב: אנחנו רגילים לדמיין אכילה רגשית בתור מעגל קסמים שלילי: אני עצוב, אז אוכל חטיף שוקולד ואז אני נהיה יותר עצוב או חווה עוד נפילה (בגלל הסוכר או בגלל המצפון) ופותר את זה בעוד שוקולד וכך הלאה… אבל זה לא חייב להיות ככה, זה יכול להיות גם מעגל מיטיב.

לדוגמה: אני מבשל בעת לחץ וזה עוזר לי להירגע; אני שומר על זמני אכילה קבועים וזה נותן לי סדר בתקופות של כאוס; אני מתרגל אכילה בריכוז מלא ולא מול מסכים והסחות דעת וזה עוזר לי להתמקד בהווה/ברגע.

וזה עוד לפני שדיברנו על הדברים שאותם אני בוחר לאכול, שגם להם יש השפעה עלי. זה מאוד אישי, אבל הבשורה היא שאכילה רגשית יכולה להיות גם כלי מצמיח. לא צריך להילחם איתה או להתגבר עליה, אלא לנתב אותה למקומות המיטיבים

מרב: שאלת מיליון הדולר – איך עושים את זה, במיוחד כשאנחנו בסטרס ובמוד הישרדות

יניב: במצבים של הישרדות אנחנו נדרכים – ולא משנה אם ההישרדות היא בגלל טילים ולא בגלל שאין מה לאכול (כמו בימים עברו). עדיין, המוח נכנס למצב הישרדותי ומחפש כמה שיותר אנרגיה זמינה, מתוך הנחה שאולי מחר לא יהיה ולכן צריך להעמיס כרגע. מה זה אנרגיה זמינה? סוכרים ופחמימות בעיקר.

העניין הוא, שבניגוד אולי למצבי סטרס אבולוציוניים היסטוריים, היום רובנו לא באמת במצוקה מכך שמחר לא יהיה אוכל. אנחנו לא באמת צריכים להעמיס פחמימות, כי מחר אולי לא יהיה והמאגר יתרוקן; מחר אותו דחף יגרום לנו להעמיס שוב את אותן פחמימות. יש דיסוננס בין הצורך ההישרדותי (הקדום) הנובע ממחסור, לבין זה שבפועל אנחנו חיים בשפע

מרב: ואז מה קורה? 

יניב: אנחנו נכנסים לאכילת יתר בעיקר של מזונות עתירי סוכר ופחמימות ריקות, בין השאר כי הם מאוד זמינים לנו. במצב כזה התוצאה היא נפילות תכופות של אנרגיה שלאורך זמן יוצרות תחושת אי שקט ואי נחת ורק מגבירות את הסטרס שלנו. וכך, המנגנון שנועד להגן עלינו, מתחיל לפעול נגדנו. בעיקר אם מצב הלחץ הוא לא נקודתי אלא מתמשך. אז אני ממש לא בעד ליפול למחשבות טורדניות או לייסורי מצפון, זה בטח לא פתרון וכנראה שזה הכי גרוע. אבל אני כן בעד להיות מודעים לזה ולנסות לנהל את זה במודעות ולא באוטומט

מרב: איך הופכים אכילה רגשית לאכילה מיטיבה? 

יניב: זה מתחיל ממודעות – להבין שזה קיים ושזה אפשרי ולהתחיל לחקור ולחפש בתוכי את המקום הזה. עוד אלמנט של מודעות – זה לאכול במודעות

מרב: כלומר, הרבה לפני השאלה ״מה אוכלים״, יש את השאלה ״איך אוכלים״

יניב: בדיוק. כי אם אנחנו אוכלים בהיסח דעת או תוך כדי עבודה או תוך כדי צפייה במסך – ובטח ובטח אם זה תוך כדי צפייה בחדשות – אנחנו מאבדים את הפוטנציאל של האוכל להיטיב איתנו תודעתית. אכילה מודעת פירושה להתרכז במה שאוכלים, לתת לאוכל להיות רגע הנחת שאנחנו לוקחים לעצמנו, להתרכז במראה של האוכל, במרקם שלו, בטעם שלו, ליהנות ממנו באמת – רק זה לבד הוא כלי משמעותי לקרקע אותנו, להתרכז בהווה ולהשקיט את המחשבות

מרב: מיינדפולנס

יניב: ממש כך. זה המפתח, הרבה לפני ״מה אוכלים״. כשאוכלים ככה, לא משנה מה, פעולת האכילה עצמה הופכת לסוג של מדיטציה. משם אני מאמין שכבר יגיעו לבד הבחירות המיטיבות ״מה לאכול״ בצורה הרבה יותר אפקטיבית מאשר במאמץ או על ידי התחייבות כפויה לאיזו דיאטה

מרב: ובכל זאת, יש מאכלים שמיטיבים איתנו, שיכולים לסייע לנו בוויסות רגשי 

יניב: בהחלט. זה מתחלק לדברים שהם כלליים ולדברים שהם אינדבידואליים. בצד הכללי, אנחנו יודעים שחלק גדול מהאיתנות הרגשית שלנו קשור למיקרוביום שלנו, משמע לחיידקי המעיים שלנו, ולכן כל תזונה שתומכת בהם תהיה תזונה מיטיבה גם ברמה הרגשית. זה אומר, לדוגמא, מאכלים פרוביוטיים – כמו יוגורט, ירקות מותססים, קמבוצ׳ה, קפיר וכו׳ (במאמר מוסגר ופחות מדעי אמליץ גם להכין מותססים בימים כאלה. מלבד התרפיה שבזה, אני מאמין שעצם ההתעסקות עם מיקרואורגניזמים היא מיטיבה).

בנוסף, יש מאכלים פרה־ביוטיים: מאכלים שמספקים מצע איכותי שמאפשר לחיידקי המעיים שלנו לשגשג. מדובר בעיקר על סיבים מסוגים שונים שמגיעים מירקות, פירות, דגנים מלאים וקטניות. המפתח למיקרוביום בריא זה המגוון ולכן חשוב לאכול מגוון של מאכלים כאלו, כי כל אחד יספק סוג שונה של סיבים שיתמוך בסוג שונה של חיידקים. ומגוון חיידקי מעניק איתנות הרבה יותר מאשר ספציפיות של חיידק כזה או אחר.

במקביל, אני ממליץ לנסות לצמצם מאכלים שפוגעים בחיידקי המעיים שלנו – בעיקר סוכר, פחמימות ריקות, שתייה ממותקת ומזון מעובד. אני לא בעד קיצוניות בשום דבר, כי קיצוניות בעיני מזיקה יותר מסוכר, אבל כן צמצום באמצעות מודעות. בנוסף יש גם מאכלים ספציפיים שנחקרו ברמה כזאת או אחרת כבעלי פוטנציאל לשיפור רגשי או חיזוק החוסן ומצב הרוח

מרב: בוא נהיה קונקרטים. מה לאכול?

יניב: דיסקליימר קטן: אין מספיק מידע מוכח בנושא, אלא כיוונים ברמות כאלה ואחרות של מחקר, זאת אומרת אין פה המלצה רפואית אלא הזמנה להתבוננות, למידה והתנסות

מרב: ברור. הממליץ אינו רופא

יניב: אז מאכלים שמסומנים בעלי יכולת השפעה מיטיבה על מצב רוח הם: שוקולד מריר, דובדבנים ופירות יער!, תה ירוק, קמומיל, דגי עומק עתירי אומגה 3, ביצים, שומנים טובים: אבוקדו / אגוזים / שמן זית וגם… חומוס וטחינה!

מרב: רשמתי!

יניב: לכל אחד יש חומר אחר ומנגנון פעולה אחר, חלקם מעודדים ייצור הורמונים משפרי מצב רוח או מרגיעים, חלקם מקטינים ייצור הורמוני סטרס וחלקם מורידים דלקתיות וחמצון במוח ולכן משפיעים לטובה על הבריאות. כל זה בנוסף כמובן למה שדיברתי על תזונה מיטיבה לחיידקי המעיים.

אבל אלה כמובן דברים כלליים מאוד, כל אחד חייב להבין גם את ההשפעה האישית עליו, לדוגמא יש כאלה שקפה עוזר להם להירגע ויש כאלה שהוא דווקא מגביר להם סטרס ולפעמים אותו אדם זה יהיה מרגיע בבוקר, אבל מלחיץ כששותים את הקפה בערב. אדם חייב ללמוד את עצמו

מרב: אתה נחשב לשף־חסיד־מיסיונר של אכילה עונתית, מקומית (אצלך זה לא רק סיסמא שיווקית). איך אכילת מזונות מקומיים בעונתם משפיעה לטובה על המערכת הרגשית שלנו ומשפרת לא רק את הסביבה אלא גם את החוסן הרגשי שלנו, אם בכלל?

יניב: כאן אנחנו כבר נכנסים לפן המנטלי והאישי של האוכל שהוא לא פחות מעניין. צורות מסוימות של בחירות והרגלי אכילה משפיעות באופן מודע ולא מודע על המצב המנטלי שלנו 

מרב: תן דוגמאות…

יניב: אכילת מגוון רחב של מזונות מאמנת את המוח שלנו למגוון רחב של סיפוקים חיוביים, עוזרת לנו להתפתח ולצמוח ובכך לשפר התמודדות עם מגוון של סיטואציות; חשיפה מתמדת לטעמים ומאכלים חדשים עוזרת לנו לשחרר קבעונות ולדעת להסתגל למצבים משתנים; אכילה עונתית מחברת אותנו לתנועת הזמן ואל ההשתנות המתמדת (וגם המעגליות של הטבע) ולכן מעניקה לנו פרופורציה ופרספקטיבה.

אכילה של מזון מקומי מחברת אותנו אל המרחב שלנו ובכך משפרת יציבות, ביטחון וקרקוע; חיבור ליצרנים מקומיים והכרת האנשים שמאחורי האוכל שלנו מחברים אותנו אל המימד האנושי והקהילתי של האוכל שגם הוא משפר ביטחון וגם נותן תקווה ואמונה בטוב

מרב: מעריכה מאוד את הממד הרוחני שאתה מכניס לעבודה שלך

יניב: תודה

מרב: זה מביא אותי לסוגיה נוספת: פעם נדרש מטבח להכין אוכל טוב וזהו. היום נראה שזה לא מספיק – לך זה ודאי לא מספיק – וטבחים לוקחים על עצמם משימות נוספות: חברתיות, סביבתיות ועוד. מתי הבנת שכטבח יש לך תפקיד נוסף בעולם הזה?

כשאתה משחרר קבעונות באוכל, אתה משחרר קבעונות בעוד הרבה תחומים. כשאתה מסתכל אחרת על אוכל אתה מסתכל אחרת על אנשים. לא ניתן להפריד בין אוכל לבין מי שיצר אותו ולא בין תפיסת האוכל לבין האדם הצורך אותו. זה הכל אחד

יניב: זה מתחיל מתחושת אחריות. כשאתה מכין אוכל לאנשים – או כשאתה מסמן את עצמך כמומחה לאוכל שממליץ לאנשים מה לאכול – אתה חייב לקחת בחשבון מגוון רחב של שיקולים ולא רק צד אחד – טעים/לא טעים. זה אפילו לא משנה מה תחליט בסוף, עצם המודעות למגוון שיקולים והצורך לאזן ביניהם זה כבר חצי דרך מבחינתי. ככל שרמת ההשפעה של שפים ואנשי אוכל גוברת, כך גם האחריות שלהם גוברת. אם אוכל משפיע על כל מי שאנחנו ואתה מומחה לאוכל, אז אתה חייב לקחת את זה מאוד מאוד ברצינות

מרב: כשף – איפה אתה ממקם את עצמך בין טעים לחשוב לאחראי?

יניב: אני לא רואה את ההבדל. ״טעים״ זה משהו מאוד משתנה, הרי אנחנו מדברים על ״טעם נרכש״ – ככל שאתה נחשף ליותר מזונות גם הטעם שלך מתפתח וההגדרה שלך לטעים מתרחבת. באותה מידה, ככל שאתה לומד על השפעות האוכל על המוח והגוף אז גם תפיסת הטעם שלך מקבלת צורות נוספות.

חוץ מזה, אני מאמין שכדי שאוכל יוכל להשפיע באופן כל כך רחב כמו שדיברנו עליו הוא חייב להיות קודם כל טעים, כי כשהאוכל לא טעים כל מערכות הגוף בהתנגדות אליו ואז שום ערך חיובי שקיים בו לא יוכל באמת להיקלט בגוף או בנפש. ״הטעם״ זה הדרך של המוח שלנו לבחון את האוכל ולהגיד לנו אם לקבל או לא לקבל אותו, מכל בחינה. אם אוכל נועד להעביר מסר או לספר סיפור – אז המסר הזה לא יכול לעבור אם הוא לא טעים

מרב: מי הם השפים בעולם שאתה נושא אליהם את עיניך בתחום הזה?

יניב: וואו, יש המון (ואני גם לא מכיר את כולם). הנה רשימה לא מחייבת: פראן אדריה לקח צעד קדימה את החיבור בין אוכל ומדע; הסטון בלומנטל עשה את זה לחיבור עם החושים והרגשות; דן ברבר משתמש בזה ככלי ללמידה בנושא חקלאות וקיימות; דייויד צ׳אנג לקח את זה לצד החברתי; רנה רדזפי לקח את זה לעולם החקר המיקרוביאלי; וג׳יימי אוליבר – לנושא של ההזנה. 

אמנם לא אכלתי במסעדת ״סנטרל” בלימה, אבל ראיתי ב״שף טייבלס״ את הפרק עם השף שלה וירחיליו מרטינס על החקר התרבותי שהוא עשה שם, שהשאיר אותי פעור פה. בכלל נראה לי שמשהו מטורף קורה במסעדות דרום אמריקה בתחום הזה של קשר בין אוכל, אדמה ומקום. חלום שלי לסע לשם למסע קולינרי. 

כמובן אי אפשר שלא להזכיר את חוסה אנדרס וה־WORLD CENTRAL KITCHEN – כשאותו שף מכין מנת מישלן וגם אוכל הישרדותי לאנשים באזורי אסון יש בזה אמירה סופר חזקה על הכוח של אוכל

מרב: ובישראל – מי הם נושאי הלפיד?

יניב: בארץ אני מרים עיני לשפים כמו רז רהב, שלום שמחה אלברט, אסף דוקטור, שיראל ברגל, ענר בן רפאל, נאיפה מולא ואלעזר טמנו – כל אחד מהם בתחומו לקח את האוכל למסע מרתק במיוחד. יש כמובן המון שפים מוכשרים בארץ, אני מדבר כרגע ספציפית על המקום הזה של אוכל שהוא גם מעבר לאוכל

מרב: אגב שפים ואחריות חברתית: אחרי 7 באוקטובר הקמת עם השמננית איילה נוי מאיר (יצרנית שמן הזית ״ריש לקיש״) את אדמה לאדם – מיזם שהופך תוצרת חקלאית מוצלת למזון נחשק. מה זה תוצרת חקלאית מוצלת ומה אתם עושים איתה?

יניב: מסתבר שבערך רבע מהתוצרת החקלאית שלנו בכלל לא מגיעה לשוק מכל מיני סיבות לא טובות – נגיד ירקות שלא מתאימים בדיוק לגודל שהשוק דורש, או פירות שיש עליהם איזה כתם בגלל קרה או רוח או סתם תוצרת שנשארת מאחור כי לא קטפו אותה ואין מי שיחזור אליה, ואפילו חלקי צמח שאנשים לא יודעים מה לעשות איתם כמו העלים של הבטטה או הקולורבי. כל אלה פשוט נזרקים. ואני לא מדבר על מה שנזרק בסופר או בבית, אלא על מה שנזרק בשדה ולא מגיע בכלל לשוק

באמצעות מערך מתנדבים החלטנו ליצור קהילה של חקלאים שמאמינים בערכים הללו, לאסוף משם את התוצרת הזאת ולהשתמש בה קודם כל לשיפור ביטחון תזונתי של אוכלוסיות מוחלשות. יש מגוון קהילות במרחב שלנו שאנחנו עובדים מולם ומספקים להם תוצרת מדי שבוע.

מצד שני, הבנו שאם כל התוצרת תלך רק לתרומה עדיין אנחנו שומרים על ההיררכיה של ״ירקות מכוערים שמתאימים רק לעניים״ בעוד שהמטרה העיקרית שלנו היא לשנות את התפיסה ולגרום לאנשים לראות את כל התוצרת הזאת כאוכל, מתוך כבוד לאדמה ולמי שעמל עליה

מרב: מעורר השראה

אכילה מודעת פירושה להתרכז במה שאוכלים, לתת לאוכל להיות רגע הנחת שאנחנו לוקחים לעצמנו, להתרכז במראה של האוכל, במרקם שלו, בטעם שלו, ליהנות ממנו באמת – זה לבד הוא כלי משמעותי לקרקע אותנו, להתרכז בהווה ולהשקיט את המחשבות

יניב: הבנו שחיבור כזה שמשנה תודעה יכול לקרות רק דרך קולינריה. בנינו מערך חינוכי של סדנאות, הדרכות וקורסים בנושא גם לקהל הרחב וגם לחברות. בנינו גם מערך קשרים עם יצרנים קטנים שהופכים את התוצרת הזו למוצרים קולינריים נחשקים כמו ריבות, רטבים, מותססים וכו׳.

אנחנו מקיימים שווקים שחושפים את התוצרת לאנשים – ולאחרונה גם פתחנו פוד טראק שמגיש אוכל נהדר המבוסס על התוצרת שלנו (הפוד טראק נמצא בחצר בית הבד ריש לקיש בציפורי, שם נמצא גם המרכז הלוגיסטי שלנו, שם מתקיימות הסדנאות ומשם מתנהלת רוב הפעילות שלו).

אני באמת מאמין שכשמסתכלים אחרת על מגוון של תפוחים ורואים את כולם יפהפיים בלי לקטלג אותם לסוג א׳ וסוג ב׳, מתחילים לאט לאט להסתכל ככה גם על מגוון אנשים ומגוון דעות – והנה לנו עוד השפעה של אוכל על המודעות

מרב: פלורליזם וסובלנות מתחילים בצלחת שלנו

יניב: לגמרי, המוח הוא גמיש ולומד. כשאתה משחרר קבעונות באוכל, אתה משחרר קבעונות בעוד הרבה תחומים. כשאתה מסתכל אחרת על אוכל אתה מסתכל אחרת על אנשים. לא ניתן להפריד בין אוכל לבין מי שיצר אותו ולא בין תפיסת האוכל לבין האדם הצורך אותו. זה הכל אחד. זה יכול להיות אחד הרסני ויכול להיות גם פוטנציאל לבניין ותיקון. מבחינתי, בזה למעשה אדמה לאדם עוסקת.

מישהו פעם שאל: ״אתה חי בשביל לאכול, או אוכל בשביל לחיות?״ התשובה שלי היא שזה בדיוק אותו דבר

מרב: בשנה האחרונה בישלת ארוחת טעימות נהדרת בפופ אפ בחמרמורת בתלפיות שבחיפה בשם ״שביל ישראל״. הגשת בה מנות יניב סטייל: מיקרו עונתיות, אולטרה מקומיות, חלקן אקספרימנטליות, אינטלקטואליות. יש תוכניות לפופ אפ נוסף? איפה נוכל לפגוש ולאכול אותך בקרוב?

יניב: ממש שבוע לפני המלחמה עם איראן עשיתי ארוחת פופ אפ ב״נקסט דור״ של אוזריה בתל אביב וזאת הייתה אמורה להיות יריית פתיחה לסדרה של מופעים כאלה. האמת היא שיש לי המון תוכניות, לצערי כרגע הכל בסוג של המתנה, אבל אני מקווה שכשנעבור את הגל העכור הזה הכל יבשיל לדברים ממשיים.

ממליץ לעקוב אחרי ולהתעדכן, אני אמשיך לבשל ולארח – אני לא יכול אחרת

מרב: מסעדת קבע היא אופצי מבחינתך, או שלא בבית ספרך?

יניב: אני בעד לשמור תמיד על ראש פתוח,  אבל כרגע זה לא בתוכניות שלי. אני עוסק במגוון רחב של פעילויות וזה די נעים לי

מרב: נעים וטעים גם לנו. תרצה לומר משהו לסיום?

יניב: אוכל הוא מי שאנחנו, הוא הכרחי לחיים והוא משפיע כמעט על כל מימד. אז קחו אותו ברצינות ותעשו אותו טוב. לא משנה מה תחליטו, תעשו את זה במודעות ולא באוטומט. מבחינתי זה ביטוי של כבוד שלכם לעצמכם ולסביבה

מרב: כל מילה!

יניב: תודה רבה על ההזדמנות!

מרב: בשמחה, יחד ננצח 💪🏽

יניב: אם נהיה יחד – כבר ניצחנו

מרב: כפסע…

יניב: 🙏🏻