יעל אופיר (ה.יעל) // נופי ארצנו

״אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי״ – המשפט הזה עולה לי בראש בכל פעם שאני צריכה לספר על פרויקטים שלי. אני אוהבת נוסטלגיה, מתגעגעת לתקופה שלא הייתי חיה בה, יש לי פומו על העבר וכנראה שזו הסיבה שתמיד התרגשתי מבולים.

בילדות הייתי עוברת על אלבומי הבולים הישנים של אבא שלי ומסדרת אותם מחדש, בדירוג מהבול ״הכי יפה״ ל״הכי פחות״. יש משהו שובה לב בפורמט הקטן הזה, שעל אף המחסור בנדל״ן תמיד מלא באיורים עם פרטים, טקסטים מיניאטוריים והרבה פאסון – גאווה מקומית ב־2×3 ס״מ: פרח או ציפור מקומית, מבנה, פסל או מונומנט – הנצחה של המציאות התקופתית.

באחד הביקורים בבית הוריי סידרנו את הארון ומצאתי את אוסף הבולים, הפעם בתור אישה בוגרת, מאיירת, שכבר מבינה כמה היא נמשכת לעבר ולנוסטלגיה התמימה. רשמתי לי ברשימת ה״פרויקטים שאני אעשה מתישהו כשיהיה לי זמן״ לייצר סדרת בולים חדשה, רלוונטית לימינו.

הפרויקט הזה נשכח ברשימה לכמה חודשים טובים, עד שראיתי קול קורא למלגת ״יום עבודה״ של אאא (בית לטיפוגרפיה עברית) שהזמינה יוצרים: תציעו לנו פרויקט ואנחנו נתמוך במימוש שלו. מדהים. הצעתי את פרויקט הבולים שלי, התקבלתי, ואז לא הייתה לי ברירה אלא לממש אותו.

תחילה הייתי צריכה לבחור אילו מקומות לאייר. רציתי מקומות מוכרים אבל אישיים, כלומר – לא הכותל או מוזיאון ישראל, אלא מקומות שהם קצת יותר פנימיים, אלה שאנחנו עוברים לידם כל יום, אבל הם לא מקבלים במה מיוחדת. הם פשוט שם.

אני חיפאית, לכן חיפה באה לי בקלות – מונומנטים שאני אוהבת בעיר, מקומות שמצחיקים או מחממים לי את הלב. לטובת שאר הערים ביקשתי עזרה מהעוקבים שלי באינסטגרם, וקיבלתי הרבה תגובות על מקומות בירושלים ותל אביב. היה לי חשוב גם להכניס מקומות פריפריאליים מחוץ לערים הגדולות. אספתי בערך 30 תמונות של מקומות בארץ, זרקתי הכל לאילוסטרייטור, ואמרתי ״יאללה, כמה שנספיק – נספיק״.

רציתי לאייר מקומות מוכרים אבל אישיים, כלומר – לא הכותל או מוזיאון ישראל, אלא מקומות שהם קצת יותר פנימיים, אלה שאנחנו עוברים לידם כל יום, אבל הם לא מקבלים במה מיוחדת. הם פשוט שם

השלב הבא היה לבחור רפרנסים איוריים וטיפוגרפיים. חיפשתי סגנון איורי שטוח שגם יתחבר לסגנון שלי (שבין כה שואב השראה מסגנון איורי ישראלי־סובייטי של שנות ה־50-70) וגם יתאים לנושא – בולים ישראליים. היה סיבוב איסוף בפינטרסט, אבל את רוב הרפרנסים האיוריים אספתי מאותו אוסף בולים של אבא שלי.

לתוך כל הנוסטלגיה הזו הוספתי קו דיגיטלי, ממוחשב ועכשווי, כי בכל זאת, אנחנו ב־2025. היה לי חשוב להישאר רלוונטית, לקחת את הנוסטלגיה ולהביא אותה להיום. כך אפשר להראות את המקומות האלו – הקטנים והאזוטריים – באור חדש, עכשווי וחגיגי.

תהליך העבודה היה כיפי וזורם. אאא נתנו לי חופש יצירתי מוחלט – יכולתי לאייר מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. כך גם יכולתי להביא לפרונט את ישראל שאני אוהבת. מסתבר שאנשים נוספים אהבו את זה. אחרי שפרסמנו את הפרויקט (שהיה קיים רק באופן דיגיטלי) קיבלתי עשרות תגובות שמבקשות להפיק אותו – אנשים רצו את הבולים האלה בבית. כנראה שנגעתי באיזו נקודת נוסטלגיה שהתאימה לתקופה שהיינו בה במלחמה, תזכורת לתקופה נאיבית ופשוטה יותר.

ואם הקהל מבקש – הוא יקבל! התלבטתי אם להפיק את הפרויקט כגלויות, פוסטרים או סיכות, אבל בגלל שידעתי שאני חייבת את החיתוך המיוחד שיש לבולים (זה חלק מהקסם) – החלטתי ללכת על מארז מדבקות בחיתוך לייזר. מצאתי את מידורי המדהימה שהדפיסה את הבולים על מדבקות איכותיות עם חיתוך צורני. נשאר לי רק לעצב את המארז עצמו – שבו התחברתי לעוד זיכרון ילדות מתוק – חוברת מדבקות, מארזים של סדרות שצריך לאסוף את כולם, אבל יחד עם זה גם מוצר שהוא נוסטלגי, מקומי.

את המארז עיצבתי ללא הרבה עיכובים ורפרנסים, הלכתי על קלאסיקה – עיצוב ישראלי נוסטלגי: פונט רחב, שני צבעים, טקסטורה. הסתכלתי על כל כך הרבה רפרנסים כאלו במהלך השנים, שזה כבר זרם ממני באופן אינטואיטיבי.

בסופו של דבר הבנתי שהמוצר הסופי היה הכי בשבילי: מדבקה קטנה עם איור מתוק – זה בדיוק מה שעושה לי טוב על הלב. בתקופה כל כך קשה ומורכבת, אני רק רוצה להיזכר בזמנים פשוטים יותר. הפרויקט עזר לי להתרכז במה שיפה בארץ הזו, במה שאני אוהבת בה – לאייר אותה איך שאני רוצה, להראות את המקומות היפים, המצחיקים והאישיים שעיצבו אותי להיות האישה שאני והמעצבת שאני. גם בתקופה שבה קשה להרגיש שייכות – הצלחתי לעזור לעצמי להרגיש גאה בקשר שלי למקום הזה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו