לייצר מחדש את ההגדרה של עיצוב: התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל

הריאיון עם פרופ׳ אורי ברטל, ראש התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, מתקיים לרגל פתיחת התערוכה ״שבבי מחשבה״, שתיפתח באמצע יולי בגלריית קלור לאמנות ועיצוב בבצלאל, במסגרת פסטיבל בכורות. בתערוכה יוצגו עבודות של בוגרים טריים, המציעות מחשבה מחודשת על יחסי אדם־טכנולוגיה באמצעות מגוון פורמטים, ממיצבים אינטראקטיביים, פיתוחי חומר חדשניים וכלים רובוטיים ועד הדמיות מציאות מדומה ומחקרי עיצוב מבוססי בינה מלאכותית.

מצד אחד, הטכנולוגיה של ימינו משכתבת את עצמה ללא הרף, פורצת נתיבים בלתי צפויים ומנבאת עתידים אפשריים; מצד שני, ההבטחות שהיא טומנת בחובה הולכות ומתפוגגות לנוכח טלטלות חברתיות, אקולוגיות וגיאופוליטיות. על רקע זה, שואלת התערוכה שאלה חדה ואקטואלית: מהי משמעותה של טכנולוגיה כיום?

״אנחנו מגדירים בתכנית מחדש את מקצוע העיצוב״, אומר ברטל. ״במשך שנים כל התחום של עיצוב תעשייתי עסק באובייקטים, בסטיילינג, בדקורציה, ביופי ובאסתטיקה. אבל בעשר השנים האחרונות למדנו לגלות שהחפצים שאנחנו מייצרים נותנים מענה לצרכים שונים – פיזיים, תקשורתיים, כלכליים, חברתיים, רגשיים. הם משרתים אותנו במצבי קיצון, הם מגבילים אותנו וגם מעצבים אותנו חזרה. יש להם השפעה על כל הממשק שלנו עם העולם״.

התכנית הדו־שנתית, שההרשמה אליה נמצאת בימים אלה בעיצומה, מושתתת על ההנחה שמעצבות ומעצבים הם סוכני שינוי המפתחים חיבורים בין־תחומיים, מתבוננים באופן יצירתי על בעיות ומציעים מהלכים מקוריים לפתרון. ״להגיד עיצוב תעשייתי היום זה מגביל. אנחנו רואים היום עיצוב ביקורתי, עיצוב ספקולטיבי, עיצוב גיאופוליטי, עיצוב חירום, עיצוב מקיים. זה תחום מאוד רחב. עיצוב היום הוא תהליך מחשבתי, לא רק אובייקטים״.

ברטל, שנכנס לתפקיד ראש התכנית בספטמבר האחרון, הוא יפנולוג המתמחה בתיאוריות של עיצוב יפני עכשווי כולל חקר אופנה, עיצוב תעשייתי, מנגה ותקשורת חזותית. לפני כן עמד בראשות המחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל למעלה מעשור, וייסד תכנית חדשה ראשונה מסוגה בישראל לתואר ראשון עיוני בסביבה יוצרת בבצלאל.

״בתכנית אנחנו מייצרים מחדש את ההגדרה של עיצוב. אנחנו רואים את המקצוע כמשהו דינמי, ניסיוני, תהליך פתוח שעושה שימוש בחומרים חדשים. זה כבר לא רק מתכת ועץ – זה גם פטריות וגידול של חלבונים, לדוגמה״.

התכנית, שמתקיימת בירושלים, כוללת לימודים של שנתיים – בשנה הראשונה יומיים בשבוע ובשנה השנייה יום בשבוע, שמוקדש ברובו לעבודה על פרויקט גמר. בכל שנה לומדים בתכנית כ־45 סטודנטים, 15 בכל אחד משלושה מסלולים שונים.

כמו שמחבט טניס מרחיב את היכולת של היד – אובייקטים הם פרוטזות שאנחנו חיים איתם והם מרחיבים עבורנו את האפשרות לחשוב, לזכור, לחפש; אבל במקרים אחרים גם מגבילים אותנו – וזה גם משהו שחשוב לנו להראות לסטודנטים

״המסלול הראשון הוא אודות עיצוב״, מסביר ברטל, ״והוא מוקדש ליצירה בחומר ופיתוח שפה אישית. המסלול השני הוא ניהול עיצוב וחדשנות, ובו נכנסים הסטודנטים.ות למערכות מורכבות ומבינים איך הן עובדות; ובונים אסטרטגיות באמצעות מתודולגיות חדשות שהגיעו מתחום העיצוב. המסלול השלישי הוא עיצוב וטכנולוגיה, והוא עוסק במפגש בין טכנולוגיה לעיצוב – מה קורה כשחומרי העיצוב הם חומרים דיגיטליים (או ביולוגיים, או כימיים), ומה קורה במפגש בין מעצב לחומר הזה.

״אנחנו עוסקים בתואר בתיאוריות עכשוויות של תרבות חומרית, ובדרך שבה למוצרים יש השפעה על פוליטיקה של זהויות, של גוף, של מגדר, של מעמד – איך עיצוב שימש את כל אלה לאורך ההיסטוריה״.

כדוגמה מספר ברטל על העובדה שעד אמצע המאה ה־20 נשים לא הורשו ללבוש מכנסיים במקומות מסוימים. ״המכנסיים הומצאו בשנת 3,000 לפני הספירה, בתקופה שבה בייתו את הסוסים והם נדרשו לטובת הרכיבה עליהם. אבל יש מקומות שבהם עד לפני פחות ממאה שנים נשים לא הורשו ללבוש מכנסיים. אפילו בפריז היה חוק כזה שנוסד אחרי המהפכה הצרפתית ולא באמת נאכף, אבל בוטל רשמית רק ב־2013(!).

״הסיבה לאיסור הזה היתה שכשנשים לובשות שמלה או חצאית זה יותר מסורבל עבורן – הן לא יכולות לרכב על סוס, לפדל על אופניים או לעשות דברים אחרים – מה שהכריח אותן להישאר בבית. יש חברות תעופה שרק ב־2016 הותירו לדיילות ללבוש מכנסיים. בצורה הזו אנחנו מראים איך החומר הוא לא רק אסתטיקה – הוא גם פוליטיקה, ובמקרה הזה פוליטיקה מגדרית ששימשה ליצירת יחסי כוח בין גברים לנשים״.

דוגמה נוספת שברטל מציג, פרויקט שנוצר באקדמיה שמיפה באלו מקומות נשים יכולות להסתובב במרחב הציבורי בעיר חיפה, או יותר נכון – איפה הן לא יכולות להסתובב. ״הסטודנטית מיפתה מקומות שכניסת נשים לא מותרת אליהם כמו מסגד או בית כנסת, אבל גם מקומות צרים, סמטאות חשוכות. היא הראתה שהתנועה של נשים מוגבלת בגלל עיצוב המרחב.

״סטודנט אחר ממוצא אתיופי עסק בעובדה שאין פלסטרים בצבע העור שלו, ואיך העובדה הזו גרמה לו לחשוב כילד שצבע העור שלו הוא לא הצבע הנכון. אנחנו מאפשרים לאנשים ללמוד איך דרך עיצוב אפשר לייצר ביקורת חברתית וגם לשנות דברים במציאות״.

״האדם הוא החיה היחידה שמייצרת ומעצבת אובייקטים. אנחנו מוקפים באובייקטים כל הזמן, ועסוקים בהם כל הזמן. אנחנו מבינים עם הזמן שאנחנו לא רק משתמשים בהם אלא צריכים אותם לכל מיני משימות – בין השאר גם כדי לחשוב איתם. כמו שמחבט טניס מרחיב את היכולת של היד – אובייקטים הם פרוטזות שאנחנו חיים איתם והם מרחיבים עבורנו את האפשרות לחשוב, לזכור, לחפש; אבל במקרים אחרים גם מגבילים אותנו – וזה גם משהו שחשוב לנו להראות לסטודנטים.

״ברגע שהתרגלנו לשבת על כיסא – אנחנו לא יכולים יותר לשבת על רצפה, וזה משנה את צורת הגוף. חשוב לנו שהם יהיו ביקורתיים כלפי תהליכים כאלה. אנחנו מאוד מעודכנים לגבי מה קורה בתחום של עיצוב בעולם, וכל הזמן חושבים איך אנחנו מטשטשים את הגבולות שבין עיצוב לבין תיאוריה ביקורתית״.

הסטודנטים והסטודנטיות שמגיעים ללמוד בתכנית, מסביר ברטל, לא מחויבים להיות כאלה שמגיעים מעולם העיצוב. ״יש לנו אנשים ממגוון רקעים: כוחות הבטחון, טייסים, אנשי רפואה, שירות ועוד. הם לא כאלה שיהפכו להיות מעצבים, אלא ישתמשו בכלים שאנחנו מעניקים בתוך התחומים שלהם. יש כמובן גם מעצבים, שבמהלך התכנית מבינים מה הם יכולים לעשות עם הכלים שיש להם ומנתבים את היכולות כדי להיכנס לחברות הייטק, ארגונים גדולים, רשויות מקומיות – לייצר בהם שינויים באמצעות מתודולגיות שמגיעות מעולם העיצוב והחדשנות״.

פרויקטי הגמר שעליהם עובדים הסטודנטים בשנה השנייה הם כאלה שלא פעם מוטמעים במהלך העבודה או אחריה במציאות – בין אם זה שירות חדש לקופת חולים, אסטרטגיה לתחבורה ציבורית או אפליקציות וממשקים. ״כל אחד מפתח את הפרויקט שלו, ואחר כך לוקח אותו ורץ איתו בעולם האמיתי״.

---

התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל
מפגש היכרות מקוון: 10.7 בשעה 18:00
לפרטים והרשמה >>>

התערוכה ״שבבי מחשבה״ תוצג במסגרת פסטיבל בכורות ביוזמת והובלת הקרן לירושלים ועיריית ירושלים ובשיתוף קרן ג׳ק, ג׳וזף ומורטון מנדל.
15-16.7, גלריית קלור לאמנות ועיצוב, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, קמפוס ג׳ק, ג׳וזף ומורטון מנדל, זמורה 1.