״28 שנה אחרי״: הרובד האנושי בדרעק הפוסט־אפוקליפטי

בשנת 2002, עם יציאת הסרט ״28 ימים אחרי״, הבמאי דני בויל (״טריינספוטינג״) החייה מחדש את ז׳אנר הזומבים. הסרט, שנעשה בתקציב דל של שמונה מיליון דולר, עסק, איך לא – בנגיף קטלני שהופך את הנדבקים בו למכונות טירוף וזעם רעבתניות. בויל הציף ושילב פחדים ישנים עם ביקורת חברתית, והוביל את ז׳אנר האימה ותת ז׳אנר הזומבים למרחב דרמטי והרבה יותר ריאליסטי.

מה שעוד תרם לריאליזם המחריד הוא הצילום במצלמות DV, שסיפק נופך חצי חובבני לסרט, קרקע אותו ונתן תחושה שאוטוטו הזומבים האלה ידפקו לנו בדלת. הסרט גם שינה את דמות הזומבי המוכרת, שמוטת הידיים והראש שמתהלכת באיטיות.

הזומבים של דני בויל ואלכס גארלנד (תסריט) היו כועסים, מהירים וקטלניים יותר. ״28 ימים אחרי״ היה הצלחה אמיתית, הן בביקורות והן בקופות; וגם הכיר לעולם שחקן אחד בשם קיליאן מרפי, שלימים יזכה באוסקר על תפקידו ב״אופנהיימר״. חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 2007, הגיע ״28 שבועות אחרי״ – עם בויל על ההפקה וגארלנד מחוץ לתמונה. הסרט הצליח לשמור על רמת האימה של קודמו, עם הצלחה סבירה בקופות ובביקורות.

אבל הביג דיל הוא הסרט החדש ״28 שנה אחרי״, שמחזיר למרכז היצירה את בויל וגארלנד על הבימוי והכתיבה בהתאמה. מאז 2002 עברו הרבה סרטים ואירועים בנהר, שני היוצרים הבריטיים התבגרו אמנותית, העולם השתנה ופחדים חדשים לא הפסיקו לצוץ בכל פינה. אז האם יש זמן טוב יותר לייצר סרט זומבים עוכר שלווה?

אם הסרט הראשון שם דגש נרחב על הרגעים הדרמטיים שדרכם נברא הסיפור, כאן יש אימה פיזית בכמויות גדולות יותר, שמספקת את התאווה הבלתי נשלטת לסבל אנושי

עלילת ״28 שנה אחרי״ מתרחשת על אי מבודד ונקי מנגועים, מנותק מבריטניה הגדולה, שם הנגיף עדיין משתולל. על האי אנחנו פוגשים את ג׳ימי (אהרון טיילר ג׳ונסון), אחד האח״מים של האי, ומשפחתו: הבן ספייק (אלפי ויליאמס) ואשתו איסלה (ג׳ודי קומר, ״מועדון הרוכבים״).

הסרט מחולק לשני חלקים לא פורמליים: בראשון, ספייק יוצא עם ג׳ימי אל היבשת הגדולה לטקס חניכה במטרה לבצע את ההרג הראשון של נגוע. בחלק השני, ספייק יוצא באופן עצמאי אל היבשת יחד עם אימו החולה, אחרי תאקל עם אביו. הוא מחפש רופא אמיתי שיאבחן וימצא מה קורה לאיסלה. הן מוצאים את ד״ר קלסון (רייף פיינס) המתבודד, שלקח על עצמו משימה להנציח את המתים. התוצאה היא סרט זומבים מובהק, אבל גם סרט התבגרות פר אקסלנס, והשילוב הזה הופך אותו לאחד הטובים שנעשו לאחרונה (בשני הז׳אנרים).

הסיפור מעמיד במרכז את ספייק, את התחושות שלו ואת הרצון שלו להיות הכי טוב, הכי ממולח והכי מדויק. מנגד, הוא גם מדייק את העובדה שזו לא המטרה העיקרית שלו. הוא רוצה להיות בן אדם, והסרט מתחקה בצורה מיטבית אחרי הדרך שלו לשם.

לא רק התסריט החד של גארלנד גורם לזה לעבוד, אלא גם ההופעה המצוינת של אלפי ויליאמס בתפקיד ראשון. הוא משכנע, משדר פגיעות, נחישות והמון אנושיות. הדינמיקות השונות שלו עם שני הוריו בנויות היטב ונוגעות ללב.

נגוע אלפא

שני חלקי הסרט לא שקולים – לא מבחינת הרמה, אלא מבחינת המהות והמטרה של כל אחד מהם. בחלק ראשון, ספייק מרוכז בניסיון לרצות את אביו הלוחם, המאצ׳ו הקשוח, דמות האב שמכתיבה את החוקים. הסרט מכניס את שניהם לתוך גיהינום של שעות ספורות אבל מסויטות, שבהן הם נאלצים לשרוד במפגשים עם נגועים ״רגילים״ וגם עם טיפוסים חדשים כמו ה״נגוע אלפא״: יצור אימתני במיוחד, שניחן באלימות קיצונית ושולף את ראשי הקורבנות שלו יחד עם עמוד השדרה שלהם. זה חלק עשיר באקשן אינטנסיבי, גור, דם ואימה אמיתית, עם פסקול מצמרר שמלווה את הסצנות והופך אותן לרגעים קולנועיים מותחים, ואשכרה מפחידים.

החלק השני של הסרט מוקדש למערכת היחסים של ספייק ואיסלה. היא חולה ומבולבלת, וספייק עסוק בלדאוג לה. המסע כאן אחר לגמרי מהקודם, וספייק, בלי לשים לב, מתבגר בתוך שתי יממות. זה קורה מהר, אבל באופן אמין ומשכנע. הוא מבין שאין לו ברירה: האחריות כולה עליו.

כאן נכנס לתמונה הכישרון של גארלנד כמספר סיפורים: מסע הגיבור של ספייק מתקדם בזריזות, אבל נבנה ביעילות דרמטית, קוהרנטית, מרתקת ומרגשת. לצד רגעי מתח ותחושת חרדה קיומית, הסרט מפיג את הסטרס עם סצנות עדינות ויפות בין ספייק לאיסלה, מה שמספק את הרובד האנושי לדרעק הפוסט אפוקליפטי.

התוספת של רייף פיינס כד״ר קלסון היא הברקה קטנה ונחמדה. פיינס, לא בתפקיד הכי איקוני בקרירה שלו, מספק אתנחתה רגעית ודרושה, אפילו מעט קומית לכל הסיפור המשוגע הזה, שכולל לידה של נגועה הריונית.

ברמת האלימות, יש כאן קפיצת מדרגה אמיתית לעומת הסרט הראשון. בויל לא בוחל בשום אמצעי להגעלה וזעזוע הקהל: שליפת ראשים, כריתות איברים ושפריצים בלתי נגמרים של דם. אם הסרט הראשון שם דגש נרחב על הרגעים הדרמטיים שדרכם נברא הסיפור, כאן יש אימה פיזית בכמויות גדולות יותר, שמספקת את התאווה הבלתי נשלטת לסבל אנושי.

טכנית, וכדי לשמור על הריאליזם שאפיין את המקור, חלקים מהסצנות ב״28 שנה אחרי״ צולמו באמצעות אייפונים – מהלך שמשחזר את האסתטיקה החובבנית משהו שהגדירה את המקור. זה עובד היטב גם הפעם, עם שמירה על תחושת הבלבול, החרדה והאותנטיות של עולם שקרס.

״28 שנה אחרי״ אולי לא מחדש המון בז׳אנר הזומבים עצמו, במיוחד אחרי הגל הגדול שהגיע למסכים הגדולים והקטנים בעקבות סרט המקור. אבל הוא מצליח לחדש ברמה הסיפורית־אלגורית, עם סיפור התבגרות נפלא שפשוט עובד, כמעט בכל אספקט. דווקא הסוף שלו קרינג׳י להחריד אבל גם משעשע, ולוקח את הסיפור הזה למקום אחר.

בכל מקרה, הדברים יתבהרו בסרט ההמשך – הרביעי במספר, שצולם ״גב אל גב״ עם הנוכחי וירחיב את העולם המתרחב ממילא של זיכיון ״28״. וואלה, הזומבים מעולם לא נראו טוב יותר.

---

28 שנה אחרי
בימוי: דני בויל
126 דקות; ארצות הברית, 2025
4 כוכבים