רינת אדלשטיין: זו השגרה החדשה; אני יכולה להפסיק לחשוב שדברים יחזרו למה שהכרתי

יובל: הי רינת, בוקר טוב. מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים של מלחמה וכאוס אינסופיים?

רינת: בוקר טוב יובל, מה אפשר להגיד בימים האלה, מנסים להחזיק את הראש מעל למים

יובל: ואיך זה עובד לך?

רינת: אני מרגישה שאני חיה בשני נתיבים, אחד פרגמטי, מושך קדימה, ממשיך ליצור ולחיות, והשני מנסה לפענח ולהבין מה קורה כאן. מודה ששצף האירועים קצת מקשה עליי לעקוב אחרי הכל

יובל: מקשה באנדרסטייטמנט. יש לי תחושה שכשהחלטתן לתת לפסטיבל מנופים השנה את הכותרת ״נקודת קיצון״, לא תיארתן לעצמכן שתצטרכו לדחות את האירוע בגלל טילים מאיראן

רינת: את התמה הזו ניסחתי כבר לפני שנה. כבר אז חשבתי שארבע השנים שחלפו אילצו אותי להתאים את עצמי בכל פעם למציאות אחרת. הבנתי שזו השגרה החדשה; שאני יכולה להפסיק לחשוב שדברים יחזרו למה שהכרתי. הכל משתנה כל הזמן וסליחה על הנבואה הקודרת אבל אולי עוד לא ראינו כלום… כששאלתי את עצמי מה פסטיבל אמנות שחי בפרדיגמה הקודמת יכול להציע הבנתי שזה הדבר. להתייחס לסיטואציה הזו

יובל: אז הנה עוד מהדורה של מנופים, אירוע האמנות השנתי של ירושלים, בשגרה הזו. מה זה אומר? שכבר בקול הקורא ביקשת להתייחס לשגרה הזו? איך זה עובד? ספרי קצת על התהליך?

רינת: יחד עם הצוות האמנותי של הפסטיבל (איתמר ברנשטיין ודביר שקד) חיפשנו עבודות אמנות, מופעי במה ומוזיקה שנוגעים בנקודת קיצון, או כאלה שמתקרבים אליה. חיפשנו יצירות שמתכתבות עם אירועים קיצוניים בעבר, בהווה או בעתיד, או כאלו שמערבים שפה אמנותית שמבקשת לבחון את ההוויה הקיצונית עצמה. הגענו למופעים ולעבודות שמשלבים נקודות קיצון פוליטיות, מגדריות, מדיומליות.

בחלק מהמקרים הזמנו אמנים ואמניות שהיה לנו מעניין לעבור איתם תהליך סביב הנושא. לדוגמה, ענת ונורית דרימר, אמניות שאני מאוד אוהבת ומעריכה את עבודתם האמנותית. כשסיפרנו להן על הנושא הן הגו פורמט רדיקלי שכל כולו נסוב סביב הקצוות של המדיום התיאטרלי – ההתחלה והסוף. הן הזמינו ארבע יוצרות ויוצר אחד שיציגו ארבע התחלות תיאטרליות שלעולם לא יתפתחו וסוף אחד שמנותק מכל הקשר.

אני חושבת שהבחינה המחודשת הזו של המדיום התיאטרלי משקפת משהו על המציאות שאנחנו חיים בה – שכפי שציינת – פתאום בשלוש בבוקר מתקבלת הודעה מפיקוד העורף שהחלה מתקפה על איראן וזה מגיח משום מקום, ועכשיו צריך להבין איך מתמודדים עם זה

יובל: איזה עוד דוגמאות את יכולה לתת ממדיומים אחרים?

רינת: במקרים אחרים, כחלק מהעבודה האוצרותית שאני עושה באופן תדיר (כלומר רואה תערוכות, מבקרת אצל אמנים ואמניות בסטודיו וכן הלאה), פגשתי את אלונה פרידברג ואפרת גל־נור כשהן עבדו על עבודה משותפת אמביציוזית מאוד ״התן״ – מיצב וידאו וציור גדול־ממדים שמתחקה אחר שני סיפורים מסתוריים לא פתורים שהתרחשו בעבר.

חיפשנו יצירות שמתכתבות עם אירועים קיצוניים בעבר, בהווה או בעתיד, או כאלו שמערבים שפה אמנותית שמבקשת לבחון את ההוויה הקיצונית עצמה. הגענו למופעים ולעבודות שמשלבים נקודות קיצון פוליטיות, מגדריות, מדיומליות

הראשון, מ־2014, הוא חצייתו של אברה מנגיסטו את גדר הגבול מישראל לעזה, מקרה שתועד במצלמות צבאיות ונצפה על ידי תצפיתניות אך לא היה ברור כבר כשהתרחש. השני, מ־2013, שבו נעלמה בחורה בשם אליסה לם מחדרה במלון ססיל שבלוס אנג׳לס. הרגעים האחרונים שלה, שתועדו במצלמת המעקב של המעלית, הציגו רצף פעולות מבלבל וחסר הקשר שהפך לחומר גלם לכל מיני ספוקלציות. 

העבודה, שתוצג על בימת תיאטרון הזירה, מעמידה מעין ״פאנל מומחים״, כולן דמויות מוכרות בטכנולוגיה של דיפ פייק (צביקה פיק, אתי אלון, קנייה ווסט). את הפאנל מנחה ד״ר אבשלום שוורץ, מומחה בדמיון פוליטי, ויחד הם מנסים להבין את מה שהתרחש

יובל: צביקה פיק, אתי אלון, קנייה ווסט! איפה נרשמים?

רינת: הכניסה חופשית! חשוב לציין שהעבודה הזו שיש הפקה מטורפת סביבה, תוצג לחמישה ימים בלבד, רק בזמן הפסטיבל – וזו באמת הזדמנות חד פעמית לצפות בה

יובל: אז תני עוד דוגמה אחת מהפסטיבל ואז יש לי שאלה רחבה יותר

רינת: מבחינת מוסיקה יש כמה וכמה מופעים שנוגעים באופנים שונים בקצוות: את הפסטיבל יפתחו להקת ״אורפנדלנד״ – להקת המטאל הישראלית־הבינלאומית, זוכת חמישה פרסי שלום ומייסדת ז׳אנר האוריינטל־מטאל. הלהקה במהותה פורצת גבולות של תרבות, דת וגאוגרפיה דרך מוזיקה שמחברת בין קצוות של מזרח ומערב, של סוגים שונים של ז׳אנרים. 

אני חושבת שהם דוגמה טובה לכך שקצוות גם מצליחים להיפגש ואפילו לייצר שפה אוניברסלית. בהקשר הזה אני רוצה להגיד שנקודת קיצון היא בוודאי הלם וטראומה בתחילתה, אבל היא גם מאפשרת מקום ליצירתיות ולשפה חדשה להתהוות. אולי צריך להגיע לקצוות כדי שדברים מהותיים ישתנו.

עוד במוסיקה: רועי ריק ישיק אלבום בכורה במופע מיוחד שהוא מכין לפסטיבל בשם ״ההפך מהריק״, גל דה פז תארח שלוש מלכות דראג לחגיגה מגדרית צבעונית. עידית מינצר, שבדרך כלל משמשת כחצוצרנית כחלק מלהקה, תצעד לעבר מרכז הבמה ותארח שורה של מוזיקאים מעולים שיגדירו לערב אחד בבית טיכו קצוות שנוגעים ביחסים. 

אנחנו גם משיקות השנה מרחב אמנותי חדש, ״בוסתנא״, על גג סדנאות האמנים בתלפיות, שמנהלת שותפתי לי היא שולוב. הגג עבר שיפוץ נרחב ויהפוך להיות מרחב אמנותי אזרחי באופן קבוע ובמסגרת הפסטיבל יהיו בו מופעים, סדנאות והרבה התרחשויות שיחגגו את הקמתו

יובל: נייס. אז הנה השאלה שלי, הקמתן את מנופים לפני 17 שנה, נכון? מעניין אותי איזו פרספקטיבה של ניהול אמנותי של פסטיבל, גם בכלל וגם בעיר מורכבת כמו ירושלים במקום מורכב כמו ישראל. מה השתנה ומה לא אצלך, אצל היוצרים, מה את יודעת היום שלא ידעת פעם, וכן הלאה

רינת: שאלה קלילה שאלת (:

יובל: 😇

רינת: קודם כל להחזיק פסטיבל אמנות עצמאי במשך 17 שנה בארץ זה השג שאני גאה בו מאוד, זו באמת הישרדות יומיומית מהרבה בחינות: כלכלית כמובן אבל גם מבחינת זה שצריך להתחדש. אני חושבת שכל ארגון, גם אם הוא לא אמנותי, לאורך זמן חייב להמציא את עצמו מחדש או להיות בתצורה אחרת – אם לא הוא יגווע.

כשהקמנו את הפסטיבל עשינו את זה כמעט בלי להבין לאן אנחנו נכנסות. מה שהיה לנו אז – ואולי זה הדבר שלא השתנה – זה תחושת דחיפות פנימית; רצון לייצר תשתית לאמנות עכשווית בירושלים, דווקא בעיר שבה נדמה לפעמים שהמרחב הציבורי תפוס כמעט לגמרי על ידי כוחות פוליטיים, דתיים או היסטוריים. 

היה לנו רצון לייצר תשתית לאמנות עכשווית בירושלים, דווקא בעיר שבה נדמה לפעמים שהמרחב הציבורי תפוס כמעט לגמרי על ידי כוחות פוליטיים, דתיים או היסטוריים

זה דבר שאפשר להגיד באופן כללי וברור על החיים בארץ היום (לדעתי זה תמיד היה ככה, אבל היו לא מעט שנים שהסתכלו רק על ירושלים ככזאת). בכל אופן אנחנו הרגשנו שרצינו לערער על הפרדיגמות האלה ולהבין איך מייצרים תנועה וחשיבה אחרת בתוכן

יובל: איך באמת

רינת: בהתחלה היינו עסוקות בלהוכיח שיש שדה אמנות שוקק בירושלים ולא רק בתל אביב, שאנשים יבואו, ששותפים יצטרפו, שמוסדות יפתחו את הדלת. אני מרגישה שאחרי 17 שנה כבר ברור שירושלים היא מרכז אמנות חשוב בארץ.

 עם השנים הבנו שהרבה תהליכים שקורים בירושלים הם בשורה לעתיד של ישראל. תמיד אמרנו ש״ירושלים תחילה״ – כלומר מה שקורה בה לא נשאר רק בה אלא הוא יתפשט הלאה. ומבחינת ניהול אמנותי הרגשתי דחף פנימי אמיתי לשקף את זה במנופים. 

ולכן, אם נסתכל אחורה על פרוייקטים שנעשו בו והתמות שעסקנו בו לאורך השנים, נמצא נושאים שהם סופר רלוונטיים למה שאנחנו חווים היום. עסקנו בהצלה (אחות, אחות מ־2019), או בפצע של 1948 (נכסים, 2018), או באפשרות של חיים משותפים באותו מקום לכל הדתות (להאמין, 2024)  

העיר הזו לימדה אותי להצליח להחזיק במציאות שבה יש כמה נרטיבים שלא בהכרח נפגשים ביניהם באופן מיידי ובכל זאת הם לומדים לחיות יחד באיזושהי צורה. זה שיעור שהוא חשוב לדעתי לכל מי שחי וחיה כאן.

אני גם חושבת שהקהל והיוצרים השתנו איתנו. אם פעם הפסטיבל נתפס כפלטפורמה לאמנות בלבד, היום הוא גם במה לאמירה אזרחית, לתיקון, למפגש. זה מקום שבו יוצרים באים לא רק להציג אלא להרגיש שייכות, להיות חלק מתמונה רחבה יותר

יובל: אז עוד שאלה גדולה: את אופטימית? שוב, תקחי את זה לאן שאת רוצה

רינת: אופטימיות זו מילה גדולה, כי כדי להבין את מה שקרה כאן בחמש השנים האחרונות, ואת ההשלכות של האירועים על הא.נשים שחיים כאן, נצטרך שיעבור עשור לפחות. מה שאני כן חושבת זה שבכל סיטואציה, גם אם היא קשה וכאוטית, יש הזדמנות. 

זו לא אמירה ניו אייג׳ית, אלא פרקטיקה, וזה גם מה שאני אומרת לעצמי בכל פעם מחדש – שחשוב להבין מה אפשר לעשות גם בתוך מצבים מסובכים. אני חובבת קונפליקטים מהבחינה הזו שהם דורשים פתרונות יצירתיים, שכדי לפרום אותם נדרשת חשיבה אחרת ששונה מהקונצנזוס. 

ומבלי להיות פומפוזית מדי אומר שזו בדיוק המתנה של האמנות בעיניי. היא מושתתת על דמיון, על היכולת לחשוב את מה שלא קיים. אני מאחלת לעצמנו שנצליח להפעיל את הכוחות האלה. להיות הזויים, להיות קיצוניים בדרכים שמובילות למקומות חדשים, טובים, ואנושיים יותר

יובל: אמן. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדות?

רינת: תודה לכל הא.נשים שלוקחים חלק בפסטיבל השנה, ועוזרים להשיט את הספינה הזו בתוך המציאות המטורללת שאנו חיים בה, זה ממש לא מובן בעיניי

---

נקודת קיצון
פסטיבל מנופים 2025
ניהול אמנותי: רינת אדלשטיין
22-26 ביולי, ירושלים