תערוכת הרזידנסי באום אל פחם: בוחרות לדבר, בוחרות ליצור

תכנית הרזידנסי של מוזיאון אום אל פחם, בשיתוף מפעל הפיס, התמקדה בתהליכי יצירה מבוססי קהילה שעברו ארבע אמניות בראשית דרכן המקצועית. הבחירה בגישה זו נבעה מתוך אחריות חברתית לייצוג נושאים בוערים בחברה הערבית, ומתוך שאיפה לפתוח את דלתות המוזיאון – הראשון מסוגו בחברה הערבית – לקהילה שבתוכה הוא פועל.

האוצרים פאדי פאר וטלי קיים פתחו את התכנית בסקירה של מקרים מעוררי השראה מהארץ והעולם, ביניהם התערוכה ״סדנא פתוחה״ שהתקיימה במוזיאון ישראל בשנת 1975, והזמינה אמנים לעבוד בחלל המוזיאון כסטודיו זמני וחשוף לקהל. בהמשך ליוו השניים את האמניות בגיבוש קבוצות מתוך קהילות מקומיות בחברה הערבית, ובפיתוח פרויקטים אמנותיים שנגעו בנקודות כואבות, רגישות ולעיתים מושתקות – תוך ניסיון לעורר שיח, מודעות וריפוי.

התערוכה המסכמת נבנתה לאורך תקופת הרזידנסי ושימשה כסטודיו פתוח ומתפתח. באפריל התקיים הפנינג אמנותי בחלל המוזיאון, שהוקדש לתוצרי הקבוצות והאמניות והיה פתוח לציבור. האירוע, מספרים פאר וקיים, שימש כנקודת מפנה משמעותית בתהליך, והוביל להצבה הסופית של התערוכה לאחר גיבוש הרעיונות המרכזיים. המהלך כולו התרחש במקביל לתהליך שיפוץ שהמוזיאון עובר בימים אלו – מה שאִפשר לאמניות לנוע באופן חופשי במרחב, להתנסות בחומרים ולפעול בדרכים שלא נוסו קודם לכן בין כתלי המוסד.

״הרזידנסי התקיים בתקופה רוויה באי־וודאות, בין מלחמה למלחמה, בין מציאות של כאב למאבק תמידי על תקווה״. דווקא בתוך הרקע הזה, הם אומרים, נבנה תהליך עדין אך עיקש, שהושתת על אמון הדדי, הקשבה וכבוד עמוק בין הקבוצה לבין צוות האוצרות.

״האמנות אינה רק תגובה למציאות – היא אקט של עמידה בתוכה. גם בזמנים של משבר, יש בכוחה של יצירה להוליד חיבורים חדשים, תקווה רדיקלית, וסולידריות חוצת גבולות. במרחבים שבהם נשמעות יותר מדי שתיקות ׀ אנחנו בוחרים לדבר. בוחרים ליצור״.

---

ית׳רב ח׳אטיב

העבודה שלי עוסקת בתחושת החשדנות שאישה ערבייה חווה כשהיא נוכחת במרחב הציבורי בישראל. אני אישה דתייה שלבושה בלבוש מסורתי תמיד חוששת שאם יקרה אירוע בטחוני בקרבתי – החזות שלי תמשוך אש ואהפוך לחשודה מיידית.

כדי לשקף את החוויה חשבתי שהכי נכון יהיה ליצור את הפרויקט ברחוב עצמו. יצרתי סדרה של ציורי קיר לאורך ציר התנועה שבין אום אל פחם לתל אביב, מתוך רצון לסמן את המרחבים האלה שבהם אני מעוררת חשש, ובאמצעות האמנות שלי להתנגד ולהחזיר את תחושת הביטחון אליהם.

עצם הפעולה במרחב הציבורי, בתוך מציאות של מלחמה כואבת ומתמשכת ומצב פוליטי מורכב – הייתה מפחידה. ובכל זאת, עשיתי את זה

הקומפוזיציות מבוססות על שיחות שקיימתי עם קבוצת נשים שאני פועלת איתן – נרג׳ס מחאג׳נה, סמאהר קדח, כאוכב אג׳באריה טאה, ליאן ח׳אטיב ומאריה ח׳אטיב. יחד זיקקנו סמלים שמבטאים את התחושות המטלטלות שלנו: חתול שחור עם פרווה סומרת, ילדה שנראית כמו בובה תלויה על חוט, ודמות חצויה – חצי עם חיג׳אב וחצי עם שיער חשוף. הם נועדו לשקף את הרגשות המעורבים שאנחנו חוות – ביטחון לצד איום, שייכות וניכור.

שיתפתי פעולה בפרויקט הזה עם אמנית הרחוב ארי, שפתחה בפניי אפשרות להוציא את פרקטיקות הסטודיו שלי – ציור והדפס – החוצה אל הרחוב. ציירנו יחד על קירות ביפו, בקריית המלאכה בתל אביב, באום אל פחם ובפרדס חנה. דווקא שם, כשהוזעקה המשטרה וביקשה שנמחק את העבודה, הבנתי עד כמה עצם הפעולה שלנו – ציור ברחוב – יכולה להיחשב לפרובוקציה.

בעקבות זה עלתה בי מחשבה חדשה לגבי המשך העבודה. החלטתי להפוך את הדימויים המרכזיים מהגרפיטי שיצרתי במוזיאון אום אל פחם למדבקות – מדיום שמאפשר פעולה מהירה וזריזה יחסית במרחב הציבורי. הן נותנות מענה במקומות שבהם קשה או מורכב לצייר על הקיר. בחרתי להדביק את הדימויים בכמה תחנות לאורך הדרך שעוברת מאום אל פחם, דרך יפו ועד תל אביב – דרך שאני עושה לעיתים קרובות, גם ברכב וגם בתחבורה ציבורית.

יצאתי לדרך עם בעלי, ששימש גם כנהג והצלם, ועם הבת שלי, שתיעדה אותי בווידאו. התחלנו את המסע בהדבקת הדימויים מהכביש הראשי באום אל פחם לאורך תחנות בדרך ועד רחוב ארליך/יפת ביפו – שם הדימויים חיים לצד הגרפיטי המקורי שהחל את כל התהליך.

זה היה יום קשה עבורי – לא רק פיזית, אלא בעיקר נפשית. העמסתי על עצמי לא מעט כדי להוציא את המהלך הזה לפועל, כדי להשמיע את הקול שלי – את הקול של נשים רבות שמרגישות את אותו כאב. עצם הפעולה במרחב הציבורי, בתוך מציאות של מלחמה כואבת ומתמשכת ומצב פוליטי מורכב – הייתה מפחידה. ובכל זאת, עשיתי את זה.

במוזיאון מוצג ציור הקיר הראשון שאיתו יצאנו לדרך, לצד המדבקות שהדבקנו לאורך ציר הפרויקט. אני מזמינה את המבקרים לקחת מדבקה ולהצטרף למחאה האמנותית השקטה לפרק את המבט, לערער את תחושת האיום ולתבוע לעצמנו נראות, קיום וביטוי.

---

לנא ביאדסה

העבודה שלי עוסקת בטראומה בין־דורית שחיה ונושמת בתוך הצל של הנכבה – טראומה שעוברת מאם לבת, מדור לדור, ולא תמיד מקבלת מילים. בחרתי לבטא את הכאב הזה דרך שמלות – שלוש שמלות שמייצגות שלושה דורות של נשים: ילדות, צעירות וותיקות.

המיצב שיצרתי שואב השראה מדגם מסורתי של שמלות מהאזור שבו גדלתי – המשולש, באקה אל־גרביה – אזור שמזוהה היסטורית עם קהילות חקלאיות ועם קשר עמוק לאדמה. יחד עם חברות הקבוצה שלי – בראא עבד אלקאדר, סוהיר חאג׳ יחיא, יארא מוחמד ג׳בארה והניה ביאדסה – רקמנו במפתח הצוואר של כל שמלה דגם פרחוני, שמבוסס על הצמחייה המקומית, כמו שהיה נהוג אצל הסבתות שלנו.

הצמה מסמלת את הנוכחות של הטראומה בכל מרחב. הזליגה שלה אל כל חווית חיים. אני מזמינה את הקהל להיכנס אל תוך העבודה, לגעת, לקשור, להמשיך את תהליך ההעברה והחיבור

דרך המלאכה הזו ניסינו להחזיר חיים למסורת, אבל גם להתמודד עם מה שנקטע בה. בין השמלות קשרנו חוטי רקמה אדומים – פעולה סמלית שמסמנת את המעבר של כאב, זיכרון ומסורת בין הדורות. חלק מהחוטים נותרים פרומים בכוונה וקבוצה מתוכם נקלעו לצמה ארוכה שמשתלשלת במורד מדרגות הכניסה למוזיאון וכל הדרך אל הרחוב.

הצמה מסמלת את הנוכחות של הטראומה הזו בכל מרחב. הזליגה שלה אל כל חווית חיים. אני מזמינה את הקהל להיכנס אל תוך העבודה, לגעת, לקשור, להמשיך את תהליך ההעברה והחיבור. מבחינתי, זו לא רק יצירה – זו קריאה לקחת חלק בזיכרון החי שלנו.

---

---

רבאב אבו סעדה

העבודה נולדה מתוך צורך אישי בחיפוש אחר כלים מצומצמים ומדויקים לביטוי הזהות המורכבת שלי. יצרתי מיצב שמורכב מתל אדמה נמוך – כמו שטיח שמונח על רצפת החלל, ועליו הטבעתי סמלים שנלקחו מהאורנמנטיקה הפלסטינית.

הסמלים האלו מתייחסים לחיות מקומיות שטעונות במשמעויות אנרגטיות – כל אחת מהן מסמלת תכונה, איכות, דרך הוויה. ביניהן שילבתי גם צורת מפתח יווני ומבוך – דימויים אוניברסליים שמדברים על הנפש, על המסע הפנימי שכל אחת ואחד עוברים לאורך החיים.

שילבנו במיצב אדמה ממג׳דל שאמס ומאום אל פחם – שני מקומות שונים בנוף ובזהות, שהחיבור ביניהם יוצר קונטרסט צבעוני ושואל שאלות על שייכות, הפרדה ואיחוי

העבודה נעשתה בשיתוף קבוצת נשים שאני פועלת איתן לאורך זמן שעוסקות במדיטציה, בריפוי עצמי ובשאלות של זהות פנימית. שילבנו במיצב אדמה ממג׳דל שאמס ומאום אל פחם – שני מקומות שונים בנוף ובזהות, שהחיבור ביניהם יוצר קונטרסט צבעוני ושואל שאלות על שייכות, הפרדה ואיחוי.

את האדמות סיננו בנפות מסורתיות, בתהליך איטי משותף, שכלל גם משתתפים מזדמנים באירוע פתוח במהלך הרזידנסי. עבורי, פעולת הסינון לא הייתה רק טכנית, אלא חיברה אותנו למסורות עתיקות של עבודת אדמה, של בישול ושל עשייה נשית קהילתית. אני מזמינה את מי שמבקר במיצב להמשיך את התהליך – להטביע בעצמו או בעצמה את הסמלים באדמה, ולהיות חלק ממעשה משותף של ריפוי, הקשבה וחיבור.

---

ביילסן כרים

העבודה שלי עוסקת בפשיעה המאורגנת ובאלימות ההולכת ומתפשטת בתוך החברה הערבית – מציאות קשה שמלווה אותנו ביומיום, חודרת לכל רובד של החיים, מכאיבה ומערערת. בחרתי לא להתנתק ממנה, אלא להתמודד איתה דרך דיאלוג פתוח עם הקהילה של אום אל פחם.

פתחתי את הסטודיו שלי לשיחות עם קורבנות ועם בני ובנות משפחות שאיבדו את יקיריהם לאלימות ולפשיעה. מתוך השיחות הקשות והכואבות האלה צמחה העבודה – כמעשה משותף של עיבוד רגשי, זיכרון וריפוי. הזמנתי את אמג׳ד, עומר, מוחמד, דימא ונג׳ם – שכל אחד ואחת מהם נושא כאב עמוק – לעבוד איתי בטכניקת עיסת נייר.

החומר הרך והפגיע הפך לכלי שדרכו התאפשרו גם שיח וגם שתיקה. תהליך העבודה המשותפת יצר עבורנו מרחב שבו היה מקום לכל רגש – לאבדן, לכעס וגם לתקווה

החומר הרך והפגיע הפך לכלי שדרכו התאפשרו גם שיח וגם שתיקה. תהליך העבודה המשותפת יצר עבורנו מרחב שבו היה מקום לכל רגש – לאבדן, לכעס וגם לתקווה. במקביל, הנחיתי סדנה לתלמידים מתיכון דאר אל־חכמה, מתוך אמונה שחשוב לזרוע זרעים של הקשבה, פיוס ואחריות כבר בגיל צעיר.

במוזיאון אום אל פחם יצרתי מיצב במבנה המזכיר מקדש. במרכזו תבליט גדול של המלאך מיכאל, שיצרתי בעיסת נייר בסטודיו שלי תוך כדי האזנה חוזרת להקלטות השיחות עם המשתתפים. ההאזנה הזו ליוותה כל קו, כל חריטה, כל תנועה. סביב הדמות המרכזית פזורים תבליטים נוספים שנוצרו בשיתוף עם משתתפי הסדנאות, וכל אחד מהם טומן בחובו סיפור אישי.

עבורי, מיכאל – שמופיע באסלאם, בנצרות וביהדות – הוא דמות של צדק עמוק וחמלה אמיצה. הוא לוחם רב־עוצמה, אבל נלחם למען שלום. במיצב הוא מופיע כלוחם שקט, מגן של הלבנט, כסמל לתקווה המבקש להשיב אור לעולם שמלא כאב.

---

התערוכה המסכמת של תכנית הרזידנסי
אוצרים: טלי קיים, פאדי פאר
מוזיאון אום אל פחם
נעילה: 26.7