״להיות נאהבת״: מסע פסיכולוגי עדין ומעורר הזדהות

שם הסרט ״להיות נאהבת״ עשוי להיות מתעתע. לא מדובר בקומדיה רומנטית או בסיפור אהבה. נהפוך הוא: זהו דיוקן של פרידה, מאבק ודיון בעצם מושג האהבה. דיוקן שהולך ונפרם ככל שהסרט מתקדם. ולמרות שהוא נפתח בצורה שעלולה להרתיע, הוא מתרומם בהדרגה למסע פסיכולוגי עדין ורך – אל נבכי הנפש האנושית הפגועה, וחשוב מכך, אל תהליך החלמתה.

מריה (הלגה גורן) היא אישה עובדת, אם לילדים, שמנהלת שגרה לחוצה אך יציבה עד שבעלה זיגמונד (אודגייר טונה) מבשר לה כי ברצונו להיפרד. לא בגידה, לא טרגדיה – רק ריחוק רגשי שהפך לבלתי פתיר. הסרט לא ממהר לפתור את המשבר, הוא בוחר להתעכב על השתיקות, התסכול, והפרימה האיטית של המארג המשפחתי. בהדרגה נחשפים גם שברים עמוקים יותר, בזיכרונות של מריה, ביחסיה עם אמה ובילדותה – כל זאת מתוך נימה דקה של חשבון נפש, כמעט מובלע, המזוהה עם הקולנוע הסקנדינבי.

חצי השעה הראשונה של הסרט לא עושה לצופים חיים קלים. מריה וזיגמונד רחוקים מלעורר הזדהות: הסרט נוגע ברכות במפגש הראשון ובסיפור האהבה שלהם, ואז דוהר אל הקוטב השני, הסוער. פרידה, כעס, והתנהגות בלתי נסבלת לשני הכיוונים. מריה נאבקת בניהול כעסים ונוטה לאבד שליטה, והוא? אדיש עד כדי בחילה, מנותק רגשית. שניהם מרוכזים בעצמם, עיוורים זה לצדו של זה.

אולם כשהסבלנות כמעט פוקעת, הסרט מחליף הילוך והופך לתרפיה קולנועית יפיפייה, רגישה ומצולמת נהדר. השינוי מתחולל בהחלטה שקטה אך גורלית: השניים מחליטים להתגרש, ומריה, לראשונה, בוחרת לראות את מקומה בכישלון.

וברגע הזה אופי הסרט מתחיל להשתנות. המבט מן הצד מתחלף במבט מפנים. ההדחקה מתחלפת בהתעמתות ובהתמודדות. טקטיקות של האשמה, טינה וקורבנות מתפוגגות לאט־לאט. ובמקומן נכנס משהו אחר: שברירי יותר, כן יותר. ניסיון להבין. אבל לא את בן הזוג, את עצמה. את הדפוסים, את הפחדים, את הילדה שהייתה ואת האישה שהיא מנסה להיות. כשהמבט שלה משתנה גם מבט הצופים משתנה.

הן השפה הקולנועית והן המבנה הלא לינארי של ״להיות נאהבת״ משרתים דקונסטרוקציה מעמיקה וחומלת. עם הזמן מריה כבר לא נראית כמי שסובלת מבעיית כעס, אלא מי שיחסיה נטועים בחוויות עבר. במילותיה, ״חייתי עם הקול הפנימי הזה שאומר שאני אדם רע, חסר ערך. והוא תקוע עמוק בתוך החזה שלי.״

נקודות המבט משתנות ומגלות נגיעות רשומוניות של הבנה, התפכחות והשלמה. ובמקביל, יחסה של מריה והתנהגותה מתרככים, והופכים למסע של התפתחות עצמית אמיצה, שמעוררת לא רק הזדהות, אלא ממש הערכה

זו ממש פסיכודרמה אינטימית מתגלגלת, גם מטאפורית וגם מילולית, שכן מריה מקפידה על טיפול פסיכותרפי מתמשך לאורך העלילה. קול הרקע של הפסיכולוגית מלווה את הסיטואציות והרגשות שהיא מתארת. גם הפסקול – מינימליסטי, כמעט בלתי מורגש – פועל באותה רוח.

נקודות המבט משתנות ומגלות נגיעות רשומוניות של הבנה, התפכחות והשלמה. ובמקביל, יחסה של מריה והתנהגותה מתרככים, והופכים למסע של התפתחות עצמית אמיצה, שמעוררת לא רק הזדהות, אלא ממש הערכה. המבנה הלא לינארי שנראה תחילה שרירותי, מתגלה כחיוני וחכם.

זיגמונד כבר לא נראה כל כך אדיש, ברגע שרואים כמה רגיש וחם הוא היה עד שנתקל בחומה של קרח. וכשמבינים כמה היא וויתרה בחייה על מנת לשמר את האיזון בין היותה אמא לרעיה, לאדם עם חלומות ורצונות שהוקרבו – הכול מתחבר, מתבהר, מסתדר.

כל זה לא היה עובד בלי ההופעה המדוייקת של הלגה גורן, שמצליחה לגלם את מריה בצורה פנומנלית. יש בה רכות, פחד, כעס ואשמה, שמבצבצים זה מתוך זה, שזורים האחד בתוך השני. לעיתים באותו מבט, באותה נשימה, באותה התפרצות של כעס.

כך למשל, ברגע אחד, שבו מריה משחזרת את ערב הפיצוץ שפירק את הקשר, מתגלה סצנה מכוננת ועשויה לעילא. היא נזכרת איך קיבלה את פניו של זיגמונד כשהוא חזר הביתה. בדיעבד, היא רואה את מה שלא ראתה אז: המחוות הקטנות שעשה – לעזור עם הכלים, לספר איך היה יומו, החיבוק שהיא קטעה – היו ביטויים של אהבה. אולם היא פירשה אותם דרך משקפיים של כעס, טינה ומטענים לא פתורים. באותו רגע היא מבינה דבר כפול: שהיא גם צדקה וגם טעתה. וכך גם הוא.

אז גם מתבהר המבנה של הסרט, כולל חלקו הראשון, שמעורר תחילה אנטגוניזם. מה שנראה היה בתחילה כמו החלטה תמוהה ומעוררת סלידה מתגלה כקריטית להתפתחות הסיפור. יתרה מכך, היא מציגה מראה רפלקסיבית לאופן שבו גם הצופה יכול לחזור לאותה נקודה ולהרגיש כלפיה אחרת לגמרי.

זהו סרטה העלילתי הראשון באורך מלא של הבמאית האיסלנדית־נורווגית ליליה אינגולפסדוטיר, והיא מצליחה לשמור על איזון חכם: בין אינטימיות לקור רוח, בין סיפור קלאסי לשפה קולנועית מהורהרת ומודעת לעצמה. יש בבימוי שלה רוך, עניין וסקרנות אמיתית כלפי הגיבורה, והיא בוחרת בדרך הארוכה והמדויקת להגיע למחוז חפצה – מקום שרבים אחרים היו מתפתים לבחור בקיצור דרך מלודרמטי ומניפולטיבי. וראוי לציין כי היא גם כתבה וגם ערכה את סרטה בנוסף לתפקידה כבימאית.

מאחורי הסיפור הפרטי הזה מסתתרת אמירה נוקבת: נשים נמדדות דרך תפקידים ומוסכמות חברתיות. דרך בני זוג, ילדים, אימהות. הסרט לא מתרפס בפני הנרטיב הפטריארכלי וגם לא ממהר לשפוט את בן הזוג. הוא פשוט מציע מבט שוויוני, אינטימי – כזה שמבקש להבין סיטואציה בין שני אנשים, אבל בוחר להתעכב על מריה, במגוון של הקשרים סמויים.

זה לא רק סרט על פרידה, גם לא רק על אתגרי החיים. זו דרמה רגישה, חכמה ורכה, על התבגרות בגיל שבו נדמה שכבר מאוחר מדי להשתנות. זהו גם סרט על המבט עצמו, על נבכי הנפש האנושית, על הדרך שבה מפרשים אחרים, ואיך לפעמים אדם מצליח לשנות את האופן שבו הוא רואה את עצמו.

ובדיוק שם, בשבריר השינוי הזה, מתבהר שגם השם ״להיות נאהבת״ הוא לא הצהרה אירונית, אלא אמירה – קלישאתית, שחוקה, אך נכונה – קשה לאהוב מישהו אחר כל עוד לא למדת לקבל, לחבק ולאהוב את עצמך.

---

להיות נאהבת
בימוי: ליליה אניגולפסטדוטיר
נורבגיה, 2024, 100 דקות
4 כוכבים