המשפחה האיטלקית שלי: בני אדם הם בלתי נסבלים, אבל אפשר לחיות איתם

כבר בפתיחת ״המשפחה האיטלקית שלי״, סרטו של ג׳אני די גרגוריו שגם מככב בו, משהו בצבעוניות העזה מזמין להיכנס פנימה, כמעט כמו כוח המשיכה. הפתיחה בשפה הגרמנית, כשהציפייה לסרט דובר איטלקית, יוצרת לרגע בלבול חיובי ששואב את הצופים לתוך ההקשר – הרצאה באוניברסיטה של פרופסור גרמני לספרות איטלקית, שדנה בסלחנות המופגנת כלפי חולשות ופגמים אנושיים ב״הקומדיה האלוהית״ של דנטה.

הפתיחה הזו מכינה אותנו להתפתחות, שאותה אנו מבינים בשלב מאוחר יותר: כשסופיה (גרטה סקאראנו) עוזבת עם ילדיה את היידלברג וחוזרת לבית אביה, ג׳אני (בגילומו של די גרגויו עצמו).

על פניו, מדובר בעוד אחת מאותן קומדיות איטלקיות נעימות, שטופות אור, שבהן רומא, אוכל, יין ושיחות בין בני משפחה עושים חלק ניכר מהעבודה. אלא שמתחת למעטפת הקלילה מסתתרת שאלה מפוכחת הרבה יותר: האם בשלב כלשהו בחיים אנחנו באמת משתחררים מהאחריות למשפחה, או שרק נדמה לנו שהגענו אל המנוחה? האם נוכל לחזור להיות ״חופשיים״ או שהנצח והמחויבות המשפחתית, כובלים לעד?

מאז פריצתו כבמאי ב״משתה אוגוסט״ (2008) נדמה שג׳אני די גרגוריו, השחקן והבמאי האיטלקי בן ה־77 כיום, לא מפסיק להפתיע. סרטיו מחזירים את המצלמה לגיבורי הגיל השלישי והוא שואל שאלות חשובות, בהומור, בחן ובסגנון כובשים על חייהם של גברים מבוגרים. אלה הם חיים שהאטו את הקצב, שיש בהם הנאות קטנות, אבל גם חדירה בלתי נמנעת של הזולת אל תוך השקט הפרטי.

די גרגוריו מציע פעם אחר פעם אלטרנטיבה לאופן שבו הקולנוע המסחרי מתאר זִקנה. הגיבורים שלו הם לא חכמים זקנים שתפקידם להעביר מורשת לדור הבא, וגם לא דמויות טרגיות, המתבוננות במוות המתקרב

כך הוא עושה גם הפעם, כשהוא מגלם בסרטו פרופסור בפנסיה, שהגעתה של בתו עם שני ילדיה משבשת את שגרתו, וכשג׳ובאנה (איה פורטה), אשת תרבות ופנסיונרית בעצמה, מחזרת אחריו. הפרופסור בגמלאות כבר סידר לעצמו פחות או יותר את החיים. הוא לא מבקש לכבוש דבר – לא קריירה חדשה, לא הרפתקה גדולה, אפילו לא מהפך רגשי. הוא מבקש את הפריבילגיה הצנועה של הגיל – שיניחו לו לחיות. חברים, ארוחות, כוס יין, שגרה נוחה והתחושה שהסערות הגדולות כבר מאחוריו. ואז מגיעה המשפחה.

העלילה עולה שלב, כשהלמוט, בעלה של סופיה (אלסנדרו בדטי) – יוצא ברגל מגרמניה כדי להוכיח את אהבתו לאשתו, שבינתיים מנסה לחדש קשרים עם חברים מעברה. בתם של הלמוט וסופיה, אולגה בת ה־12 (אנה לוסאנו) מתאהבת בעובדת הצעירה של המסעדה הקרובה לביתו של הסב. מה שהיה עבור ג׳אני מרחב פרטי – הופך מחדש לזירה משפחתית סואנת.

כאן נמצא המהלך היפה ביותר של הסרט: הבמאי לא זקוק לאסון גדול כדי לערער את עולמו של הגיבור. מבחינתו, החיים עצמם הם ההפרעה. ילד שנכנס לחדר, בת הזקוקה לעזרה, ארוחה שצריך להכין, זוגיות שמתפרקת, אדם אחר שדורש להפסיק לרגע להיות הגיבור של חיינו. הזִקנה, כנראה, היא לא סוף הסיפור.

די גרגוריו, שהחל לביים בגיל מאוחר יחסית, והפך את הגבר המבוגר לדמות המרכזית בקולנוע שלו, מציע פעם אחר פעם אלטרנטיבה לאופן שבו הקולנוע המסחרי רגיל לתאר זִקנה. הגיבורים שלו הם לא חכמים זקנים שתפקידם להעביר מורשת לדור הבא; אבל הם גם לא דמויות טרגיות המתבוננות במוות המתקרב. הם פשוט בני אדם. מבולבלים, אנוכיים לעיתים, רומנטיים, נרגנים, מצחיקים ובעיקר – לא גמורים.

בתחילת הסרט הפרישה לגמלאות נתפסת כהישג: סוף־סוף אפשר להניח את העולם בצד. אלא שאז מתפרקת בהדרגה הפנטזיה הזאת. אפשר לפרוש מהאוניברסיטה, קשה הרבה יותר לפרוש מהורות. ואולי אי אפשר לפרוש כלל מהיותנו אחראים למישהו.

לכן, שובם של הבת והנכדים הוא לא רק מנגנון קומי. הוא מחזיר את הגיבור אל תפקיד שהוא האמין שכבר סיים. הוא נדרש להיות שוב אבא פעיל, ולא רק אב סמלי. במובן הזה, הסרט מדבר יפה על הורות מאוחרת מסוג אחר, לא הולדת ילדים בגיל מבוגר – אלא גילוי שהילדים שכבר גדלו ממשיכים להזדקק לנו.

הפריבילגיה של ההתבוננות

הבית הוא אחת הזירות החשובות בסרט. בתחילה הוא מבטא שליטה: לכל דבר יש מקום, לחיים יש קצב וסדר קבוע. עם כניסת המשפחה הצעירה משתנה גם התחביר של המרחב. הבית מתמלא בקולות, תנועה, דרישות, חפצים ובלגן. זהו כמעט מאבק בין שתי תפיסות זמן – הזמן האיטי של הזִקנה והזמן הכאוטי של משפחה צעירה ודינמית.

כאן גם מתגלה החן הגדול של די גרגוריו כשחקן. פניו לא צריכות לעשות הרבה. די במבט קטן, בהשתהות, בעייפות מנומסת. הוא לא משחק אדם ששונא את משפחתו, אלא מישהו הרבה יותר אמיתי (ומצחיק). אדם שאוהב מאוד את משפחתו, אבל היה שמח אם הייתה משאירה אותו לפעמים בשקט. זו הבחנה קומית מצוינת, כי היא מבטלת את החלוקה הפשטנית בין אהבה לאנוכיות. משפחה היא המקום שבו שני הדברים מתקיימים בעת ובעונה אחת.

ויחד עם זאת, מתחת למעטה הצבעוניות השוקקת של רומא והסרט, מסתתרת לעיתים תפיסת עולם מיושנת – אותה פנטזיה של הגבר המבוגר, שמבקש לשתות את היין שלו בשקט בעוד העולם הרגשי (הנפרד לכאורה) של נשים וילדים גועש ומתנפץ סביבו.

הסרט מעניק לו, לגבר המבוגר, את הפריבילגיה של ההתבוננות. הוא זה שמותר לו להתעייף מהעולם, להתלונן עליו בחן ולראות את הנוירוזות של כולם מבחוץ. הנשים, לעומת זאת, כמקובל, נושאות לעיתים קרובות את הכאוס עצמו – הן מגיעות עם המשברים, התשוקות והדרישות.

די גרגוריו מסרב להיות אכזרי כלפי הדמויות שלו. אין כאן נבלים של ממש. אפילו טעויות מוצגות כחלק מהקומדיה הגדולה של היותנו בני אדם. אנשים מתאהבים באנשים הלא נכונים, נפרדים, חוזרים, מתערבים בחיי ילדיהם, זקוקים להוריהם זמן רב אחרי שכבר נעשו הורים בעצמם.

כן קיימת במבט שלו נטייה לסלקטיביות, ולמרות זאת, יש משהו יפה בסלחנות הקולנועית הטבעית שהסרט מביא איתו. בתקופה קולנועית שנוטה להפוך כל קונפליקט לטראומה וכל מערכת יחסים לזירת חשבון נפש, די גרגוריו מציע תפיסה כמעט הפוכה: בני אדם הם בלתי נסבלים, ובכל זאת אפשר לחיות איתם.

זהו סרט שכמעט ולא מסתכן. הוא נוגע בכאב ומיד מרכך אותו; מתקרב למשבר ומחלץ ממנו חיוך. הוא שופע חמימות וחיבה לפגמים האנושיים, ויש בו פיוס מסוים עם ה״כמיהה״ הכבויה והחבויה באדם. מי שמבקש קולנוע משפחתי חד ואכזרי יותר, עשוי להרגיש שהסרט עוצר בדיוק במקום שבו היה יכול להתחיל לכאוב באמת. אבל אולי זה כל היופי – האמת וההכרה שלפיה המשפחה היא בעת ובעונה אחת הנחמה, העונש והקומדיה הגדולה של חיינו.

---

המשפחה האיטלקית שלי
בימוי: ג׳אני דה גריגוריו
97 דקות; איטליה, 2025
4 כוכבים