בוגרים 2025 // המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל

מרפסת הגג של קמפוס בצלאל החדש בירושלים היא ללא ספק אחד המקומות היפים בעיר, וכמה נכון היה לערוך בה את תצוגת סוף שנה של המחלקה לצורפות ואופנה. פרוייקטים של 34 בוגרים הוצגו באירוע, שכלל גם פרידה מרגשת מראשת המחלקה שלי סתת־קומבור, שהובילה את המחלקה בשמונה השנים האחרונות. את סתת־קומבור תחליף בתפקידה שנית אדם, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה מבצלאל ובעלת תואר שני בעיצוב נעליים ואביזרים מה־Royal College of Art בלונדון. בשנים האחרונות מלמדת אדם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.

רבות מעבודות הבוגרים השנה עוסקות בזהות, תרבות, חברה ופוליטיקה, ונוצרו תוך שימוש בקראפט מסורתי לצד טכנולוגיות מתקדמות, כולל עיצוב דיגיטלי ובינה מלאכותית. בחלק מהפרויקטים בתצוגה שולבו גם פריטי צורפות. במספר לא קטן מעבודות הגמר מופיעים סממני דת, סמלים לאומיים ואביזרי קדושה – ביניהם כיפות, כיסויי ראש, לבוש מקודש וטקסי הדלקת נרות. אלה משתלבים כאמצעי עיצובי טעון, שמצביע על שייכות, קהילה, זיכרון וטקס. לא בהכרח כהצהרה דתית, אלא כביטוי לחיפוש אישי ולדיאלוג בין מסורת לעכשוויות.

 

בפרויקט ״כוס קידוש״ של ישי לייסנר בגדי הגברים והנשים מהווים השראה צורנית ומטען רגשי־רוחני, וכוס הקידוש הופכת מאובייקט פולחני למוקד אישי־אינטימי של קידוש החיים. תחת ידיו של לייסנר כיפות הפכו לאביזר אופנה הומוריסטי.

אביגיל ריקין הציגה ב״סורה״ עבודת צורפות שבה טקס זיכרון חדש ועדכני, כזה שמתקיים באמצעות מערכת מודולרית להדלקת נרות במרחב הציבורי. כל ערכה מאפשרת הדלקת נר אישי, וכשמחברים בין הערכות – נוצר גוף אור משותף – מנורת זיכרון קהילתית. מוטות שקופים מעבירים את אור הלהבה בין היחידות, ובית נר מנירוסטה מחזיר את האור ומעצים את תחושת השייכות.

ריקין עושה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כמו הדפסת תלת ממד, לצד חומרים מוכרים מעולם הצורפות והעיצוב, ובכך בונה חוויה טקסית שמהדהדת בין הפרטי לציבורי, בין זיכרון אישי לקולקטיבי.

בפרויקט הגמר Shields של איסלם נאשף נבחן המתח בין האגו המבקש שליטה והגנה לבין הרכות, הפגיעות והצורך בקרבה. בגזרות מחויטות לצד מבנים חופשיים ותבליטים מייצבים, ובצבעוניות מונוכרומטית של שחור ולבן, יוצר נאשף לבוש שהוא שריון רגשי, ביטוי לחיפוש אחר זהות יציבה וביטחון פנימי. הקולקציה שואבת השראה מ״לבוש לוחמים״ עכשווי, כשהעור משמש חומר מרכזי בזכות עמידותו, וגם כמטאפורה לעור הגוף המגן על הפנים השבריריים.

עומר דושי בפרויקט ״שברי צלמים״ מפרקת דימויים מוכרים מהמרחב הישראלי כמו כיסא כתר, מחסום או סמל האריה, ומשבשת אותם דרך בגדים, הדפסים ויציקות מתכת. היא יוצרת גזרות חדשות מתוך בגדי רחוב ישראליים, מדפיסה עליהם סמלים שהוצאו מהקשרם, ומשלבת ביציקות מודלים משעווה של חפצי יודאיקה ותכשיטים מסחריים. דרך הפעולות הללו, היא מבקשת לבחון שאלות של זהות, מוסכמות תרבותיות ויחסי כוח, ותוהה: האם זו ירושלים של זהב – או של חושך?

סריגה כשפה רגשית

במספר עבודות מופיעה סריגה, לא רק כטכניקה אלא כשפה רגשית וזיכרונית: חוטים שנפרמים ונשזרים סביב הגוף הופכים לכלי לביטוי זהות ולעיבוד חוויות. האקט האיטי והאינטימי יוצר מרחב שבו הפרטי והקולקטיבי, המסורת והעכשווי, משתלבים לחקירה מחודשת של חומר וזיכרון.

בין הפרוייקטים בהם משולבת מלאכת הסריגה ״בתוך הסבך״ של אנג׳לינה ברודסקי, שמציינת בדבריה שהסריגה הפכה אצלה לפעולה שמביאה לה שקט פנימי. מערכות הלבוש שהציגה ברודסקי הן מבנים עוטפים וסגורים, סוג של מרחבים מוגנים, רכים אך יציבים. עבודותיה מבוססת על תנועה מחזורית שדורשת התכנסות, ריכוז וקצב. הקולקציה יוצרת שפה טקסטילית המורכבת מקשרים ומעברים. הסריגה שמבוססת על צמות סבוכות ומתפתלות, יוצרת סיפור לצד הצבעוניות שאינה אחידה, אלא מתחלפת בהדרגתיות.

פרוייקט נוסף שבו בלטה הסריגה הוא זה של דורין נחום – ״קצה חוט / קו התחלה / לפני המילים״, שבו היא מבקשת להתמסר לאי־הוודאות ולתהליך היצירה כדרך להבין את עצמה. מתוך רצון להגדרה ברורה, היא חוזרת שוב ושוב לפעולת הסריגה האיטית, המהורהרת, שמובילה את הידיים שלה עוד לפני שהמילים מתגבשות.

הקולקציה שיצרה לא משקפת זהות אחת אלא רצף גרסאות, תחושות וחיבורים פנימיים, כשקשרי החוטים מדמים את ריבוי הקולות שבתוכה. דרך שילוב של סריגה, כבישה והדפסת תלת ממד, היא חוקרת את המתח בין המובנה למתהווה ובין שליטה לשחרור.

הסריגה לא מוזכרת במפורש כטכניקה בפרוייקט של סיבא אבו עליא ״קו.תפר.קו״, אבל העבודה עם חוטים, קליעה ורקמה יוצרת שפה חזותית קרובה לסריגה במובנה הרחב – כסימון, כקשר, כזמן איטי ומתמשך, כחיבור בין גוף לחומר.

ההשראה של אבו עליא הגיעה מהבית הבית שלה שנמצא בבית צפאפא, שכונה ערבית בדרום ירושלים. הפרויקט מתחיל בעבר, כשקו הפרדה חילק את השכונה לשניים – חצה רחובות, משפחות ובתים. הקו הפריד בין שכנים שמצאו עצמם בשני צידי הגדר, כמו סבא וסבתא שלה, שלמרות הכל, התחתנו והקימו משפחה.

הקולקציה מבטאת זרימה, המשכיות וחיבור לטבע ולנוף. אבו עליא השתמשה בטקסטיל כמו בקנבס, עיצבה סימנים מעל ומתחת לפני השטח. בכל דגם יצרה מרחב טקסטילי ייחודי תוך שילוב טכניקות מסורתיות בעבודת יד – קליעה, רקמה וצביעת חוטים; לצד תפיסות עכשוויות.

את רגעי הקלילות בתצוגה סיפקה רוני ארבל עם ״בואו נשחק שוב״, קולקצי אופטימית השואבת השראה מעולמם הצבעוני והתמים של גני השעשועים, מתוך געגוע לרגעים של תום ושמחה ילדותית. הקולקציה שיצרה כוללת שלושה זוגות נעליים, שני תיקים וחגורה, המשלבים הדפסת תלת ממד עם עבודת עור, שבהם נעשה שימוש בצבעוניות צורנית וטכניקות כמו ריתוך, צביעה ועיבוד חבלים ומתכות. דרך העיצוב היא יוצרת שפה חזותית שמחברת בין זיכרון ילדות לעתיד אופטימי.