האקדח מת מצחוק 2025: מצחיק, אבל פחות

לסדרת הסרטים ״האקדח מת מצחוק״, שמור מקום של כבוד בפנתיאון התרבות הפופולרית בכלל ובחלל המפואר של הקומדיה הקולנועית בפרט. הפרודיות הקלאסיות בכיכובו של לסלי נילסן פתחו את הדלת לגל מחודש של פרודיות קולנועיות. הריבוט, שכתב וביים עקיבא שייפר, עושה כבוד לסדרה המקורית ומספק שעשוע רב, גם אם הוא לא מצליח באמת לשחזר את הרמה, החוצפה או המקצב הקומי של המקור.

ליאם ניסן הוא פרנק דרבין ג׳וניור, בנו של דרבין המקורי, שהלך בדרכו והפך לבלש במחלק המשטרה. חקירה של שוד בנק מובילה אותו לעסוק במכשיר מסתורי שנגנב, ולחשוף תכנית שמקשרת בין מקרה מוות של אזרח מקומי לבין תאגיד טכנולוגי בבעלותו של ריצ׳רד קיין (דני יוסטון). אל דרבין מצטרפת בת׳ דבנפורט (פמלה אנדרסון), אחותו של המנוח.

אפשר לפרט יותר, אבל העלילה פחות חשובה. כבר מהדקות הראשונות הסרט מבהיר שהוא צוחק על עצמו: על מה שנגנב בשוד הבנק כתוב במפורש, ״מכשיר עלילה״ (P.L.O.T. Device), מכאן ואילך הסיפור מתקדם דרך שרשרת של צירופי מקרים, בדיוק לפי הנוסחה של סדרת הסרטים המקורית, שבה העלילה תמיד הייתה משנית לגאג הבא בתור.

רוב הבדיחות נשענות על חוסר טקט, בלבול מכוון, טעויות זיהוי, משחקי לשון, פריים שמגלה פרט אחד יותר מדי או מילה שנאמרת בטון הלא נכון. בניסיון לשחזר את התחכום של המקור – שילוב של הומור לשוני, פיזי וסתם בדיחות קרש – גם הפעם המפתח הוא לא רק הפאנץ׳ אלא גם הפער בין טמטום לחזות של רצינות תהומית.

חלק ניכר מהבדיחות עובדות היטב, במיוחד למי שמכיר את הסדרה המקורית. זה כמו משב רוח נוסטלגי, מלא באהבה לשטות. משחקי המילים, ההומור היבש והטיפשות של הגיבור אל מול ביטחונו העצמי – כולם משדרים היכרות אינטימית עם השפה הקומית של המותג. יש רגעים שבהם הסרט מרגיש כאילו נכתב בידי תסריטאי שכותב שורה אחר שורה ומתרפק על המחשבה שלסלי נילסן היה מרוצה ממנה.

יש בליאם ניסן משהו מהנינוחות של לסלי נילסן, לא בפרסונה אלא בגישה: לשחק את הסצנה הכי מטופשת כאילו מדובר בדרמה רצינית. הוא מגלם אידיוט כריזמטי בצורה נפלאה. גם פמלה אנדרסון מפתיעה ומצליחה לספק כמה רגעים היסטריים

ממשיכו, ניסן, מראה יכולות קומיות מפתיעות בתפקיד דרבין ג׳וניור. הוא שומר על הבעה קפואה כמעט בכל סיטואציה, ומגיב באופן לא מותאם למה שמתרחש סביבו. זה עובד היטב. יש בניסן משהו מהנינוחות של קודמו, לא בפרסונה אלא בגישה: לשחק את הסצנה כאילו מדובר בדרמה רצינית, גם כשהדבר הכי מטופש מתרחש מול עיניו, ולפעמים על חשבונו. הוא מגלם אידיוט כריזמטי בצורה נפלאה. גם פמלה אנדרסון מפתיעה ומצליחה לספק כמה רגעים היסטריים. למשל, כשהיא מאלתרת סקאט בסגנון ג׳ז, בזמן שניסן מתמודד עם כמות בלתי סבירה של בריונים.

הבמאי, עקיבא שייפר, ניגש לבימוי ביראת כבוד רבה – אולי רבה מדי. מרוב כבוד לסדרה המפוארת, נראה שהוא לא באמת מעז לעשות משהו משלו. הבדיחות לא מפסיקות להגיע, לפעמים בקצב מואץ מדי אפילו. מפאנץ׳ לבא אחריו הכול הופך לקולאז׳ של מערכונים מבוססי ״האקדח מת מצחוק״, יותר מאשר סרט בעל קו נרטיבי ברור.

שייפר הלך על כמות ולא על איכות. הוא יורה בדיחות לכל עבר בקצב מסחרר, אבל חלקן פשוט קרינג׳יות – במיוחד הסלאפסטיק ובדיחות קקי, פיפי ופלוצים, שחוזרות על עצמן. גם הבדיחות הטובות ביותר בסרט – ויש כמה טובות – לא מגיעות לרמת ההברקה יוצאת הדופן של הסדרה המקורית, או של פועלו של לסלי נילסן בימי הזוהר.

מילא זה, הבעיה העיקרית מצויה ברובד עמוק יותר. הסדרה המקורית הייתה פרודיה על סרטי בלשים ופעולה אמריקאיים, והציגה אותם באור מגוחך. אולם הז׳אנר הזה, במהלך העשורים האחרונים, ובכן, השתנה. כפרודיה, הגיוני לצפות שגם ״האקדח מת מצחוק״ המחודש תישען על תמונת העולם העכשווית של הז׳אנר. אבל זה לא המצב. בפועל, הוא ממשיך לצחוק על הז׳אנר של שנות התשעים, ורק לעיתים מתאמץ להתייחס לסרטים עכשוויים (למשל, יש בדיחה די מוצלחת שמרפררת ל״משימה בלתי אפשרית״).

ייתכן שהבעיה היא לא בבימוי אלא בז׳אנר עצמו. פרודיה קלאסית, מהסוג ש״האקדח מת מצחוק״ ייצגה בגאון, נשענת על הכרה קולקטיבית של ז׳אנר מסוים, על מוסכמות סגנוניות שניתן לחקות, להקצין או לפרק. אלא שבעידן הנוכחי, שבו כל סרט כבר כולל אירוניה, מטא־הומור או קריצה עצמית, קשה לדעת על מה בדיוק הפרודיה צוחקת.

שלא לדבר על מי טו, תרבות הווק, פוסט ווק, השמרנות החדשה והפוליטיקלי קורקט. אולי הסרט נצמד בעקשנות לארכיטיפים וסטריאוטיפים של פעם – כי הוא לא בטוח על מה בדיוק אפשר לצחוק בעת הזו. זה מרגיש ש״האקדח מת מצחוק״ מתבלבל בין לגלוג על מוסכמות קולנועיות, צחוק על המציאות עצמה או אירוניה עצמית, ואיכשהו מפספס את שלושתם.

ייתכן שהפער טמון בזהות היוצרים: הבמאי, שייפר, מגיע מהטלוויזיה, המפיק, סת׳ מקפרלן, מעולם האנימציה. שני הכותבים לצדו של שייפר – דן גרגורי ודאג מאנד – גם הם אנשי טלוויזיה. לכולם ניסיון עשיר בסאטירה, אבל הם רגילים למדיום אחר: סצנות קצרות, קצב טלוויזיוני. כשזה מגיע למסך הגדול, המבנה הקולנועי נשאר מאחור.

הסרט הזה אולי עובד כשרשרת מערכוני הומאז׳ מוצלחים – אבל לא מצליח להחזיק קו קולנועי שלם, ולא מצליח לרענן את המותג כפי שמגיע לו. פרודיה טובה באמת לא רק מחקה את השפה – היא גם יודעת למה היא משתמשת בה, ולמה דווקא עכשיו.

אז זה אמנם נראה כמו האקדח מת מצחוק, נשמע כמו האקדח מת מצחוק, אפילו חושב שהוא האקדח מת מצחוק. אבל עם טעם לוואי של חיקוי ללא תעוזה. מצחיק מאוד לפרקים, אבל חיקוי, ואפילו מעט מיושן. התוצר הסופי הוא ניסיון מוצלח להיראות כמו משהו שכבר איבד רלוונטיות. ואם תוסיפו לכך את חוסר הקוהרנטיות בהומור, אולי שם כמו ״האקדח מגחך לעצמו בנוסטלגיה״ היה מתאים לו יותר.

---

האקדח מת מצחוק
בימוי: עקיבא שייפר
ארצות הברית, 2025, 85 דקות
3 כוכבים