להיט בראש // האקדח מת מצחוק

הציפייה לקראת הספק חידוש ספק רימייק של ״האקדח מת מצחוק״ בכיכובו של ליאם ניסן (WTF?!) ובבימויו של עקיבא שייפר, גרמה לי, בפעם המיליון, לצפות שוב בטרילוגיה הפרודית בכיכובו של לסלי נילסן האגדי – ולהיזכר למה התאהבתי בה מלכתחילה.

בשביל הקונטקסט: לוטננט פרנק דרבין והיחידה המשטרתית הלא יוצלחת צצו לראשונה בסדרת טלוויזיה בשם ״מחלק משטרה!״ (Police Squad!) שיצרו דייוויד צוקר, ג׳ים אברהמס וג׳רי צוקר, האחראים בין היתר ליצירת ״טיסה נעימה״, הפרודיה האייקונית על סרטי אסונות. בכל פרק התמודדה היחידה המשטרתית עם מקרה פשע אחר ולוטננט דרבין היה אמון על פתרון הקייס – בדרכו שלו כמובן.

למרות שעל ״מחלק משטרה!״ היו חתומים שלושת הגאונים הקומיים, הסדרה, על אף ביקורות משבחות – בוטלה אחרי עונה אחת בת שישה פרקים בלבד. אבל החסד נעשה עמה זמן לא רב אחר כך, עם נס השידורים החוזרים, והיא הפכה לקאלט של ממש ואפילו שודרה בישראל. היא הייתה אדירה: משחקי המילים, הגאגים המתוחכמים של לסלי נילסן וסיום גאוני של כל פרק עם כאילו פריז פריים, העניקו לה את הכבוד הראוי לה.

החזרה לתודעה, התיקון שהייתה זקוקה לו וההצלחה בקרב קהל הצופים הביתי, סללו עבורה את הדרך היישר אל המסך הגדול, וכך נולד ב־1988 ״האקדח מת מצחוק: מתוך תיקי מחלק משטרה!״

לסלי נילסן, אגדה קומית בפני עצמה, חזר לחליפה הירקרקה של לוטננט פרנק דרבין – הבלש והאידיוט הראשי. דרבין היה אנטי תזה לכל מה שסרטי משטרה ייצגו בשנות ה־80 וה־90, בדיחה מהלכת על שתיים שנוצרה על חשבונם של גיבורי פילם נואר מדוכאים ופגומים, סטייל המפרי בוגארט פוגש את הקרקס.

התחלה מצוינת: ״האקדח מת מצחוק: מתוך תיקי מחלק משטרה!״

הסרט שהזניק את הטרילוגיה הוא זה שהפך את לסלי נילסן לכוכב המזוהה באופן מוחלט עם פרודיות מטורללות. הרעיון היה פשוט: גיבור רציני, כאילו מקצועי, אבל טמבלול אמיתי, שמתייצב מול נבלים מתוחכמים ביותר.

בעלילת הסרט, פרנק דרבין, שחזר מחופשה פעילה בביירות, חוקר את ניסיון הרצח של נורדברג (או.ג׳יי. סימפסון, בימים שלפני הכפפה), שותפו למחלק המשטרה. במקביל, הוא חושף מזימה לרצוח את מלכת אנגליה בזמן משחק בייסבול, במטרה לגרום למלחמה עולמית ומתאהב בג׳יין (פריסילה פרסלי), אסיסטנטית תמימה.

סביב העלילה הרצינית של הסרט, לסלי נילסן מפגין כישורים קומיים עילאיים, כאלו שאף שחקן לא יצליח לשחזר גם עוד 100 שנה. כל בדיחה וכל גאג בסרט הם און־פוינט, מדוייקים וקולעים בול. הקהל הגיב בהתלהבות, המבקרים שיבחו וההכנסות הצביעו על הצלחה מסחרית. חותמת האיכות כבר ניתנה מזמן, אבל כדאי להזכיר שוב: ״האקדח מת מצחוק: מתוך תיקי מחלק משטרה!״ הוא מאסטר פיס קומי מזוקק, ברמה שכנראה כבר לא נזכה לראות בימי חיינו. איך זכינו.

דרבין היה אנטי תזה לכל מה שסרטי משטרה ייצגו בשנות ה־80 וה־90, בדיחה מהלכת על שתיים שנוצרה על חשבונם של גיבורי פילם נואר מדוכאים ופגומים, סטייל המפרי בוגארט פוגש את הקרקס

המשך ראוי: ״האקדח מת מצחוק ½2: ריחו של הפחד״

בסרט ההמשך הראשון לוטננט פרנק דרבין חוזר, עם אותה חשיבות עצמית מנופחת והבעת פנים מטופשת, כדי לסכל מזימה של תאגידי נפט ופחם להשתלט על משק האנרגיה של ארצות הברית. תחילתו של הסרט מגלה שפרנק וג׳יין כבר לא ביחד, אבל הנסיבות והאירועים יחזירו אותם זו לחיקו של זה.

מעבר להיותו קומדיה מופרעת לא פחות מקודמו, ״ריחו של הפחד״ הוא גם ניסיון מעניין של אבהרמס והאחים צוקר להביע עמדה ביקורתית כלפי תאגידים קפיטליסטיים ותאבי בצע וכוח. זה לא ממש חשוב אם המסר עבר או לא, כי הסרט המשיך את המסורת הגאונית של קודמו וביסס את מעמדו של נילסן כעילוי קומי.

אולי הוא לא חידש הרבה, ואפילו מיחזר את הדברים שעבדו בסרט הקודם, אבל המספרים מלמדים אחרת. הקהל עף על ״ריחו של הפחד״ שהכניס הרבה יותר מזומנים מקודמו והיה להצלחה מסחררת. עד כדי כך שאפילו ג׳ורג׳ בוש האב, שזכה לחיקוי מאוד מדוייק בסרט, רצה לתבוע את ההפקה. אבל זה נשאר בגדר סיפור עסיסי שלא הבשיל למשהו קונקרטי.

סיום מקרטע: ״האקדח מת מצחוק ⅓33: העלבון האחרון״

שלוש שנים אחרי ההצלחה של ״ריחו של הפחד״, האחים צוקר וג׳ים אברהמס התפנו לכתיבת עלבון אחד אחרון, שלמרבה הצער גם הצדיק את שמו. לוטננט פרנק דרבין פרש מהמחלק והפך לעקר בית, בזמן שג׳יין פיתחה קריירה משפטית מרשימה. בין כביסות, גיהוצים ואפיית קאפקייקס דוחים, פרנק נקרא שוב לדגל על ידי חבריו במחלק כדי לעצור את רוקו דילון (פרד וורד), פסיכופת שמתכוון לפוצץ את טקס האוסקר על יושביו.

הביקורות היו שליליות והקהל כבר היה עייף מהשטיקים והבדיחות הממוחזרות. דרבין לא היה אותו הדרבין, הגאגים היו חלשים ואפילו אנה ניקול סמית׳ בתור פאם פטאל שופעת לא הצליחה להציל את הסרט מכשלון.

כל סרטי הטרילוגיה עלו לא מזמן לנטפליקס, אז ניצלתי את ההזדמנות לצפות ב״העלבון האחרון״. בעין מפוקחת של מבקר קולנוע בן 41, גיליתי קומדיה לא רעה בכלל. על הגריל נצלים בו ״חומות של תקווה״, ״הבלתי משוחדים״, כוכבים כמו פיל דונהיו ורקל וולש וטרנסג׳נדרים.

״העלבון האחרון״ היה מאחרוני הסרטים שהעזו לירוק בפרצופה של התקינות הפוליטית המאוסה. בסצנה בולטת אחת, דמותה של סמית׳ מורידה שמלה וצלליתה על הקיר חושפת פין זקור. האינסטינקט גורם לדרבין להקיא את נשמתו לתוך טובה. אף תסריטאי לא היה מעז להעלות על דעתו לכתוב סצנה כזו היום. זו בדיוק התמצית של ״האקדח מת מצחוק״ לדורותיו: לא לקחת את עצמו ברצינות – ואת אף אחד למען האמת.

עתיד הפרודיות

טרילוגיית ״האקדח מת מצחוק״ משתמשת באותם האלמנטים הקומיים והפרודיים שביססו את מעמדם של אברהמס והאחים צוקר כחסידי אומות הז׳אנר. צפייה חוזרת בשלושת הסרטים מגלה אמנם פערי איכות קטנים, אבל כחבילה אחת שלמה – היא כיף גדול שמסמל יותר מכל את תור הזהב של ז׳אנר הפרודיה.

היום, אחרי שמצא את מותו תחת הרים של תקינות פוליטית וקבוצות בקהילה שנפגעות מכל בדיחה מטופשת, הז׳אנר מוצא חיים חדשים בדמות הסרט בכיכובו של ליאם ניסן, וסרט נוסף ושישי במספר בסאגת ״מת לצעוק״ של האחים וואיינס.

יהיה מסקרן לראות איך יוצרי הסרטים הללו יתגברו על משוכות תרבותיות שצצו במהלך השנים, ויתחמקו מריקושטים שלבטח יאשימו אותם בגזענות, הומופוביה או וואטאבר.

---

טרילוגיית ״האקדח מת מצחוק״
יוצרים: ג׳ים אברהמס והאחים צוקר
1988, 1991, 1994; ארצות הברית