רפאל שחרי // פנים של מסע, פנים של בית 

אני מצלם מאז גיל 18. התחלתי במקרה, עם מצלמה קטנה שקניתי בזמן הצבא, כדי לתפוס רגעים קטנים בשמירות – חברים, חתולים, ובעיקר אנשים מבוגרים שתמיד ריתקו אותי. הצילום היה תחביב, לא למדתי אותו באופן פורמלי, אבל לאורך השנים הוא הפך לעיסוק המרכזי שלי: פורטרטים, בוקים לשחקנים, צילומי תדמית, וגם פרויקטים אמנותיים אישיים. תמיד ידעתי שאני אוהב אנשים, אבל בפרויקט ״פנים של מסע, פנים של בית״ הבנתי עד כמה המפגש האנושי הוא הלב של מה שאני עושה.

הכול התחיל ביוזמה של עמותת שפר, שפועלת לחיזוק קהילתיות ובריאות בקרב אזרחים ותיקים. העמותה פנתה אליי עם רעיון: לתעד את סיפורם של מפוני הצפון ששהו חודשים ארוכים בבתי מלון בירושלים בעקבות המלחמה. הפרויקט קיבל את שמו הראשוני – חדר ״710״ – על שם אחד החדרים במלון שבו שהו המצולמים ותאריך השבעה באוקטובר.

החדר הזה הפך לסמל – נקודת מפגש, מקום שבו הצטלבה שגרת חיים זמנית עם רצון להחזיק במוכר ובאישי. שם גם הבנתי שהמילה ״מלון״ יכולה להטעות – לא מדובר בנופש, אלא בחיים דחוסים, מורכבים, מאתגרים.

הצילומים הראשונים התקיימו לפני יותר משנה, בבתי מלון בירושלים. לכל מצולם היה לי בערך חצי שעה, זמן קצר להכיר, לדבר, לייצר אמון, ולצלם. צילום פורטרט הוא פעולה אינטימית; המצולם צריך להרגיש בנוח, להרגיש שאני רואה אותו באמת. לכן חיפשתי את האותנטיות, לא ״ליפות״ את האדם, אלא לחשוף אותו כפי שהוא, עם כל הקמטים, החפצים, והרמזים שמספרים את סיפורו.

בכל חדר חיפשתי סימנים אישיים בתוך הסביבה הסטנדרטית של המלון. אצל שולה עטיה, למשל, כל החדר התמלא בבובות ומצעים ורודים, עולמה הפרטי השתלט על המרחב המלונאי. אצל מאיר מרציאנו, המיטה הייתה עמוסה בספרים, בדיוק כפי שביתו היה בעבר. אצל אחרים – חפצים יומיומיים, בגדים, מסגרות תמונה – פרטים קטנים שהפכו חדר גנרי למקום שאפשר לקרוא לו ״בית״.

אחרי שנה חזרנו לצלם בבתים בקריית שמונה. כאן המפגש היה אחר – כבר לא זרים שמצלמים במרחב זמני, אלא ביקור בביתם הקבוע. הגינות, עצי הפרי, הנוף, האור – כל אלה הוסיפו שכבות חדשות לתמונות

אחרי שנה חזרנו לצלם את אותם אנשים בבתיהם בקריית שמונה. כאן המפגש היה אחר – כבר לא זרים שמצלמים במרחב זמני, אלא ביקור בביתם הקבוע. הגינות, עצי הפרי, הנוף, האור – כל אלה הוסיפו שכבות חדשות לתמונות. החיבור היה עמוק יותר; שיחות על חיי היום־יום, אירוח סביב שולחן, צחוק וחיוך אמיתי. פתאום היה אפשר לראות איך רבים מהם התחילו לשקם את סביבתם, להחזיר לעצמם שליטה, ולהמשיך את ההרגלים שהיו חשובים להם.

אצל חלקם התהליך הזה כבר ניכר לעין – אילנה המשיכה לסרוג כפי שצולמה במלון; שולה שוב הקיפה את עצמה בפרחים; מאיר סידר את ספריו במשרדו החדש. אחרים עדיין מצויים בלב הדרך, ביתם בעבודות שיקום, סדקים בקירות שטרם נאטמו, חללים שעדיין מתרוקנים ומשתנים. השבר לא נעלם ביום אחד, והצילום ניסה ללכוד גם את המתח הזה שבין עבר לעתיד.

הפרויקט הזה הוא גם שיעור על בני הגיל השלישי. פגשתי אנשים שלא מוותרים על עיצוב חייהם וסביבתם, גם בגיל מבוגר, גם אחרי טלטלה כזו. גיליתי אנרגיה של בני 20 אצל מי שמוגדרים ״גיל שלישי״, ועמידה נחושה על הזכות לבטא את עצמם, לשמר הרגלים, להקיף את עצמם בדברים שהם אוהבים. מי שחושב שבגיל הזה כבר ״לא אכפת״ טועה – להם אכפת מאוד, אולי אפילו יותר.

מבחינה אמנותית בחרתי ברוב המקרים בצבע, עם כמה רגעים בשחור־לבן, כדי לשמר את אווירת המקום לצד האינטימיות של הפנים. לרוב היה שילוב בין פורטרט סגור – קרוב לפנים, עד כדי לראות את המבט, את ההבעה – לבין צילום רחב יותר, שמכניס את המרחב שבו האדם חי, בין אם זה חדר במלון ובין אם זה סלון בבית. רציתי שהצופה לא יראה רק ״מפונה״, אלא אדם שלם עם עבר, הווה, וסביבה חיה.

התערוכה הראשונה של הפרויקט הוצגה בירושלים, אך השיא מבחינתי יהיה בתערוכה השנייה – תערוכת ההמשך ״פנים של מסע, פנים של בית״ שתיפתח ב־15.9 בקריית שמונה. לראות את המצולמים מגיעים, עומדים מול התמונות שלהם, לעיתים עם בני משפחה, ולדעת שהם חלק בלתי נפרד מהתוצאה – זו תהייה סגירת מעגל. חלקם אף תלו את התמונות בבתי הקבע שלהם, גם אם עדיין לא הכול תוקן או נבנה מחדש. ההשתתפות שלהם בתהליך, הרצון שלהם שהצילום יציג אותם ״כמו שצריך״, והגאווה שראו בעצמם, כל אלה הראו לי שהפרויקט הפך משורת תמונות לסיפור על חוסן, קהילה, ושיקום מתמשך.

חדר 710 הוא כבר לא רק תאריך או חדר במלון. הוא הפך עבורי לסמל למרחב שבו נשמרת האנושיות גם כשכל היתר משתנה. בזכות עמותת שפר, שהובילה את התהליך ברגישות ובמקצועיות, הצלחתי לא רק לתעד אנשים בתקופת משבר, אלא ללוות אותם בדרך חזרה הביתה – פיזית ורגשית. עבורי, זו הייתה חוויה של אמון, אינטימיות, והכרה בעוצמה של קשר אנושי. עבורם, אני מקווה, זו הייתה גם הזדמנות לראות את עצמם לא דרך עיני המציאות הקשה, אלא דרך עדשה שמבקשת להבין, לכבד, ולהכנס ללב.

–
רפאל שחרי | פנים של מסע, פנים של בית
אוצרת: עינת עריף־גלנטי
היכל התרבות קרית שמונה
פתיחה: 15.9; נעילה: 30.12

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו