״סוניה האדומה״: ככה לא עושים פנטזיה. בטח לא במאה ה־21

בשנות ה־80 ז׳אנר הפנטזיה היה בשיאו ורשימת הסרטים באותן השנים ארוכה יותר מכל רשימת קניות לחג. בין ״המבוך״ האייקוני ל״ווילו״ הפיוטי – הסתתר סרט אחד שמוכר בעיקר לחובבי הטראש והפלופים של האייטיז: ״סוניה האדומה״ משנת 1985 בכיכובה של ברידג׳ט נילסן (הלשעברית של סילבסטר סטאלון). לצידה הופיע לא אחר מארנולד שוורצנגר, שבאותה תקופה כבר ביסס את מעמדו אחרי הופעה אייקונית כקונאן הברברי.

סוניה, הלוחמת עם הביקיני המשוריין, נולדה מעל דפי הקומיקס של מארוול, והפכה בהמשך גם לחלק בלתי נפרד מהעולם של קונאן. אבל בשונה מהברברי האגדי, הסרט בכיכובה היה כישלון צורם ופלופ מהדהד שלא עזר לקריירה המקרטעת ממילא של נילסן להמריא. 40 שנה אחרי אותה נפילה כואבת, מישהו החליט להרים את הכפפה – או את החרב – כדי לספר מחדש את הסיפור של הלוחמת האדמונית.

אחרי שהברברים טבחו בבני שבטה בילדותה, סוניה (מטילדה לוץ) גדלה לבדה ביער מלא ביצורים קסומים, ומחכה ליום שבו תמצא את ניצולי הטבח. באחד משיטוטיה ביער, היא נגררת לעימות קטלני עם שכירי החרב של הקיסר דרייגן (רוברט שיהאן), שכולאים אותה. בעל כורחה היא הופכת לגלדיאטורית בזירת הבידור של הקיסר, אבל מצליחה להימלט ולחזור כדי לנקום בו.

זה לא הסרט שיביא גאולה לנפשה המיוסרת של סוניה, כי ״סוניה האדומה״ הוא פשוט סרט שעשוי רע. פעם אחר פעם, הוא נופל לכל בור קלישאתי שמופיע בספר המומצא ״איך לא לכתוב תסריט״, וקשה למצוא בו אלמנט אחד שעובד באמת.

פיתוח הדמויות כמעט לא קיים, המניעים של הנבל אולי ברורים על הנייר – אבל השבלוניות שלו הופכת אותם לחסרי עניין או עומק. שאר הדמויות הן פשוט תפאורה מהלכת שמקריאה טקסטים נדושים כל חצי דקה בערך. כפרות, ככה לא עושים פנטזיה ובטח שלא במאה ה־21.

אם היוצרים היו מהדקים את התסריט, מוותרים על תפניות מטופשות, משקיעים באפקטים שנראים כמו במאה ה־21 ולא ב־1985 – אולי, רק אולי, היה יוצא מזה סרט בינוני עד סביר. אבל זה לא קרה. וחבל, כי סוניה היא דמות שראויה ליותר מזה

את ״סוניה האדומה״ ביימה מ.ג׳יי. באסט – יוצרת שכבר התנסתה בבימוי פרקים של סדרות אקשן מהוקצעות ומהנות כמו ״ריצ׳ר״ ו״פובאר״. אממה, דווקא בסרט עלילתי ארוך, מתגלות החולשות שלה. ההכוונה הבימאית שלה (אם יש כזו) כמעט ולא מורגשת, והסרט מרגיש נטול יד מכוונת. ועדיין, קשה להאשים את באסט לבדה – התסריט נכתב בידי לא פחות משלושה אנשים, וזה כמעט תמיד מתכון לאסון.

התוצאה היא סרט מפוזר וחסר מיקוד שלא מתעכב על דמותה של סוניה או על מה שמניע אותה, וגם לא מצליח לבנות אלמנטים אחרים שיכולים לתמוך בה או לעורר עניין. כל זה נמשך קרוב לשעתיים ארוכות, בליווי פסקול מעצבן שלא מפסיק להתנגן לרגע. מה נסגר?

קשה למצוא משהו טוב לומר על ״סוניה האדומה״. גם אחרי מאמץ חשיבתי וגירודים ארוכים בפדחת – זה פשוט לא קורה. ובכל זאת, זה לא הסרט הגרוע ביותר שעלה השנה (מי אמר אני יודע מה עשית בקיץ האחרון ולא קיבל?), כי בכל זאת יש בו ניסיון חביב להחיות ז׳אנר שנדמה שנשכח. ולא, ״שר הטבעות״ זה לא אותו הדבר. סרטי הפנטזיה והכשפים של שנות ה־80 התבשמו בקסם אחר – גולמי, קצת חובבני, אבל מלהיב.

״סוניה האדומה״ מנסה לשחזר את אותה ההתלהבות, אבל רק חבל שהוא נתקע על הדרך בניסיונות אקשן לא משכנעים בעליל ודרמה מטופשת ולא אפויה. אם היוצרים היו מהדקים את התסריט, מוותרים על תפניות מטופשות, משקיעים באפקטים שנראים כמו במאה ה־21 ולא ב־1985 – אולי, רק אולי, היה יוצא מזה סרט בינוני עד סביר. אבל זה לא קרה. וחבל, כי סוניה היא דמות שראויה ליותר מזה.

לא כמעט, לא ליד וגם לא דומה. ״סוניה האדומה״ הוא פשוט לא. וזו לא כוונה לקטול אותו רק כי אפשר ויש במה ברוך השם, אלא קריאה נואשת לראשי האולפנים – כל אולפן באשר הוא: די. אי אפשר לתת אור ירוק לסרטים כאלה.

זו ליטרלי השלכה פושעת של מזומנים לפח, וגרוע מזה, בזבוז מכעיס של כשרונם של שחקנים טובים (רוברט שיהאן, אבל… למה?) בפלופ שמסכן את המשך הקריירה שלהם. עכשיו מה מצחיק פה? שאם סוניה האדומה הייתה מקבלת שקל על כל פלופ שהיו מפיקים בכיכובה – היו לה היום שני שקלים. שזה לא הרבה, אבל מוזר שזה קרה פעמיים.

---

סוניה האדומה
בימוי: מ.ג׳יי. באסט
110 דקות; ארצות הברית, 2025
כוכב 1