ג׳וליאן אופי בברלין: ״כאילו כל אדם הוא הלוגו או האימוג׳י של עצמו״

בשנת 2000 הוציאה להקת Blur את אלבום האוסף שלה, Best Of, מה שהחזיר אותה שוב לראש מצעדי הפזמונים, והפך את ג׳וליאן אופי לאמן שהדימויים שהוא מייצר מוכרים הרבה מעבר לעולם האמנות. העטיפה עטורת הפרסים שעיצב עבור בלר הציגה את הדיוקנאות של כל אחד מחברי הלהקה, מסודרים ברביעיה, בסגנון פופ ארט שמזכיר את אנדי וורהול ואת אלבומי הביטלס. 

סדרת ההדפסים, שתלויה כיום בגלריה הלאומית לדיוקנאות בלונדון, מציגה את הגיטריסט הראשי גרהאם קוקסון על רקע כתום, את הבסיסט אלכס ג׳יימס על רקע כחול כהה, את המתופף דייב ראונטרי על רקע ורוד עז, ולבסוף את הסולן דיימון אלברן על רקע ירוק. אף שפניהם של חברי הלהקה נוקו מצללים ומפרטים, ועיניהם צומצמו לנקודות בלבד – לכל אחד מהם הבעה ועמידה מזוהות, שנוצרו בזכות יכולתו של אופי להעביר תווי אישיות בדרך מינימליסטית.

חמש שנים לאחר מכן, בשנת 2005, יצר אופי תצוגת לד עצומת ממדים, ששימשה כרקע הבמה ל״ורטיגו״ – סיבוב ההופעות העולמי של להקת U2. עבודתו של אופי הציגה אחת מהדמויות המזוהות עמו עד היום – דמות מהלכת בקצב המוזיקה, לבושה בחולצה לבנה קצרת שרוולים ובמכנסיים שחורים. פניה של הדמות, כמו בכל דמויותיו הצועדות, נותרו ריקות מהבעה.

מאז, במשך למעלה משלושה עשורים, אופי חוקר את נקודת המפגש בין הפיגורטיבי למופשט, בין אם בעבודות שמוצגות לקהל של מיליוני אנשים מסביב לעולם כמו בשיתופי הפעולה עם בלר ועם יו 2, ובין אם בעבודות אמנות אישיות שלו, שמוצגות בגלריות ובמוזיאונים, כמו אלו שהוצגו בתערוכה שננעלה השבוע במבנה היחודי של גלריה קניג (KÖNIG) בברלין.

הגלריה שוכנת בבניין ששימש בעבר ככנסייה מודרנית. המיצב שיצר אופי הופך את החלל הכנסייתי לשעבר לנוף עירוני, עם פסלים בגובה רב ופאנלים מוארים בטכנולוגיית לד שמציגים דמויות בתנועה מתמדת. זו הפעם הראשונה שבה אמן משתלט על כל חלקי המתחם, לרבות החצר הפנימית וגן הפסלים של הגלריה, עם מספר עבודות שיוצרו במיוחד עבור האדריכלות הייחודית של המבנה.

בחרתי להדהד באופן מודע את התבנית של כנסייה קלאסית – כזו שבה אפשר לצפות לעמודים מרכזיים, מזבח מרשים ופסלים לאורך המעברים הצדדיים. במקביל, ניסיתי לנצל את גובה התקרה העצום ואת תחושת הנוף שהחלל הזה מעניק

״בחרתי להדהד באופן מודע את התבנית של כנסייה קלאסית – כזו שבה אפשר לצפות לעמודים מרכזיים, מזבח מרשים ופסלים לאורך המעברים הצדדיים״, אומר אופי. ״במקביל, ניסיתי לנצל את גובה התקרה העצום ואת תחושת הנוף שהחלל הזה מעניק״.

כך, חמישה פסלי פלדה, שגובהם עולה על שמונה מטרים, מתארים מגדלים מהעיר לונדון, בה אופי חי ועובד. ״מגדלים הם ארכיטקטורה מרוכזת, ולעיתים הם קיימים רק למען עצמם. הם ניצבים אנכית כמו גוף אנושי, ומאפשרים לי לבנות סביבה בנויה באופן מצומצם – כאילו נכנסת לציור של עיירה״.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Yuval Saar (@byfar)

בתוך העיירה הזו, ילדים מטיילים – מונפשים בקווי מתאר מוארים על גבי מסכים כהים. אופי צילם קבוצת ילדים בגילאים 4 עד 8, מתוך רצון ללכוד את תנועתם האופיינית ואת ההבעה המשחקית שלהם. על הקיר המרוחק הוא תלה עבודה צבעונית בגודל של שלט חוצות, ובה מוצגים הולכי רגל לונדונים עוברים ושבים – קומפוזיציה ששאל מכלי חרס יווניים.

״ניסיתי להיעזר בתכונות של המבנה עצמו – לתת לארכיטקטורה לסייע ולתת מקום לעבודות. ברחוב, פסלים גדולים מאלומיניום המוצבים על כן בטון מציגים הולכי רגל הצועדים על המדרכה, באופן המהדהד את תנועת ההמון החולף, אך גם מזכיר פסלים מונומנטליים של חיילים או מנהיגים פוליטיים, הנפוצים בערים. בשונה מהפסלים ההיסטוריים הללו, הצבעים כאן בוהקים ומבריקים, כך שהמראה שלהם מזכיר גם לוגו תאגידי תלת־ממדי מחוץ למטה של חברה״.

הפשטת הצורה האנושית

אופי (נולד ב־1958 בלונדון) חי ויוצר בלונדון, שם סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות גולדסמית׳ בשנת 1983. העשייה הרב־תחומית שלו משתרעת על פני ציור, פיסול, אנימציה ומדיה דיגיטלית, תוך התמקדות בנושאים של זהות, תנועה והפשטת הצורה האנושית. 

לדבריו, יצירתו עוסקת לעיתים קרובות בשאלה כיצד אפשר לצמצם דמויות לתכונות המהותיות שלהן בלבד, וליצור דימויים שהם גם נגישים וגם חידתיים. כך, עבודותיו מזקקות פעולות ודמויות אנושיות מורכבות לצורות מופשטות, תוך לכידה מדויקת של תנועה והבעה. 

העשייה של אופי נוגעת לעיתים קרובות במרחב הציבורי, תוך שימוש בחומרים ואסתטיקה המזוהים עם שלטי הכוונה, פרסום ועיצוב גרפי. גישה זו מערערת על הגבולות המקובלים בין אמנות גבוהה לבין חיי היומיום, ומזמינה את הצופה לבחון מחדש את הקשר בין אמנות, פונקציונליות והמרחב האורבני. באמצעות טשטוש הבחנות אלו, משתלבת יצירתו של אופי במרקם החיים הציבוריים והמסחריים, ונראית מוכרת מצד אחד, אך מעוררת מחשבה מצד שני.

גם בגלריה קניג הוא לא הסתפק בלהציג בתוך הגלריה. על הדשא שבגן נחבאות דמויות קטנות יותר, עשויות מצינורות נירוסטה חלולים, בדומה למעקות או מתקני אופניים; ההשראה להן, מספר אופי, הייתה קיץ של פיקניקים בתקופת הקורונה. בחצר הקדמית מוצב פסל ראש ענק של פני אדם. הוא עוצב בהשראת מחסומי הבטון ״האכזריים״ שמוצבים במרכז כבישים מהירים – כבדים מספיק כדי לעצור טנקים – ומצוירים כתבליט גבוה, ״בדומה לקירות האבן החקוקים של מצרים העתיקה״.

לבסוף, בחלל הכניסה הקטן, מוצגים דיוקנאות אינטימיים יותר, בקנה מידה קטן, העשויים מעץ ואבן. ״עבודות אלו מאפשרות לאיכויות הטבעיות של החומר להשפיע על האווירה ועל הנוכחות של הדמויות. הן מצוירות בשפה אוניברסלית שפיתחתי במהלך השנים, השואבת השראה מטכנולוגיית זיהוי פנים ותרשימים – כאילו כל אדם הוא הלוגו או האימוג׳י של עצמו״.