סוף, אבל לא סופי: אמיר קולבן על יצירתו החדשה

ענבל: הי אמיר, מה שלומך ואיך אתה עובר את התקופה?

אמיר: שלומי מצוין, באופן פרטי ואישי. על כל היתר אפשר להמשיך ולספר. הים בבת ים הפך למושא תשוקה בקיץ הזה

ענבל: באמת טוב לגור ליד הים, אני זוכרת מילדותי באשקלון, הים היה הבילוי המרכזי שלנו בזמנו. אתה גר בבת ים, אבל יוצר עם הלהקה שלך בירושלים, איך מסתדרים?

אמיר: אני חי כבר הרבה שנים על כביש מספר אחד, ועד לאחרונה בין ירושלים – אבו גוש (הדירה שאני שוכר) וגבעתיים. לאחרונה עברתי עם בת זוגי, ד״ר ורדה זילברברג, לבת ים, לדירת חלומות ליד הים. וכן – נוסע. זה זמן טוב למעבר בין העולמות; זמן טוב גם לפנטז וגם להתקרקע עם עדכוני חדשות למיניהן

ענבל: ועכשיו גם העלית עם הלהקה עבודה חדשה בשם ״סוף סוף״. ספר עליה קצת

אמיר: ״סוף סוף״ התחילה להיווצר מהענן שרובץ עלינו, על כולנו – כתוצאה מהמלחמה הארורה והבלתי נגמרת. חשבתי על הארץ הזאת שנגמרת, ושמעולם לא תהיה כמו שהייתה. אבל תוך כדי היצירה הבנתי משהו שנוגע לחיי הפרטיים והציבוריים, מין הארה של משהו שהיה ידוע לי מזמן: אחרי הסוף תמיד יבוא סוף אחר, ואחריו עוד סוף. ויש בזה משהו אופטימי ומנחם עבורי

ענבל: סוף סוף זה צירוף מילים שאפשר באמת להבין בהרבה דרכים – כאילו משהו סוף סוף קרה, אבל גם סוף ועוד סוף – ואז אני חושבת על זה כמשהו סופי. האינסופיות שראית בו מעניינת

אמיר: גם אותי הנושא סיקרן: ליצור סוף פיקטיבי, כמו במהלכים דומים ביצירות קלאסיות במוזיקה. כזה שאחריו מגיע סוף מורחב, ואחריו סוף עוד יותר מורחב, וכולם זורמים אל אותו סוף. או ליצור משהו שמבחינת התחושה מוביל אל הסוף, ואז מסתבר שזה רק גלגול אחד בתוך הסיפור הרחב בהרבה, ועוד. נושא הסוף הבלתי סופי מנחם אותי גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית

ענבל: ואם נחזור רגע מהסוף להתחלה – העבודה מתחילה עם סיפור בריאה שמתאר את אאורה, נשמת העולם, שבוראת את העולם בשיריה, בקולה. זה משהו שאתה כתבת?

אמיר: כן, הטקסט מקבל השראה מהרבה מיתוסי בריאה שקיימים. אבל גם במקרה זה הסוף של הטקסט שממקד לשאלת הסוף ואפשרויותיו

אני מאמין במקריות, בחיבורים לא מתוכננים בין מרכיבים, שפתאום משמיעים קליק קטן של חיבור ואתה יודע שזה המקום הנכון עבורם. זה נשמע קצת מיסטי, ואולי זה באמת

ענבל: בסוף האדם נברא בלחישה – ואאורה נעלמת. למה בלחישה ולא, לדוגמה, בצעקה?

אמיר: אילו הייתי בוחר בצעקה, מן הסתם הייתי מכוון ללידה מציאותית. אבל במקרה זה, של בריאת יצירת מחול, המלמולים והלחישות של הבלתי מובן נראו לי מתאימים יותר. גם כשאני יוצר קטע שצועק, הוא בוקע ממני מתוך עולם פנימי ששותק את עצמו

ענבל: למה הכוונה?

אמיר: אני עובד לא מעט עם דימויים שצפים ואני מנסה לממש אותם. זה לא חומר תנועתי בדיוק, ולא מבנה מסוים, אלא דימוי שאני מנסה ליצור – בין אם באמצעות הנחיות לאימפרוביזציה לרקדנים ובין אם באימפרוביזציה שלי. בכל מקרה זה נולד מתוך אזור לא ידוע – שרוצה להפוך לידוע. וזה לא כולל הסברים או הנחיות מנומקים ומוסברים, אלא קורה מתוך השקט של הגוף היוצר

ענבל: מאוד אהבתי את פס הקול שבחרת לעבודה. נשמע שהשירים הניעו חלק מהיצירה. או שזה הפוך? מה בא קודם אצלך?

אמיר: התנועה והקומפוזיציה מתחילות קודם ברוב המקרים. אני אוהב לעבוד עם מוזיקה טנטטיבית, כזו שאין לי מחויבות אליה, ואז – כשאני יודע יותר טוב מה נוצר – אני מחפש את המוזיקה המדויקת. לפעמים המוזיקה הראשונה נשארת, גם אחרי החיפוש הנוסף.

אבל יש גם מקרים הפוכים, של יצירות מוזיקליות שאני יודע שהן שייכות בלי לדעת למה. כך קרה לי ב״אדי״, היצירה הלפני אחרונה שלי, שמסתיימת באדג׳יו של סמואל בארבר, וכך גם בסיום היצירה הזאת עם לורי אנדרסן: Waiting for the Barbarians

ענבל: שיר חזק מאוד, שנכתב על ידי קוואפיס לפני יותר מ־120 שנים, בביצוע נפלא של לורי אנדרסן, שמשאיר בסופו שאלה גדולה – מה קורה עכשיו, מה הלאה?

אמיר: לורי אנדרסן, כדרכם של אמנים טובים, לוקחת מעט חופש מהשיר המקורי כדי להציב את השאלה המציקה תמיד (ועבורנו בעידן הנוכחי היא שאלה קיומית במלוא חריפותה): ״ואולי, ואולי, ואולי אנחנו הברברים?״. זה לא קיים אצל קוואפיס. אבל אנחנו חיים עכשיו בעידן שבו מסרים חבויים נשארים חבויים, כי למי יש זמן לפענח אותם?

ענבל: גם השיר Still Smiling מביא נימה מלנכולית צינית, ובכלל הרגשתי מלנכוליה עדינה ששורה על העבודה, שרק התעצמה כשהתעמקתי בשירים שהשתמשת בהם

אמיר: כן, נכון. אני נעזר בדבריהם של אחרים כדי לחבר למה שהופך להיות האמירה שלי. זה לא משהו שידוע לי מראש. זה קורה מעצמו, הידיעה של מה אני בעצם אומר או לאן אני מכוון.

אני מאמין במקריות, בחיבורים לא מתוכננים בין מרכיבים, שפתאום משמיעים קליק קטן של חיבור ואתה יודע שזה המקום הנכון עבורם. זה נשמע קצת מיסטי, ואולי זה באמת כזה. אבל אני חושב שאתה שרוי ב־zone מסוים שמגביל את תחום החקירה והשהייה שלך, בלי שאפילו תדע את זה

הציפייה לסוף הפרטי

ענבל: אתה מתמודד בשנים האחרונות עם מחלה קשה, אתה מרגיש גם את זה משפיע על התחושה בעבודה? האם גם זה מניע מחשבה על סוף?

אמיר: כמובן. הציפייה לסוף הפרטי שלי היא מרכיב בכל מה שאני עושה היום. כל העשייה מלווה בקול ציני קטן שאומר: על מה אתה נאבק? בעוד יומיים וחצי כבר לא תהיה כאן. למה זה כל כך חשוב אם הפוזיציה של כף היד מאומצת או משוחררת? את מי זה מענין בכלל? ואחרי שתמות, זה כבר לא יעניין את האחד שחושב שזה חשוב. בלשונו של התנ״ך: הבל הבלים הכל הבל.

אני מסרב לכך למרות ההרהור המנקר. ואולי, אולי, ההתעקשות הזאת היא מהות ההתעקשות להישאר בחיים, למרות שהפרוגנוזה של הסרטן שלי נתנה לי 12-14 חודש לחיות… וכבר עברו יותר משלוש שנים מאז האבחון

ענבל: אני מקווה שתמשיך להתעקש. היופי שאתה יוצר הוא ממש לא מיותר – הוא חיוני. וכנראה שגם הפוזיציה של כף היד, אם דרכה בא לידי ביטוי העולם והסיפור שלך

אמיר: ממשיך. פשוט לא מכיר דרך אחרת לחיות

ענבל: עם הדיבור על סופים, חשוב לומר שיש ביצירה הזו המון מגע, רצף, המשכיות, שבאים לידי ביטוי בתנועה, במוזיקה, באווירה. הרגשתי מין רכות כזו

אמיר: תקווה כבר אמרתי? גם לי, לא לפני אלא במהלך היצירה של ״סוף סוף״, התגלו אזורים של שמחה ותקווה שלא ידעתי שבהם אני עוסק

ענבל: ותמיד טוב למצוא גם הומור ביצירה – כמו בקטע שבו צ׳רלי מורטון, הרקדן הגבוה, עושה עוד ועוד פירואטים ונכשל בחינניות

אמיר: האמת? חשבתי שהוא ייקח את זה יותר קשה. אבל כשהסברתי לו שהעניין הוא לא ההצלחה אלא יחסנו לכישלון, זה סידר לו את העניין. שהרי אם אנחנו הולכים עם ההיגיון של הקטע, הוא תמיד יסתיים בכישלון. אף אחד, למיטב ידיעתי, עוד לא עשה 28 פירואטים. אז הקבלה של הסוף, של קצה היכולת שלנו – יכולה להיות גם סוג של שעשוע, ולא רק אקט מתסכל ומכאיב.

ואפרופו פירואטים, כשלמדתי בניו יורק אצל המורה הנערצת לבלט קלאסי, מגי בלק, הייתה תקופה שסיוטי הלילה שלי כללו פירואטים אינסופיים שאני לא מצליח לעצור אותם

לפני שלוש שנים, כשהתגלה סרטן בראש שלי, חזרתי גם לרקוד על הבמה אחרי עשר שנים שבהן התמקדתי בעיקר ביצירה וניהול. החזרה הזאת הייתה בשבילי כמו לחזור הביתה – הרגשתי שוב את הקסם של להיות על הבמה, מול הקהל

ענבל: אז אולי אנחנו במקום שהסיוט נגמר? נשמע לי סיום אופטימי (ואולי אופטימי מדי ביחס למציאות). ואפרופו ניו יורק. ספר קצת על הדרך של בעולם המחול, ועל הקמת הלהקה?

אמיר: הקמתי את להקת קולבן דאנס ב־1996, ואני משמש כמנהל האמנותי והכוריאוגרף שלה, תפקיד שממשיך לרגש אותי עד היום. הקריירה שלי כרקדן משתרעת על פני עשורים רבים, של עליות ומורדות אבל בגדול זה היה מסע מדהים.

לפני שלוש שנים, כשהתגלה סרטן בראש שלי, חזרתי גם לרקוד על הבמה אחרי עשר שנים שבהן התמקדתי בעיקר ביצירה וניהול. החזרה הזאת הייתה בשבילי כמו לחזור הביתה – הרגשתי שוב את הקסם של להיות על הבמה, מול הקהל.

במהלך השנים רקדתי בלהקות נפלאות – שנים רבות בלהקת בת שבע, בלהקת הבלט הישראלי, בתיאטרון המחול של האופרה בפרייבורג שבגרמניה וגם בארצות הברית. כל מקום נתן לי משהו אחר, הרחיב את האופקים שלי וחידד את הבנתי במחול

ענבל: אתה גם מלמד מחול?

בשנים 2015-2020 כיהנתי כדיקאן הפקולטה למחול באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, תקופה שהייתה מאוד משמעותית בעיני. לימדתי שם מקצועות שונים במשך השנים, וההזדמנות לעצב את הדור הבא של רקדנים ויוצרים הייתה פריבילגיה אמיתית עבורי

ענבל: מהו האני מאמין שלך כיוצר?

אמיר: בגישה שלי ליצירה, אני מנסה להשיג איזון עדין בין הממד האנליטי והאינטלקטואלי לבין החוויה הרגשית והאמנותית. אני מאמין שמחול יכול להיות גם מורכב מבחינה מחשבתית, וגם לגעת עמוק בלב. זה האתגר שמלהיב אותי בכל יצירה חדשה.

כשאני מסתכל על המכלול של עשרות היצירות שיצרתי לאורך הדרך, אני יודע שהמסע של היצירות האלה הוא גם המסע של רוב חיי. כל הופעה מזכירה לי למה אני עושה את מה שאני עושה.

אני מוקיר תודה על המסע שלי בארבעה העשורים האחרונים. להיות חלק משדה המחול הישראלי העכשווי, לתרום לו ולראות אותו מתפתח – זו מתנה שקיבלתי, או ליתר דיוק לקחתי, ואני לא לוקח אותה בשום רגע כמובנת מאליה.

ענבל: עכשיו כשהעבודה עלתה בבכורה, איפה אתה? אתה חושב כבר על היצירה הבאה? או שעסוק בנוכחית?

אמיר: תמיד יש עקצוצים לדבר הבא. אבל ההחלטה על מה צריכה זמן להבשיל

ענבל: מחכה לראות לאן זה יוביל, בהצלחה!

---

להקת קולבן דאנס | סוף סוף
מרכז סוזן דלל, 4-5.11