עולות קומה: מקבץ תערוכות יחיד בבית האמנים

מאז שנת 2008 פועל הסטודיו של רויטל בן־אשר פרץ בבית האמנים בתל אביב, כסדנה פתוחה ותומכת, המציעה הנחייה וליווי אוצרותי בגיבוש שפה אישית. מקבץ תערוכות היחיד הנפרש על פני כל אולמות התצוגה של בית האמנים, הוא תוצר של תהליך עבודה בן שנתיים. 

מוצגות בו עבודות במגוון רחב של טכניקות: וידיאו, הדפס, צילום, רקמה, קולאז׳, תבליט, יציקה ופיסול, לצד רישומים וציורים בצבעי אקריליק, שמן ודיו, על מצעים שגרתיים וגם בלתי צפויים, ביניהם ניילון בועות, קלקר וחפצים מן־המוכן. העבודות מגיבות לזמן ולמקום, לטראומה האישית והקולקטיבית ולתהפוכות הבלתי פוסקות, המאפיינות את העידן הנוכחי. חמש משתתפות בתערוכה שתתקיים בשבוע הבא מספרות על עבודתן.

---

איילה שמואלי

סדרת העבודות שלי היא מסע התפתחותי מתוך שתי תערוכות קודמות שעסקו בעולם הסינסתזיה, עירוב החושים, בחקירה אינטימית של המתרחש בתוך גופנו, בקולטני החושים. משם התפתח המסע אל עולם הצומח, אל הצבר שעבר תהליך הפשטה לגדר חדה. 

עולם צורני זה הוא שהוליד את הסדרה הנוכחית. בגוף העבודות אני מתעמקת בפירוק יסודי והרכבה מחודשת של צורות אורגניות, מעין הנדוס מחדש המוליד מצבים בלתי אפשריים בטבע ובגוף כאחד. נוצר כאן מערך צורני השובר את חוקי ההיגיון, משחקי שיווי משקל בלתי אפשריים, חיבורים ותנועות המתקיימים אך ורק על גבי הנייר.

• הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של פורטפוליו: עדכונים והטבות על כל מה שחשוב ויפה >>

כל ציור מזמין להתבונן במערכות יחסים – בין דומה לשונה, סדר לכאוס, רכות לנוקשות, אורגני למהונדס. לדוגמה, העבודה המחקה טקסטורה של עץ, אך זו טקסטורה של עץ מעובד וסינתטי. זהו שיח מהונדס המתחפש באופן מודע לעץ מלאכותי. 

המחברים והצירים – האם יש פה פוטנציאל תנועה אמיתי, או שזו אשליה שיכולה להתקיים רק בגבולות הציור. ״בסליל הדי.אן.איי המרקד״ השקיפויות מטשטשות את הגבולות הוויזואליים בין מה שנמצא מעל ומתחת. יש כאן קבלה מלאה לכל מה שנראה בלתי אפשרי, ונוצרת מציאות שאינה כפופה לחוקי הטבע או ההיגיון המקובלים. 

בחרתי להתמקד בטכניקת רישום בפחם ובעיפרון על ניירות כותנה, מתוך כוונה ליצור עולם מונוכרומטי שבו צורות גיאומטריות חדות מקבלות ממד רך ועדין. כחלק מתהליך היצירה שלי, בניתי את אותם חלקיקים במודל תלת־ממדי. הרכבתי אותם מחדש בקומפוזיציות שונות ״מתפוררות״ ומשם העברתי לרשום על הנייר. זהו עולם של חלקיקים קטנים המעוררים שאלות על סדרי עולם קיימים, ובדרכי שלי, אני מציעה סדר חדש ליסודות הבריאה.

---

גילי לב ארי

אני ציירת בוגרת מכון אבני וסטודיו ״התחנה״, חיה ויוצרת בתל אביב. אני עוסקת בציור ריאליסטי של טבע דומם על פורמטים קטנים ובינוניים בצבעי שמן על בד. שני הסגנונות שמהם אני שואבת השראה הם ציורי ואניטס הולנדים ופופ־ארט.

בתערוכה הקרובה בחרתי לעסוק בבובות פרווה פעורות עיניים, נאיביות לכאורה, המיוצרות בייצור המוני ומוצעות למכירה בכל חנות כלי כתיבה ובית מרקחת; בצעצועים איקוניים משנות ה־80, שבזמנו היו נפוצים מאוד והוצגו בסרטים ותוכניות טלוויזיה, וכיום הפכו לפריטי אספנים נדירים; ובברווזי גומי ענקיים – גם הם צעצועים פשוטים שהפכו כיום לפריטים עיצוביים.

את האוביקטים העמדתי בזוגות. מה שהחל באופן אינטואיטיבי ללא מחשבה בציורים קודמים של פירות, ממתקים וחפצים שונים, ממשיך כעת ליצירת מערכת יחסים מכוונת בין הדמויות לבין עצמן וכן בינן לבין הצופה, כשטכניקת הציור המוקפדת שואפת למשוך את הצופה כשם שעורב נמשך לתכשיטי זהב, וכן להאדיר את מושאי הציור ולהפכם לבעלי הבעה, נשמה ורגש (כפי שאני רואה אותם). 

---

 הגר קדם

במשך שנים רבות המרחב העירוני של גוש דן מופיע כדימוי מרכזי ביצירות שלי. לא הרחובות הומי האדם, השווקים או הכבישים הסואנים, אלא הבניינים המתפוררים, המרפסות המטות ליפול, המרזבים הנוזלים והסורגים השבורים. המרחב העירוני שציירתי היה ריק, שומם וחף מכל דמות אנושית, הוא היה התפוררות מבנית סדוקה ונטושה. 

שנים קדימה הבנתי שהעיסוק האובססיבי שלי במרחב העירוני המתפורר הוא דיוקן עצמי. היצירות היו אוטוביוגרפיות והן בחנו וממשיכות לבחון כיצד המרחב העירוני מכיל בתוכו מנגנוני הגנה שהשתבשו. כל סורג חלוד, כביסה מוכתמת, מנעול שבור וחלון פרוץ סימנו והזכירו לי התפוררות פנימית של משהו שאמור היה להגן אבל יצא מכלל שימוש.

 בשנה וחצי האחרונות נדמה שההתפוררות החיצונית שמקיפה אותנו משתקפת ומוצאת עצמה בתוך מנגנוני ההגנה השלטוניים והחברתיים שעוברים תהליכי שיבוש והריסה. המיצב שעליו אני עובדת במשך תקופה זו ומוצג בתערוכה עוסק במחקר תוכני וחומרי של מנגנוני הגנה. את הדימויים של מה שאני מפרשת כמנגנוני הגנה פיזיים כמו מבני מגורים, סורגים, קירות ותריסים אני מציירת בצבעי שמן על ניילון בועות, או בשמו הנוסף – ניילון פצפצים; חומר שמתפקד בעצמו כמנגנון הגנה לחפצים שבירים. 

אני רוצה לקוות שדרך העבודה הציורית עליו יתאפשר למתבוננים בו לראות אותו ואת האיכויות שטמונות בו באור שונה. המיצב עוסק במנגנוני הגנה פיזיים ומוכרים שמרכיבים את סביבתנו הקרובה אבל דרכו אני שואלת גם על מנגנונים רגשיים – מה נשחק, מה נחשף ומה כבר לא מגן כמו שפעם חשבנו.

---

מיכל יערי

עבודות הרקמה שלי משלבות עמלנות, יצירה וזמן. העיסוק שלי הוא בגוף האנושי, על השלמות והיופי שבו, אל מול פגיעותו ושבריריותו. אני בוחנת חלקים שאינם זוכים לרוב לייצוג חזותי, כמו לשון חרוצה, עקב סדוק, אוזן, שומות, כתמי שמש על העור המזדקן – חלקי גוף הנחשבים לעיתים כלא אסתטיים, מוצנעים עד מושתקים.

אני מצלמת את דמותי ואת דמויות בני משפחתי (שהפכו לדוגמנים בעל כורחם), ומדפיסה את הצילום על קנבס שעליו אני רוקמת באלפי חוטים דקים ובעשרות גוונים, ובכך הופכת את הצילום לדו־ממדי.

קנה המידה המוגדל והחריגה מהפרופורציות האנושיות המופיעים בצילומים, מאפשרים לי ולצופים לחדור ולצלול בעזרת הרקמה אל הפרטים הכי אישיים ואינטימיים, אל טקסטורות העור, הקמטים, הצלקות והמרקמים שמספרים את סיפור גופי / גופנו; סיפור של חיים וזמן, של חמלה ואהבה. 

בעזרת הרקמה אני לא מנסה לייפות את הגוף ואת סדקיו, אלא מבקשת להאיר את המקומות שנדחקים החוצה ולהעניק להם צבע, מקום ותשומת לב. באמצעות השילוב בין תצלום לתפר ובין הדפס למגע, אני מבקשת לאפשר מבט חדש, עדין, חומל, קשוב ובלתי מתפשר על הגוף האנושי. כמה יופי יש בחוסר השלמות.

---

שרון קוך מינקוביץ

מה ההבדל בין פסל לבובה מודפסת? בין ציור מקורי לצעיף עם הדפס? ומה המחיר של רגש? בתערוכת הפופ־אפ שלי, הקרויה על שם אימי אסתר קוך, אני מזמינה לשאול את השאלות האלו בלי פחד, בלי סינון. התערוכה מתרחשת בחנות־גלריה זמנית, מרחב חי ונושם שבו האמנות לא עומדת מאחורי קו לבן ולא דורשת הכנה מוקדמת. היא פה, על קיר, על קולב, על שולחן. נגישה. מוחשית.

כאמנית, אמא, בת להיסטוריה של הגירה ומסורת, ואישה שעובדת בתחום ההייטק – אני חיה בין עולמות. התערוכה היא ראי לזה: בין הדפסי תלת־ממד לארכיטיפים נשיים, בין דימויים מעולם האגדה לסמלים דתיים, בין פופ לאינטימיות. ובמרכז הכול – חוזרת שוב ושוב דמות אחת שאני לא מפסיקה לצייר: היצורה.

היא חצי ילדה, חצי חיה. יש לה רגליים שעירות עם לק אדום, שיניים חדות, גב קוצני ומבט שאי אפשר להסיט ממנו את העיניים. היא לא מנסה להתחבב. היא לא רוצה להיות ״נחמדה״. היא מופיעה בציורים, בפסלים, בהדפסים, וגם כאוביקט שאפשר לקנות ולקחת הביתה.

היצורה היא אני. היא הילדה שהייתי. היא הקול הפנימי של הרבה נשים – זו שזוכרת איך זה להיות פראית, חופשייה, לא ממותנת. היא מופיעה בתוך עולם שנראה לכאורה כמו חנות – אבל מתפקד כמרחב רגשי, כמעט טקסי.

אני חוקרת את הגבולות המטושטשים שבין אמנות ומוצר, בין יוקרה לרגש, בין יצירה מקורית לתרבות פופ, בין מה שנמכר בגלריה לבין מה שנמצא בחנות מתנות של אסתר המלכה ברחוב בן יהודה. מה נחשב ״אמנות״, ומה אם הצופה מתרגש מבובה פשוטה הרבה יותר מציור עטוף זכוכית? האם יש לזה פחות ערך – או דווקא יותר?

---

עולות קומה | הסטודיו של רויטל בן־אשר פרץ
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
משתתפות: אתי בוסידן, רבקה בורנשטיין, גליה בן אשר, מיכל בן לולו, רחלי גבריאל, תמר גולוס, איריס דבי ישראל, אריאל דקלר לוי, מירית הלוי, ריבה זהר, אביבה חמו, פולה טוליפמן, מיכל ידוב, מיכל יערי, אפרת ירון, גילי לב ארי, אורלי לוינהר, נאוה לי־טל, מיכל מאיו, יונה מוסט, שרון מינקוביץ׳, ניצה נווה צבעוני, רותי סופר, אופירה סמולסקי, ענת פרידמן, אורה צאיג, הגר קדם, עינת קוך, סוניה קוק, נילי קט, עידית שגיא, רינה שורץ, ענת שטרן, טובה שיבא, איילה שמואלי, נאוה שנקמן בן עמי, מירי שפיר נבון
פתיחה: 15.9; נעילה: 20.9