חדר משלי // שירה מוסקל

תעודת זהות

אדריכלית שירה מוסקל, בת 51, נשואה ואם לארבעה. שותפתה של מעצבת הפנים הדס רוט ב״הלל אדריכלות״ כבר 21 שנה. ״למדתי אדריכלות בטכניון. לא מאוד נהניתי מהלימודים, אבל כן חיכיתי לעבוד בחיים האמיתיים״.

המשרד מונה עשר מתכננות מקצועיות ויצירתיות, והוא מתמחה בשיפוץ ובניית דירות ובתי יוקרה. לאחרונה הושקה בו מחלקה חדשה ומרעננת שמתמקדת בעיצוב ללא שבירת קירות. הנישה הזאת מאפשרת להגיע לקהל רחב יותר ולהשפיע באמצעות עיצוב הבית, גם ללא מהפכות קיצוניות ובתקציבים אחרים.

אהבה ראשונה

גדלתי כבת בכורה להורים צעירים מאוד. אמא שלי חובבת עיצוב ואופנה, ובבית היו תמיד מגזינים להשראה. לקח להורים שלי כמה שנים של עבודה קשה כדי לעבור לחיות ברווחה ולהנות מהאירוע. אני תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אדריכלית, ובסתר ליבי ידעתי שזה גם חלום לא ממומש של אמי.

אהבתי את העובדה שהמקצוע משלב חשיבה וידע נרחב יחד עם יצירתיות; ובכלל את זה שמדובר בעיסוק שנוגע בצד היפה של החיים. היום אני מבינה עד כמה המקצוע הזה עשיר ונוגע בתחומים רבים. אני גם מבינה עד כמה העיסוק בחומר הוא רק חלק מהעניין. אנחנו בוראים לאנשים מרחבי מחיה ועוברים איתם תהליכים אישיים של התפתחות משותפת. אני מודה על היום שבחרתי במקצוע הזה והוא בחר בי.

אנחנו בוראים לאנשים מרחבי מחיה ועוברים איתם תהליכים אישיים של התפתחות משותפת. אני מודה על היום שבחרתי במקצוע הזה והוא בחר בי

אני מודה על הדס, השותפה שלי לדרך. נפגשנו במקרה בעבודה משותפת ודי מהר החלטנו שנעשה את זה ביחד. הדס שונה ממני כמעט בהכל, וזה סוד הקסם. הזוגיות המקצועית והחברית שלנו היא התפתחות תמידית בכל הרמות. יחד אנחנו שירה והדס, הבלונדינית והג׳ינג׳ית. אנחנו כוח טוב.

אהבה שניה

תמיד אהבתי לצייר. חבילת צבעים היתה המשחק האהוב עליי. החלום שלי כילדה היה חבילה של 100 צבעי עפרון ומלא דפים. זהו. כבר בגן הגננת פירגנה לי על זה, וכנראה שהשילוב של לאהוב לעשות משהו, להבין שאתה די טוב בזה ולקבל על זה מחמאות – היה ועדיין שילוב מנצח עבורי.

בילדות תמיד ציירתי לכולם בכיתה, הקמתי חוג ציור לילדי השכנים, הייתי בוועדת קישוט. תמיד. הלכתי לחוג ציור, ציירתי בתנועה. מכרתי ציורים וגם כסטודנטית הכנתי ציורים וקופסאות מצויירות ומכרתי ביום הסטודנט. כאדריכלית צעירה ואמא צעירה שמתי את כל זה בצד ונשאבתי חזק לחיים עצמם. עכשיו, בגיל 50, חזרתי לאהבה הישנה שלי. אני הולכת לחוג ציור שבועי אצל האמנית עדי פסו, ועפה מזה באוויר. זה תענוג אמיתי.

חילוף חומרים

האהבה לאדריכלות והאהבה לציור נובעות מאותו מקום – הרצון ליצור ולבטא רעיונות דרך צורה, צבע וחומר. באדריכלות אני מתכננת ומעצבת מרחבי חיים עבור אחרים, ובציור אני חוזרת ליצירה אישית יותר, לעצמה. שתי האהבות משתלבות ומפרות זו את זו – הדיוק, הרגישות לפרטים והיצירתיות מלווים אותי גם במקצוע וגם בתחביב.

בית בנווה ירק

לפרוייקט הזה קראנו ״הגינה עם הבית״ והוא עוד פסגה קטנה שאני מרגישה שכבשתי מכמה היבטים – פיזיים ורגשיים. בהיבט הפיזי נמשכתי מיד לנתונים המדהימים של הנכס בנווה ירק – מגרש מעלף של שני דונם שצופה למטעים. חלום אמיתי. בהבט הרגשי נשאבתי לאתגר. בני הזוג רכשו את המגרש עשור לפני שפנו אליי. הם חששו מהתהליך ואפילו התחילו ועצרו. הם הגיעו עם הרבה חששות, והרגשתי שאני חייבת להצליח ולפתח את זה יחד איתם, למצוא את מה שנכון להם ולהגשים אותו.

התוצאה, שעליה עבדנו ביחד עם מנהלת הפרויקט נטלי לוי קלש, היא תוצר של מסע משותף לכולנו. אני חושבת שדווקא המלחמה, שהיתה חלק מחיינו לאורך כל הדרך, הכניסה את כולנו לפרופורציות וגרמה לנו להתגבר על קשיים.

הבית, ששטחו 300 מ״ר, הוא הגשמה של חלום משותף ומדויק של בעליו. בני הזוג הורים הם לארבעה ילדים בטווח גילים רחב. הבית תוכנן מתוך חלום ברור של המשפחה – חלוקה לשני אגפים, אגף הורים ואגף ילדים, עם מרחב משותף מרווח אך אינטימי המחבר ביניהם. בקומה העליונה מוקמו חדרי עבודה וחדר כושר/אירוח, המשקפים אורח חיים עכשווי וגמיש.

מחוץ לבית נשמרה פשטות שלווה, עם בריכה גדולה המשתלבת בטבע שסביב. הבית החדש מרגיש כאילו תמיד היה שם, נטוע במגרש ומוקף בחורש טבעי. התהליך כולו היה מסע משותף של הקשבה, הצעה והובלה – עד ליצירת בית חדש לגמרי, שמרגיש מוכר, חם ונכון.