מוטי רייפ: לא יודע (ולא רוצה) לעצור

״זו לא עבודה. זו תשוקה לעשייה״, אומר מוטי רייפ, לקראת שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2026, שמתקיים זו הפעם ה־16. מי שהתחיל את דרכו כדוגמן והפך לאחת הדמויות המשפיעות בתעשייה המקומית, רואה בעצמו קודם כול פעיל חברתי. האופנה, מבחינתו, היא אמצעי לחולל שינוי.

״אני אוהב את החיים. אני אוהב את העולם הזה. אני אוהב את העובדה שבכל בוקר אנחנו מקבלים עוד הזדמנות לבחור, לאהוב, להתרגש, ליצור, לחלום, לחגוג, לצחוק, לגדול. אני באמת מאמין שהעולם והיקום יכולים להיות גן עדן עבור כל אחד ואחת מאיתנו. לא כי החיים פשוטים, לא כי אין בהם כאב, אכזבות או אובדן, אלא כי אני מאמין שכולנו הגענו לעולם כדי לחיות את מי שאנחנו באמת״.

את המילים קורא רייפ מתוך ההקדמה לספר שהוא כותב בימים אלו. הוא עוצר מדי פעם, מתרגש וחוזר למשפטים מסוימים. האיש שמזוהה עם תצוגות אופנה, הפקות ענק ואירועים נוצצים חושף צד אחר של עצמו – אישי ורגיש, שלא לומר רוחני. אחרי שנים שבהן יצר רגעים שנועדו להיראות, הוא מבקש הפעם להתבונן במה שמסתתר מתחת לפני השטח.

הספר, שנקרא בשלב זה ״13 הדיברות״, עוסק בפחדים, בדימוי עצמי, באהבה ובמנגנוני ההגנה שאנחנו מפתחים מילדות. הוא לא ספר על אופנה, ובכל זאת נדמה שהוא מספק מפתח להבנת האיש שמאחורי שבוע האופנה תל אביב. מי שהקדיש שנים להצגת בגדים על המסלול – מבקש כעת לעסוק באדם שלובש אותם.

כשאני מסתכל על שבוע האופנה הקרוב, שקראנו לו ׳נשים פורצות דרך׳, ואני רואה את היכולת שלי להביא מעצבות ומעצבים, לצעוק דרך הבמה הזאת נושאים חברתיים – אני מרגיש שאני מזיז ומתקן עוולות חברתיות

רייפ כותב שתי גרסאות של הספר, לנשים ולגברים, זאת מתוך תפיסה שהמסרים החברתיים והציפיות שכל אחד מהם סופג במהלך חייו הם שונים. הספר בנוי מ־13 דיברות, כל אחת מהן עוסקת בהיבט אחר של החוויה האנושית ומזמינה להתבוננות ולעבודה אישית. ״זה ספר שאת קוראת בו כל דיבר, נושמת, חושבת ואז חוזרת וכותבת לעצמך את התחושות שלך״.

אחד הפרקים, ״לחבק את הפחד״, מתאר ילדה שמגיעה לעולם בלב פתוח ולומדת בהדרגה איך עליה להתנהג כדי להיות אהובה ומקובלת. מה מותר לה להרגיש, ולמה אין צורך להסתיר או לשתוק. הפחד, מסביר רייפ, הוא לא בהכרח חולשה, אלא מנגנון הישרדות שנולד מתוך הצורך להשתייך. ״הדיבר השלישי הוא הזמנה לריפוי, לא דרך ביטול הפחד, אלא דרך מפגש איתו״.

ככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שהנושאים שמעסיקים אותו בכתיבה – כמו דימוי עצמי, פחד מדחייה, הצורך להשתייך והיכולת לקבל את עצמנו – מלווים אותו לאורך הקריירה, גם כשהוא משתמש בשפה אחרת לגמרי – שפת האופנה.

כשאני שואלת מאיפה הוא שואב את הכוח להמשיך ולהפיק את שבוע האופנה, שנה אחרי שנה, על כל המורכבות הכלכלית, הלוגיסטית והאנושית הכרוכה בכך, הוא מתקן אותי: ״זה לא כוח, זו תשוקה. תשוקה לעשייה״.

רייפ לא יודע (ואולי גם לא רוצה) לעצור. הוא יוזם, מחבר בין אנשים, מזהה הזדמנויות ומוציא רעיונות אל הפועל. גם אחרי עשרות שנים בתעשייה, הוא מדבר על הפרויקט הבא בהתלהבות של מי שרק התחיל את דרכו.

ההצלחה המקצועית לא מספיקה לו. הוא רואה בעצמו פעיל חברתי שהאופנה היא שפת הפעולה שלו. הוא משתמש בזוהר, בדימויים ובחשיפה התקשורתית של עולם האופנה כדי להעלות לסדר היום נושאים כמו גילנות, הדרה, קבלת השונה ושוויון הזדמנויות.

״כשאני מסתכל על שבוע האופנה הקרוב, שקראנו לו ׳נשים פורצות דרך׳, ואני רואה את היכולת שלי להביא מעצבות ומעצבים, לצעוק דרך הבמה הזאת נושאים חברתיים – אני מרגיש שאני מזיז ומתקן עוולות חברתיות״. מבחינתו, ההישג הגדול הוא לא עצם קיומה של תצוגה מוצלחת, אלא השפעתה על המציאות. ״הצלחנו לנרמל דוגמניות מבוגרות או דוגמניות טרנסג׳נדריות, שלפני שמונה שנים היה ביג נו־נו. הצלחנו לנרמל את אנשים עם מוגבלויות ועוד״.

יחסי ציבור לישראל

כדי להבין את הרגישות של רייפ לדימוי גוף וליחסים המורכבים של נשים עם המראה שלהן, צריך לחזור לילדותו. אימו הייתה תופרת, והוא גדל לצד נשים שהגיעו אליה למדידות ולתיקונים.

כבר כילד שמע שוב ושוב את אותן בקשות: להצר, להסתיר, לטשטש, לגרום לגוף להיראות רזה יותר. ״תמיד שמעתי את אותם משפטים. מה אפשר לעשות כדי שאיראה יותר רזה, איך אפשר להסתיר. אמא שלי נהגה לומר שהנשים האלה לא זקוקות לתופרת, אלא לפסיכיאטר. אני מעולם לא שמעתי את אמא שלי מתלוננת על המראה שלה או על המשקל שלה. אף פעם״.

שנים אחר כך, כשהפך למפיק בתחומי אופנה ועבד עם אלפי נשים, המשיך לשמוע את אותן הסתייגויות. נשים שהתפעלו מבגד על גופה של אישה אחרת, אבל התקשו לדמיין אותו על עצמן.

הפער בין האופן שבו נשים נראו בעיניו לבין האופן שבו תפסו את עצמן – הפך לאחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים אותו. מי קבע מהו הגוף הראוי להיראות? מדוע נשים מרגישות צורך להתנצל על גופן? ולמה תעשייה שאמורה לעסוק ביופי, מעוררת לעיתים קרובות כל כך תחושות של חוסר ביטחון?

״לעולם האופנה לא נכנסתי בגלל אהבתי לבדים. הבדים אף פעם לא היו הסיפור שלי. האדם, ובעיקר האישה שלובשת אותם – היה הסיפור״, הוא ממשיך ומקריא עוד משפט מתוך הספר שמסביר, אולי יותר מכל תיאור מקצועי, את הקשר בין הילד שגדל לצד מכונת התפירה של אימו לבין האיש שהפך את המסלול לבמה חברתית.

רייפ הגיע מחיפה לתל אביב בשנת 1986 והחל לעבוד כדוגמן. תוך זמן קצר עבר לצד השני של המסלול והפך לאחד ממפיקי האופנה העסוקים בישראל. בשנות ה־80 וה־90, כשתצוגות אופנה היו כלי שיווקי מרכזי של חברות ומעצבים, הוא הפיק מספר עצום של אירועים. ״בין 1986 ל־1999 עשיתי משהו בין 40 ל־60 תצוגות אופנה בחודש. לפעמים שלוש או ארבע תצוגות ביום״.

הוא עבד עם מעצבים עצמאיים ועם חברות האופנה הגדולות, בהן גוטקס, אוברזון, דלתא, לודז׳יה, סברינה והמשביר, בתקופה שבה תצוגות האופנה היו חלק בלתי נפרד מהפעילות המסחרית של הענף.

במקביל הרחיב את פעילותו לתחום הטלוויזיה. בשנת 1990 היה שותף להקמת חברת ההפקות מימד, בהמשך שותף גם בחברת רייפ אבוט והיה מעורב בפיתוח ובהפקה של תוכניות טלוויזיה. המעבר בין התחומים היה טבעי עבורו: בשניהם נדרשו יכולת הפקה, הבנה של קהל והיכולת להפוך רעיון לחוויה.

בשנת 2010 חזר לישראל אחרי כשלוש שנים שבהן התגורר בלוס אנג׳לס, בתפקיד נספח התרבות של ישראל. דווקא המרחק מהארץ עורר בו מחשבות על הדרך שבה ישראל מוצגת בעולם. ״כשאתה חי בחו״ל, אתה ער בעיקר לתקשורת השלילית על ישראל. תמיד מלחמות, תמיד מאבקים. חשבתי שאם אקים ׳שבוע אופנה׳, זו יכולה להיות דרך נהדרת לעשות יחסי ציבור לישראל״.

הרעיון היה לרכז את המעצבים הישראלים במסגרת אחת, בדומה לשבועות האופנה בעולם, וליצור אירוע שימשוך תשומת לב בינלאומית. אלא שבאותה תקופה כל מעצב ביקש לקיים תצוגה עצמאית וליהנות ממלוא החשיפה התקשורתית. רייפ לא נרתע מהספקנות. ״כל החיים, כשאומרים לי שאי אפשר, זה רק מדרבן אותי״.

כך נולד שבוע האופנה תל אביב במתכונתו החדשה. האירועים התקיימו במתחמים שונים בתל אביב ובשנה שעברה הצטרפה חברת הנדל״ן ״ישראל קנדה״. במסגרת השותפות מתקיים האירוע במתחם נדל״ן של החברה, המחברת בין פעילותה העסקית לבין עולם האופנה והתרבות.

נשים פורצות דרך

שבוע האופנה ה־16, שיתקיים תחת הכותרת ״נשים פורצות דרך״, ממשיך את הקו הזה ומבקש להרחיב את השיח מעבר לעיצוב בגדים. לצד תצוגות המעצבים יתקיימו אירועים המוקדשים לנשים שמאתגרות מוסכמות ומשנות מציאות. בין היתר מתוכננת תצוגה שמלות כלה של המעצב עידן לרוס שתערער על אידיאל הגובה המקובל בעולם הדוגמנות, וכן שיתוף פעולה בין בצלאל למרכז הפועל, שבמסגרתו יזכו ספורטאיות ישראליות בולטות וענפי ספורט אולימפיים ופראלימפיים לפרשנות אופנתית.

שתי מחוות יוקדשו לדמויות מפתח בתרבות הישראלית: רונית אלקבץ, שתעמוד במרכז הרצאתה של יערה קידר, ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״; ופיני לייטרסדורף, מחלוצות האופנה הישראלית, שלציון 120 שנה להולדתה תתקיים תצוגה מהארכיון שלה, ותוענק מלגה על שמה לסטודנט או לסטודנטית משנקר. לצד המחוות תוענק במה גם למעצבים צעירים בתחילת דרכם ולמעצבים ותיקים הפועלים בשדה המקומי שנים רבות, ביניהם שי שלום.

לצד ההישגים והאמירות החברתיות, שבוע האופנה מעלה גם שאלות על מצבה של תעשיית האופנה הישראלית. המעצבים העצמאיים, העומדים במרכז האירוע, מתמודדים לאורך השנה עם קשיים כלכליים, תחרות מצד רשתות בינלאומיות ועלויות ייצור גבוהות.

קיים פער בין ימי הזוהר של שבוע האופנה לבין המציאות שאליה חוזרים המעצבים לאחר שהמסלול מתרוקן. האם החשיפה התקשורתית מסייעת להם לבנות עסק יציב? האם שבוע האופנה מייצר גם ערך כלכלי מתמשך?

רייפ לא מתכחש לקשיים, אבל מבקש להתבונן בתמונה הרחבה. מבחינתו, עצם האפשרות להציג יצירה מקומית, לחשוף מעצבים לקהלים חדשים ולשמר במה מרכזית לאופנה הישראלית – היא בעלת ערך. הוא מזכיר שכמו בכל תחום יצירתי, גם באופנה יש מי שמצליחים יותר ומי שממשיכים להיאבק על מקומם.

הוא לא רואה בשבוע האופנה פתרון לכל בעיות התעשייה, אלא פלטפורמה שמייצרת הזדמנויות ומחזקת את מעמדם של המעצבים. עם זאת, השאלה אם חשיפה תקשורתית יכולה להפוך להצלחה מסחרית ארוכת טווח נותרת פתוחה. שבוע האופנה מעניק למעצבים במה משמעותית, אבל לא יכול לבדו להתמודד עם האתגרים המבניים של התעשייה המקומית.

אחת היוזמות החדשות שעליהן מספר רייפ היא הקמת חברה בשם FASHION 360, שתפעל לאורך השנה ותאפשר לו להרחיב את פעילותו לתחומים נוספים. ״המטרה היא ליצור חיבורים בין אופנה, עיצוב, אמנות ופעילות חברתית, ולהפוך את הפלטפורמה שנבנתה סביב שבוע האופנה למרחב של עשייה מתמשכת״.

הוא עדיין לא מפרט את כל התוכניות, אבל מדבר בהתלהבות על האפשרויות שנפתחות בפניו. מבחינתו, זה המשך טבעי לדרך שבה הוא פועל כבר שנים: לזהות צורך, לגבש רעיון, לחבר בין אנשים ולהפוך אותו לפרויקט בעל נוכחות ציבורית.

כשאני אומרת לו שבמובנים רבים הוא ראוי להכרה ציבורית על תרומתו לתעשיית האופנה ולחברה הישראלית, הוא מתרגש. אבל מהר מאוד השיחה חוזרת לדבר הבא שאפשר לעשות, לרעיון שעוד לא מומש ולהשפעה שעוד אפשר לייצר. הוא לא עסוק בסיכומים. הוא מדבר על המעצבים, על התצוגות, על היוזמות החברתיות ועל התוכניות הבאות. נדמה שהיכולת להמשיך ליצור חשובה לו לא פחות מההישגים שכבר צבר.