אלה אמיתי סדובסקי: הזיכרון נבנה בשכבות

חגית: הי אלה, מה שלומך? איפה אני תופסת אותך – ומה הביא אותך לשם?

אלה: הי חגית, אני בטוב, נמצאת בתוכנית שהות אמן במקדאוול (MacDowell) שבניו המפשייר. יש כאן כ־20 אמנים מדיסציפלינות שונות, סופרים, משוררים, קולנוענים ואמנים חזותיים. התוכנית הזו ידועה בעטיפה שלה את האמן וביכולת שלה לאפשר לו/ה קפיצת מדרגה. הייתי כאן לפני כ־10 שנים, אז התחלתי את העבודה והרעיון למיצב ״שבע״, שעליו זכיתי בפרס אן וארי רוזנבלט

חגית: איזה יופי, איך שם, ולכמה זמן?

אלה: אני כאן לחודש וחצי, יש לי סטודיו בתוך יער, וביום הראשון שלי כאן ראיתי דוב שחור

חגית: OMG, אבל אני בטוחה שהוא אוהד ישראל 😊 נשמע טוב להתרחק קצת בתקופה כזו, ולחזור למקום מוכר. ואיך קיבלו אותך הקולגות בקבוצה הבינלאומית של האמנים? יש מתחים?

אלה: קיבלו אותי מאוד יפה. יש כאן אווירה של קבלה ופתיחות גדולה. כל ערב יש התכנסות והאמנים הנמצאים חולקים את הפרויקטים שעליהם הם/הן עובדות. אנשים לא שואלים אותי שאלות בנושאים פוליטיים. האמריקאים מאוד נזהרים בלגעת בנושאים פוליטים ומאתגרים בשיחות אישיות. אפילו על משטר טראמפ הם נזהרים מלדבר. רק ברמיזה. זה מאוד מוזר לי אבל ככה זה כאן.

אלה: הפעם אני מגיעה לכאן אחרי כמה שנים של מאמץ אינטנסיבי, שבהן יצרתי שני מיצבי ציור ואנימציה גדולים, במוזיאון וילפריד ועכשיו במוזיאון פתח תקוה

חגית: ובאמת – לשם כך התכנסנו 🙂 ברכות על התערוכה החדשה במוזיאון פתח תקוה ״פתאום, כשחשבת שזה כבר איננו״, שאצרה נטע גל עצמון. את אוהבת להשתנות, ליצור במדיומים חדשים?

אלה: כן, אני אוהבת לנוע. מבחינתי זה לא ממש להשתנות אלא פשוט להמשיך ללכת קדימה. כל תערוכה או עבודה נבנית על חומרים וטכניקות שכבר הכרתי, ואני מתקדמת ועושה עוד צעד קדימה ביכולת שלי לספר את הסיפור.

חגית: מאין צמח הסיפור של התערוכה החדשה?

• הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של פורטפוליו: עדכונים והטבות על כל מה שחשוב ויפה >>

אלה: ב־7.10 בבוקר הייתי בטיול היומי ביער שמסביב לבית שלי, במסילת ציון. עבר לידנו רוכב אופניים ושאל אם ראינו חדשות. התחברתי לחדשות, ותוך כדי הרגשתי איך אני חוזרת לתחושות שצפו ועלו מימי חדירות המחבלים וההפגזות שחוויתי כילדה בקיבוץ גשר, בעמק הירדן.

התחושות הללו עוררו זיכרון של כניסה ל״בועה שמתחת למים״: חוויה של פיצול בין העולם המואר, של נופי עמק הירדן, נדנדות דשאים ירוקים ומשחקי ילדות, לבין השנים שבהן נאלצנו לשהות במקלטים. באותו רגע הבנתי שחשוב שאמצא דרך לתאר את החוויה הזו של פיצול, בין אור לחושך, בין למעלה למטה. בין מוסתר לגלוי.

זה אלמנט שקיים תמיד בעבודות שלי, אבל הפעם רציתי ליצור משהו מוחשי יותר. רציתי ליצור מיצב פיסולי, מעין זירת תיאטרון, ברקע גריד של ציורי שמן, שישמשו כתפאורה לסיפור שיוקרן עליהם. התפאורה מציגה את הזיכרונות שלי מהקיבוץ ומסתמכת על צילומים מהקיבוץ וממלחמת ההתשה, ועל מחקר ארכיוני

חגית: העבודה שאת מציגה מתחברת לזכרונות הילדות, אבל מגיעה מזווית הראיה של אלה הבוגרת?

אלה: בתערוכה אני מכניסה את הסיפור שלי רק ברקע, לא כסיפור המרכזי. כנראה עוד לא הגיע הזמן לזה. רוב העבודה מוקדשת לסיפור הגבורה של סבתא שלי, סיפור שהוסתר במשך שנים רבות. הייתי מאוד קשורה לסבתא שלי, היא הייתה אישה קשה ומסוגרת ולא השתתפה בחיי הקיבוץ. אבל אליי היא הייתה רכה. ראיתי בה סוג של בית.

רק אחרי מותה התחילו לדבר במשפחה שלי – בעיקר דודה שלי ששמעה את הסיפור מסבתי – על הקרב על גשר במלחמת השחרור. קרב שבו היא נשארה לבדה מול 5,000 חיילים ערבים. חשבתי שנכון יהיה לספר את הסיפור שלה, שמתחבר בהרבה מובנים להפקרה שקרתה ב־7.10

רק אחרי מותה התחילו לדבר במשפחה על הקרב במלחמת השחרור שבו היא נשארה לבדה מול 5,000 חיילים ערבים. חשבתי שנכון יהיה לספר את הסיפור שלה, שמתחבר בהרבה מובנים להפקרה שקרתה ב־7.10

חגית: זה נשמע סיפור גבורה מטורף – אגדה או סוג של נס. למה לא דיברו על זה?

אלה: זה יותר נס, שהיא נשארה בחיים. היא התביישה לספר, כדי לא להלבין את פניו של סגן מפקד הכוח – ששלח אותה חזרה לעמדה כשכולם שם נהרגו או נפצעו. היא הייתה בעמדה קדמית בקרב על קיבוץ גשר בזמן מלחמת העצמאות. עם פלישת הלגיון הערבי וצבא ירדן לעמק הירדן, היא נשארה לבדה בעמדה הקדמית, לאחר שכל שאר הלוחמים שלצדה נפצעו או נהרגו.

היא יצאה מהעמדה תחת אש, רצה לקו האחורי, וביקשה מסגן המפקד להתפנות מעמדתה. הוא סירב ושלח אותה להמשיך להילחם לבדה בעמדה. והיא נלחמה לבד כל הלילה, גם כשעמדה לידה נהרסה כליל וכל הלוחמים בה נהרגו או פונו. כוח חילוץ שהגיע לעמדה למחרת בבוקר מצא אותה מחזיקה בקו לבדה. היא כבר הייתה אמא לשני ילדים באותה עת. לאחר מכן היא ילדה עוד שלושה ילדים

חגית: בלתי נתפס. ואת הדור הבא, חווית את האיומים של ישוב ספר בשנות ה־60-70?

אלה: התחושות שלי מתבטאות יותר במבנה: העבודה מתקיימת בשני מרחבים: מעל המים ומתחתם. המרחב הראשון, זה שמעל המים, מתנשא לגובה כשניים וחצי עד מטר, מעל גובה אדם, עד ארבעה וחצי מטרים. הוא מואר כל הזמן ומתאר את הנוף הפסטורלי של הקיבוץ.

המרחב השני מתחיל מהרצפה ועולה עד לגובה מעט מעל קומת אדם. הוא חשוך לחלוטין ומואר רק באמצעות הדמויות המונפשות. דמויות אלו ועוד נוספות מובילות את האירועים שהתרחשו בקיבוץ בזמן מלחמת השחרור. הדמויות משמשות כ״פנס קסם״ ומאירות בדמותן את הציורים שברקע ואת הזיכרונות. קו האופק, מצוייר כמים ומדמה את נהר הירדן, מפריד בין שני המרחבים – מעלה ומטה, גלוי ונסתר, מואר ומוחשך

חגית: את יוצרת רבדים שמאפשרים את החיבור או ההבחנה בין התקופות: מלחמת השחרור / מלחמת ההתשה / 7.10?

אלה: כן, אני יוצרת כאן כמה רבדים: הציור, התפאורה והרקע להקרנה מגיע מתיעוד מלחמת ההתשה, והקרנת האנימציה על גבי הציור, בשני המרחבים, מייצרת שכבה של דימויים שמאירה (תרתי משמע) את חלקי הנרטיב האישי וההיסטורי. המיצב, הבנוי כמארג אירועים ומתאר את שני העולמות – זה של מעלה וזה של מטה – באופן שמחבר את סיפורי המלחמות שהרעידו את הקיבוץ לאורך שנים (גם לפני זמני – ממלחמת השחרור). החלל המואר רק מעל גובה אדם, מפצל בין קיום מעל פני השטח לקיום מתחת לו

חגית: ספרי קצת עלייך, איך הגעת מהמקלט בקיבוץ לרזידנסי בניו המפשייר?

נולדתי בקיבוץ גשר בעמק הירדן, נכדה בכורה ב/לקיבוץ. אחרי הצבא רציתי מאוד ללכת מיד ללמוד, היה לי חלום ללמוד ארכיטקטורה. אמרו לי שיש תור ושצריך לחכות. לפניי היו אנשים כבני 40 שעדיין לא קיבלו אישור לצאת ללימודים

חגית: כך זה התנהל בקיבוץ השיתופי של אותן שנים. אז חיכית?

אלה: הבנתי שזה לא עובד, ולא אחכה 20 שנה. אז ביקשתי ללמוד משהו שהקיבוץ צריך באופן מידי, וזה היה הנדסה כימית – כדי לעזור במעבדה במפעל. מפה לשם, דרך לימודי תואר שני בטכניון הגעתי לדוקטורט במכון ויצמן ולפוסט דוקטורט בארה״ב. חיליק, בן זוגי טען שמזג האוויר, הטבע והנוף הכי טובים ויפים הם בברקלי. אז יצאנו לשם.

רציתי שהחלל יהיה עטוף, שיבנה מעין מרחב סגור. השפה שלי בעיקרון היא ציור. ודרכו אני פועלת. התנועה של האנימציה היא רובד שמתחבר אל הציור רק כשהיא מוקרנת עליו. בלעדיה הוא שרוי בחושך

אחד הדברים היחידים שלקחתי איתי לאמריקה, חוץ מבגדי ילדים (שלושה, אז) ומשחקים, היו צבעי השמן. מיד פרסתי על הקיר בסלון בד קנבס ענק והתחלתי לצייר בזמני הפנוי. התמחיתי במדע החומרים ובתנועה תלת מימדית של מולקולות פולימריות. אחרי שנתיים בברקלי קרה שבר, ובעקבותיו החלטתי לעזוב את המדע ולהיאבק על החיים. נרשמתי ללימודי אמנות ב־CCA שבסן פרנסיסקו. כשחזרנו לישראל המשכתי את לימודי האמנות בבצלאל, תואר ראשון ושני.

ב־2012 הוזמנתי על ידי מתן ישראלי לעשות ציור קיר גדול בפרוייקט הקהילתי ״מוסללה״ – שם לקחתי את כל שכר האמן ושילמתי לצלם שיצלם את העבודה שנמשכה חצי שנה וכללה 3,600 ציורים שיצרו את סרט האנימציה הראשון שלי – ״אי שקט״, שהיה סוג של יומן ויזואלי.

ב־2016 יצרתי את מיצב האנימציה ״שבע״ שעליו זכיתי בפרס אן וארי רוזנבלט. לאחר מכן, במשך מספר שנים לא נגעתי באנימציה, רק ציירתי. לא הצלחתי לפצח את החיבור בין שני המדיומים. הגעתי לפתרון בזכות דיאלוג ממושך עם שיר מלר ימגוצ׳י, ובשנה שעברה נפתחה התערוכה ״אי שם״ במוזיאון וילפריד, והיה לי את הרעיון איך ליצור את המיצב ״פתאום..״ במוזיאון פתח תקוה

חגית: העבודה עוטפת את המבקר.ת בתערוכה ומכניסה אותנו לתוך החוויה?

אלה: רציתי שהחלל יהיה עטוף, שיבנה מעין מרחב סגור. השפה שלי בעיקרון היא ציור. ודרכו אני פועלת. התנועה של האנימציה היא רובד שמתחבר אל הציור רק כשהיא מוקרנת עליו. בלעדיה הוא שרוי בחושך. אצלי במחשבה כל החלקים היו מסודרים, אבל כדי לבצע את המיצב הייתי צריכה לפרק את אותו למספר פרוייקטים נפרדים. וגם נעזרתי בהרבה אנשים טובים ומוכשרים.

שכבה נוספת היא הסאונד. חשבנו שיהיה נכון שהמוזיקה תהיה א־קפלה המורכבת מקולות שירה בלבד ללא כלי נגינה. מלבד השירה של ניתאי קלאי המלחין ושל דוריאן ברמלי נוספה גם שירת מקהלת קיבוץ גשר מ־1958 – מתוך הקלטות ארכיון של ליל הסדר שנערך בקיבוץ 10 שנים אחרי מלחמת השחרור

חגית: נראה שיש איזה ניגוד חריף בין התפיסה שלך כילדה – הזיכרון הראשוני כפי שנחקק בתודעה – לבין הרב שכבתיות של האמנות, שכמו מאפשרת לו להיבנות שכבה על שכבה. להתעטף. זה יפה, כי בדרך כלל חושבים על קילוף שכבות כדי להגיע לזכרונות ילדות מוקדמת…

אלה: כן, פעם מישהו אמר לי שהעבודה שלי מדמה חפירה ארכיאולוגית. אבל אני רואה את זה אחרת: מתחילה מלמטה ומוסיפה מעל, כשכל הזמן משאירה חלק מהשכבות התחתונות גלויות

חגית: אנחנו מתקרבים לראש השנה, מה תאחלי לעצמך ולכולנו לשנה החדשה?

אלה: קודם כל אייחל לסיום המלחמה, להחזרת כל החטופים ולהחלמת הפצועים ולהשבת כל החיילים לגבולנו.מאחלת למדינה שלנו ולכל האנשים שבה, להרפא ולהתאושש. ולכל היוצרים, שנצליח ליצור ובלב שקט ופתוח

---

אלה אמיתי סדובסקי | פתאום, כשחשבת שזה כבר איננו
אוצרת: נטע גל עצמון
מוזיאון פתח תקוה, ארלוזורוב 30, פתח תקוה
נעילה: 22.11