סוד הצורות: ישראל הדני מציע דרך אחרת להסתכל על המקום

יובל: הי נועה, הי סמדר, צהרים טובים. איך עוברת עליכן האפוקליפסה שמסביב?

נועה: עצוב, כואב, מתסכל

סמדר: אני לא בארץ אז קצת יותר קל. ;לא קל להיות בארץ בימים אלה 🙁

יובל: כן. מזדהה לגמרי. ולכן בתוך הכאוס הזה היה משמח לקבל את המייל על התערוכה שאצרתן לישראל הדני, מכל כך הרבה סיבות, גם כי הרבה לא מכירים את הקף העבודות שלו, גם כי אין הרבה תערוכות של אמנות סביבתית, וגם כי יש לי הרבה מה לשאול 😇

סמדר: גם לנו זאת היתה קרן אור באפלה ונשמח לענות לכל שאלה

נועה: מאוד שמחנו שהמחלקה לאמנות בעיריית ירושלים פנתה אלינו בבקשה לאצור את התערוכה של הדני. הוא אמן נפלא שלא קיבל את את ההכרה והכבוד הראויים לו

יובל: אז בואו נתחיל רגע ממש בקצרה, מי רוצה לספר על הקשר ביניכן ואז נתקדם לתערוכה

נועה: אנחנו עובדות ביחד כבר יותר מ־20 שנה. התחלנו את דרכנו המשותפת בעבודה על סרט ועל תערוכה, לאחר ההכרזה של העיר הלבנה כאתר מורשת תרבות עולמית של אונסקו. מאז אנחנו יוזמות ומקדמות פרויקטים בתחום של תרבות ואמנות. בין היתר אנחנו עובדות כבר יותר מעשר שנים על ״ארכיון העתיד״ – תיעוד של אנשי רוח שפועלים בישראל, ומקדמות פרויקטים של אמנות במרחב הציבורי

יובל: הייתה לכן הכרות מוקדמת עם העבודות של הדני?

סמדר: האמת שאני לא ממש הכרתי אותו, אבל לנועה היתה הכרות מוקדמת עם חלק מהעבודות. כשהציעו לנו לאצור את התערוכה נסעתי לפגוש אותו והוקסמתי מאישיותו הצנועה מחד, ומהקף העבודה הנרחב והמגוון מאידך

נועה קרוון־כהן: היצירות נוצרו למרחב הציבורי ורובן מאוד מונומנטליות ותלויות מקום. הבנו שאנחנו חייבות לבחור מספר קטן של יצירות ולהציג אותן בקנה מידה גדול, שיהדהד בצורה הטובה ביותר את החוויה שמעוררות העבודות שלו במרחב הציבורי

יובל: נועה, אני מניח שההכרות שלך נבעה גם דרך העולם של אביך, האמן דני קרוון

נועה: במידה מסוימת. אבל גם ראיתי הרצאות שלו בכנסים על אמנות במרחב הציבורי

יובל: אז מאיפה מתחילות? כי כאמור יש לו המון עבודות, ואיך בכלל מציגות עבודת אמנות במרחב הציבורי בחלל סגור. שתי שאלות שקשורות אחת לשנייה בעבודה על תערוכת רטרוספקטיבה כמו זו

נועה: אכן זה היה אתגר רציני. לא רק שהיצירות נוצרו למרחב הציבורי, אלא שרובן גם מאוד מונומנטליות ותלויות מקום. אחרי מחקר מקיף והרבה שיחות עם ישראל, הבנו שאנחנו חייבות לבחור מספר קטן של יצירות ולהציג אותן בקנה מידה גדול, שיהדהד בצורה הטובה ביותר את החוויה שמעוררות העבודות שלו במרחב הציבורי. כמו כן בחרנו להציג את תהליך העבודה של ישראל, משלב הסקיצות והמודלים, דרך ביצוע היצירה ועד להצבתה

סמדר: האתגר השני היה איך לבחור את העבודות כך שישקפו 55 שנות פעילות של ישראל כאמן במרחב הציבורי. לישראל אין סגנון אחיד, הוא משתמש בחומרים שונים בהתאם למה שהמקום מדריך אותו. רצינו להציג מגוון רחב ככל האפשר וזאת במספר קטן של עבודות.

ישראל הוא אמן של מקום. בעבודות שלו אין התייחסות לזמן אלא לדרך. אנו מציגות את העבודה הראשונה של ישראל בשנת 1970, שהיא גם העבודה הציבורית הראשונה בקונטקסט אורבני בארץ, בתחנת הרכבת העות׳מאנית בירושלים. העבודה הוסרה כי הקהל לא מורגל לסוג כזה של אמנות

יובל: סמדר, את יכולה להרחיב לגבי העבודה הזו? ונועה – תני דוגמה לעבודה אחרת שאתן מציגות?

סמדר תימור: לישראל אין סגנון אחיד, הוא משתמש בחומרים שונים בהתאם למה שהמקום מדריך אותו. הוא אמן של מקום. בעבודות שלו אין התייחסות לזמן אלא לדרך

סמדר: העבודה נעשתה בשיתוף עם תלמידי בצלאל והיתה עשויה קורות פלדה, שמצא בפאתי שכונת מוסררה לאחר מלחמת ששת הימים. הפסל היה עשוי קורות צבעוניים ולא הזכיר בשום צורה את מה שאז נתפס כאנדרטת זיכרון

נועה: בחרנו גם להציג עבודות רחבות ממדים, שקשה לראות אותן במציאות כפי שאנו מראות אותן בתערוכה בצילומים אוויריים או פנורמיים. עבודה יקרה לליבנו במיוחד היא ״אואזיס״ שישראל יצר בראשית שנות ה־90 בכניסה הצפונית לבאר שבע. הפסל משתרע על פני ארבעה דונם וכולל מגדלים, חצרות, רחובות וכיכרות. לצערנו העבודה הוזנחה, לא תוחזקה מאז שהוצבה, מצבה הדרדר והיא עומדת בפני הריסה

יובל: איך אתן מציגות את אואזיס? זו באמת עבודה נפלאה שכל כך חבל שהוזנחה

סמדר: אנחנו מציגות אותה בגודל של 5.50×2.40 מטרים על גבי הקיר הגדול ביותר של הגלריה. חשוב היה לנו להעלות למודעות הציבור את חשיבות האחזקה של עבודות במרחב הציבורי ולא רק עצם הקמתה

במקום תסכול קבלה והמון חכמת חיים

יובל: מה אתן יכולות לספר על העבודה עם הדני? איזה תובנות קיבלתן ממנו לגבי התערוכה? לגבי האמנות שלו?

סמדר: העבודה עם הדני היתה חוויה של למידה מרתקת. במהלך עבודתנו גילינו עבודות שאפילו הוא לא זכר על קיומן. הוא נתן בנו אמון מלא ויד חופשית לעשות את כל הבחירות שביקשנו. 

הדני הוא אדם צנוע דרך עם אנרגיות ותשוקה לעשייה כמו לנער צעיר – הוא הכין פסל חדש, ״אדמה ומים״, במיוחד לתערוכה, והחליף שלוש פעמים את האדמה עד שהיה מרוצה. באמנות שלו הוא מחפש דרך לתקשורת עם אנשים שאינה רק דרך הגלוי אלא גם ובעיקר דרך המרומז

נועה: לישראל יש פן מאוד רוחני והוא גם כותב שירים. יש לו כישרון מיוחד עם מילים. לכן בחרנו ללוות את העבודות שמוצגות בתערוכה בטקסטים ובשירים שלו. הכל כתוב מנקודת מבטו, בגוף ראשון, במילים הפואטיות שלו.

במסגרת התערוכה אנחנו מציגות גם מצגת של פרויקטים שלו שלא מומשו. אחד הטקסטים האהובים עלי במיוחד הוא הטקסט שמלווה את המצגת הזו. במקום תסכול, יש שם קבלה והמון חכמת חיים. 

הוא כתב שכשתהליך היצירה מגיע אל סופו, לאחר מסע ארוך של חיפוש, ניסוי, תהייה ושכלול, למעשה מסתיימת התממשותו הרוחנית והוא שלם כיצירה, גם אם לא מומשה תשוקתו להיות פסל המוצב במרחב הציבורי

יובל: כלומר, לכאורה (או לא לכאורה) הוא אומר שמה שחשוב יותר ביצירה מבחינתו הוא קודם כל הפן האישי שלו, ורק אחרי זה המימוש הפיזי?

נועה: ברור שחשוב לו המימוש הפיזי של היצירות שלו, אבל הוא נותן משקל גדול או זהה גם לתהליך, לדרך, לשאלות שעולות, לחיפוש ולתהיה. אני מוצאת שזו גישה מאד רוחנית. סוג של זן. 

יש לו מקבץ שלם של עבודות שהוא קורא להן ״היצירות המטפיזיות״ שמלכתחילה הן יצירות של דמיון ופנטזיה ולא ברות מימוש. גם אותן אנחנו מציגות בתערוכה

סמדר: פיסול במרחב הציבורי הוא מדיום מאד בעייתי. במקרים רבים העבודה בסוף לא מתממשת ובמקרים שכן, זה כמעט נס…

יובל: אז בואו נדבר בכלל על אמנות במרחב הציבורי – מה זו החיה הזו? מה זכות הקיום שלה? מה בינה ובין פיתוח סביבתי, אדריכלות נוף וכן הלאה. אני יודע שאלו נושאים שאפשר לדבר עליהם שעות, אבל מעניין אותי הטייק שלכן

נועה: אנחנו סבורות שאמנות במרחב הציבורי היא צורך אנושי. אנשים רוצים להקיף את עצמם בחפצים ויצירות שהן לא רק אסתטיות אלה גם בעלות משמעות. זה מתחיל בציורי המערות, ממשיך בציורים במקדשים במצרים, הפסלים ביוון העתיקה וברומא ומגיע לשיא ברנסנס. 

גם לאמנים רבים יש צורך להביע את עצמם לא רק בקנה מידה קטן בתוך הסטודיו שלהם, אלא גם בקנה מידה גדול במרחב הציבורי. יש לזה גם פן סוציאלי. זו לא אמנות שמיועדת רק לעיניהם של אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות אותה ולתלות אותה אצלם בסלון, אלא אמנות לכולם – לציבור הרחב. אמנות במרחב הציבורי יכולה להפוך לנקודת ציון או למקום מפגש ואפילו לסמל של מקום או עיר ולהעניק לתושבים בה זהות. 

יש להבחין בין מה שישראל קורא ״פסלי חוצות״, שהן יצירות שמשמשות כסוג של אוביקט שניתן להזיזו ממקום למקום, למה שהוא קורא ״אמנות סביבתית״ – יצירה תלוית מקום שתוכננה לחלל ספציפי ולא ניתן להציבה בשום מקום אחר.

הדני בעבודותיו מציע דרך אחרת להסתכל על המקום. לצערנו אין חוקים ונהלים לשמירה ואחזקה שותפת של אמנות מודרנית במרחב הציבורי, אבל אנחנו מאמינות שזה עניין של זמן

יובל: כן, אתן אופטימיות? אפרופו איך התחלנו את השיחה שלנו (סורי על השאלה הקשה)

סמדר: אני אדם אופטימי. העובדה שאנחנו מדברים על תערוכה כה מקיפה ומשמעותית על הדני כבר מעידה על כיוון חיובי. יש התקדמות בהכרה בחשיבות ובמקום של האמנות במדיום הזה. מה שחשוב זה שגם המוזיאונים יכירו בכך

נועה: יש מגמה בארץ ובעולם לעגן בחוק ״אחוז למען האמנות״, כלומר שכל מבנה מעל שטח מסויים או תקציב מסויים יצטרך להפריש אחוז מהפרויקט לשילוב של אמנות. אנחנו שותפות ב־think tanks על זה בארץ. זה כיוון מעודד כי זה יעגן גם נהלים של בחירת אמנים וגם של תחזוקה של אמנות במרחב הציבורי

יובל: אז שאלה אחרונה מבחינת התערוכה – הבנתי שהיא מוצגת בשתי גלריות העירוניות טדי וחוץות – מה החלוקה בין הגלריות?

סמדר: החלל בחוץות ממוקם במרכז העיר ירושלים ובו מוצגות העבודות הירושלמיות, שאת חלקן ניתן לבקר בסיורים שהעירייה מארגנת וגם באופן אישי בלווית מפה שהופקה במיוחד לצורך התערוכה. החלל בגלריה החדשה טדי מוקדש לעבודות של הדני בארץ ובעולם

נועה: חשוב לנו לציין שבנוסף ליצירות של ישראל שמוצגות בקנה מידה גדול, אנחנו מציגות גם את מרבית היצירות שלו בפסיפס בקנה מידה יותר קטן, על מנת לתת מקום למגוון ולעושר של היצירות שלו

---

ישראל הדני | סוד הצורות
אוצרות: נועה קרוון־כהן וסמדר תימור
גלריה טדי – אצטדיון טדי, שער 22, דרך אגודת ספורט בית״ר 1, ירושלים | גלריה חוץות – יפו 17, ירושלים
נעילה: 21.11