בחזרה לעתיד // קוצ׳יק אמיתי

לפני 10 שנים

בשנת 2015 גילי קוצ׳יק ורן אמיתי עיצבו את ״הפוכה״, סדרת שולחנות מקסימה שנבעה מתוך ההתעניינות המתמשכת של השניים ביריעות פח״, סיפרו השניים בראיון לפורטפוליו לפני עשר שנים. ״רצינו להתעסק עם יריעות באופן שעוד לא עשינו, ומצאנו עניין ברעיון של שלד/קונסטרוקציה חיצוני ונראה לעין. היה לנו ברור שאת הייצור נעשה לבד. אנחנו אוהבים להיות קרובים לתהליך הייצור ולהבין איפה הבעיות ונקודות התורפה של הפרויקט.

איפה עובר מבחינתכם הגבול בין קטע מגניב לבין משהו פונקציונלי שצריך לתפקד לאורך זמן?

״לקחנו באופן מודע את החופש ללכת לאיבוד גם במחיר של הגעה לאזורים שפחות קשורים לעיצוב, אבל בסופו של דבר החופש הזה הביא אותנו למציאת קונפיגורציית שולחן חדשה, עם ערכים פונקציונליים.

״בגרסאות של השולחן העגול והמרובע הקונסטרוקציה משמשת כשוליים לשולחן, ומונעת מדברים ליפול/להישפך. מעבר לעבודה שה־x עושה סוג של חלוקה לטריטוריות, הוא גם נותן פיתרון לשולחן שאתה לא רוצה שיישבו עליו. החופש לחפש, וההתרחקות הזמנית מחיפוש אחר פונקציה, לפעמים יכולה לאפשר את החופש המחשבתי לגלות דברים חדשים״.

עשור לאחר מכן, הם אומרים שמבחינה אישית ״קודם כל לא יאומן שעברו 10 שנים : ) הרבה מים זרמו בנהר מאז… מאיה, בתנו הבכורה, שהייתה אז רק בת שנתיים וחצי, כבר כמעט בת 13 היום, ומאז הצטרפו אליה גם רומי בת ה־9 וים בן ה־3 🥰״.

ומבחינה מקצועית?

״בהבטים מסוימים הסטודיו בהחלט השתנה, גדל והתפתח, אבל במובנים אחרים הוא נשאר מאד דומה. השוני הוא קודם כל בגודל. הסטודיו כבר לא רק אנחנו – גילי ורן – אלא צוות של חמישה מעצבים נוספים שעובדים יחד איתנו. 

״גם אופי העבודה שלנו השתנה מאוד. לפני עשר שנים, חלק גדול מהפרוייקטים שלנו היו פרויקטים שהיינו יוזמים, מעצבים, מייצרים, ומוכרים בעצמנו. הסטודיו אז היה בעיקר ברובו סדנה עם רתכות, מסורים, כלים. עם השנים היחס הזה השתנה. 

לפני עשר שנים חלק גדול מהפרוייקטים שלנו היו פרויקטים שהיינו יוזמים, מעצבים, מייצרים, ומוכרים בעצמנו. היום הסטודיו מתפקד בעיקר כסטודיו לעיצוב: מרבית העשייה שלנו מוקדשת לפרויקטים מוזמנים ללקוחות ולא לפרויקטים שאנחנו יוזמים

״היום הסטודיו מתפקד בעיקר כסטודיו לעיצוב, עם סדנה קטנה. מרבית העשייה שלנו (כ־95%) מוקדשת לפרויקטים מוזמנים ללקוחות ולא לפרויקטים שאנחנו יוזמים. בגלל שיש לנו לקוחות נפלאים, הפרויקטים שאנחנו מקבלים מאפשרים לנו להביא לידי ביטוי את מלוא היכולות שלנו ולתת לנו תחושת סיפוק גדולה. 

״אבל יחד עם השינויים שעברנו הדי.אן.איי שלנו, של זוג שנוסע ביחד ברכב, חושב ביחד, מקבל השראה מכל דבר, נשאר. ועד היום, אנחנו מרגישים שהמפגש ביננו, ביכולות, בשוני, בנקודת המבט, הם המקום שבו קורים הפרוייקטים הכי מעניינים שלנו״.

פאסט פורוורד

בעשור האחרון היו לקוצ׳יק ואמיתי לא מעט נקודות ציון משמעותיות, ״אבל אם צריך למקד את זה לשתיים, הן כנראה יהיו שיתוף הפעולה שלנו עם חברת מאג׳יס על עיצוב הכיסא VELA, והזכייה בפרס רוטשילד״.

בואו נתחיל במאג׳יס.

״שיתוף הפעולה עם מאג׳יס, מעבר להיותו החלום שלנו, היה נקודת ציון מאוד חשובה בקריירה שלנו, שכן היא פתחה לנו דלתות לכמעט כל מקום שרצינו להגיע אליו. מאג׳יס היא בין החברות החשובות בעולם בתחום הריהוט, ולקבל את ההזמנה לעבוד איתם פתחה לנו הרבה אפשרויות חדשות״.

מה קיבלתם מעבר לכך? 

״לאור כך שהיה מדובר בשיתוף פעולה מאוד צמוד מול יוג׳ינו פרצה (המנהל האומנותי של מאג׳יס בזמנו), משפחת פרצה, וצוות הפיתוח של מאג׳יס, שיתוף הפעולה הזה היה גם בית ספר מבחינתנו. למדנו ממנו המון על עיצוב, ויש שוני גדול מאיך שנכנסו אליו ואיך שיצאנו ממנו בהבט של איזה מעצבים אנחנו ברמה המקצועית״.

והזכייה בפרס רוטשילד ?

״הזכייה בפרס רוטשילד לעיצוב נתנה לנו במה והכרה משמעותית יותר בארץ, והעניקה תוקף מקצועי למה שעשינו עד אז בזירה המקומית. אנחנו מלאי הוקרת תודה על קבלת הפרס הזה – וההזדמנויות שבאו בעקבותיו״.

10 שנים אחרי

בהצהרת הכוונות לפרס רוטשילד, כתבו השניים ש״תהליך החשיבה בסטודיו שלנו נשען על הכרה שעיצוב אוביקטים היה כאן לפנינו ויהיה כאן אחרינו. לכן אנחנו רואים את עצמנו כחוליה בשרשרת האבולוציה הארוכה של עיצוב שמחברת, מכורח היותה חוליה, בין העבר לעתיד״.

כעת הם אומרים ש״הגישה הזו, כפי שניסחנו אותה אז, נשארת רלוונטית מאוד גם היום. לעומת זאת, סוגי הפרויקטים שאנחנו עובדים עליהם השתנו״.

באיזה אופן?

״בראש ובראשונה הבנו שפחות מעניין אותנו להיות designer makers, ושהחלק שאנחנו אוהבים הוא תהליך העיצוב וההבאה של המוצרים לייצור, אבל שהחלק של העשייה הפיזית של המוצרים וכן השיווק שלהם פחות מעניינת אותנו. אנחנו עדיין אוהבים מאד לעבוד בסדנה, להתנסות עם חומרים, לבנות מוקאפים ומודלים, אבל המעבר מזה לשכפול של העיצוב לסדרה, גם אם היא קטנה (כמו שעשינו בפרויקט הפוכה) – פחות מושך אותנו כיום״.

״בנוסף, בזכות היכולת והניסיון שצברנו במהלך השנים, במהלך עבודה על הרבה מאוד פרויקטים, שכל אחד הביא עמו תחום וגוף ידע חדש לסטודיו, רכשנו ניסיון רב במגוון גדול של תחומים וחומרים. הניסיון הזה הביא אותנו לרמת המקצוענות שאנחנו נמצאים בה כיום, ושמאפשרת לנו לעבוד הלקוחות שאנחנו עובדים איתם כיום. במקצוע שלנו, אולי קצת בשונה מתחומי עיצוב אחרים, יש אלמנט מאוד משמעותי של התמקצעות. 

״התחום שלנו מכיל המון טכנולוגיות, גופי ידע, דיסציפלינות שנושקות אלינו, וידע שנצבר רק במרוצת הזמן. הידע הזה, היכולות שנרכשות, יחד עם גוף העבודות המצטבר, הוא שמוביל את היכולת להתעסק בפרויקטים מסוגים חדשים״.

מה בכל זאת השתנה?

״הדברים המרכזיים שהשתנו מאוד ׳מאז הימים ההם׳, הם הכלים שבהם אנחנו משתמשים בתהליך העיצובי ובסוגי הפרויקטים שמתעדכנים בהתאם לצרכי התקופה. אנחנו כל הזמן ממשיכים ללמוד ולהתנסות ביכולות חדשות, בין אם בתחום ה־AI ובתחומים נוספים, ומחפשים איך הכלים החדשים האלה יכולים לתרום לתהליך הקיים שלנו, ואיך הם יכולים לפתוח נתיבים לתהליכים חדשים. 

״יחד עם זאת, השימוש בכלים אלו נשאר, לפחות בשלב הזה, ככלים – אמצעים שמשמשים אותנו בתהליך העיצוב, ולא משנים מהותית את דרך החשיבה והגישה שלנו לעיצוב״.

בעוד 10 שנים

״וואו, עוד 10 שנים… ראשית, אנחנו בעיקר מקווים שבשנים הקרובות יהיה שינוי לטובה כאן בישראל – הן מבחינה פוליטית והן מבחינה בטחונית, ושנוכל לשים מאחור את התקופה השחורה שעברנו בשנים האחרונות, החל מתחילת המהפכה המשפטית, דרך ה־7 באוקטובר והמלחמה מול איראן. כמובן שהתנאי לכך הם חזרת כל החטופים מעזה והחלפת הממשלה הרעה שעומדת בראש המדינה כיום.

״מבחינה מקצועית ואישית, יש לנו עוד הרבה חלומות שאנחנו רוצים להגשים, וחברות ופרויקטים שאנחנו רוצים לעבוד איתן/עליהם. מעבר לכך, אנחנו רוצים להמשיך ולהתפתח בתחום שבו כבר פועלים במספר פרויקטים – עיצוב ברמה האסטרטגית והמערכתית, ככלי חשיבה שמרחיב את המבט מעבר לעיצוב מוצר הבודד״.

אולי יעניין אותנו גם

״נשמח להמליץ על הפודקאסט Hard Fork של הניו יורק טיימס. זה פודקאסט טכנולוגי שעוקב אחרי ההתפתחויות החשובות בתחום הטק ומשמעותן לעולם שלנו בהקשרים של דמוקרטיה, חברה, כלכלה ועוד. אמנם הוא לא מתמקד בעיצוב באופן ישיר, אבל אנחנו משתמשים בו כדי להתעדכן ולהבין טוב יותר את העולם שבו אנחנו החיים ולדמיין את העתיד. מעבר לזה, המנחים שלו מאד מצחיקים – וזה תמיד בונוס : )״.