לי חן: רק היצירה נותנת לי את האפשרות להיות במקומות אחרים

חגית: הי לי, שנה טובה וברכות על התערוכה בגלריה BY5, איך את מרגישה?

לי: תודה רבה, זה מאוד מרגש לפתוח תערוכת יחיד, במיוחד עם ניר הרמט, האוצר, שאני מאוד אוהבת ומעריכה את עבודתו. ובכל זאת, יש בי רגשות מעורבים, כי אנחנו חיים בתקופה קשה בארץ, וזה משפיע על שמחת הפתיחה

חגית: ממש. והרגשות הללו נכנסו גם לעבודות?

לי: בהחלט, מאז הקורונה המציאות השתנתה – התוכניות נעצרו, המציאות נעשתה חרדה ועמוסה, והאמנות הפכה טעונה יותר. פתאום המסכות, המלחמות וההתבודדות נכנסו ליצירה. הייתה לי תחושה שהאמנות פחות ״נחוצה״ מול הישרדות יומיומית, וזה דווקא הוביל אותי פנימה – אל הנפש, אל הפנים, אל מה שמסתתר

חגית: הכותרת ״לימיניס״ מדברת על דברים שהם על סף… מאין מגיעה המילה?

לי: לימיניס היא מילה מומצאת – שנשענת על השורש הלטיני ״לימן״־סף. כל העבודות עוסקות במצבים לימנליים: בין אור לחושך, ילדות לבגרות, גוף לרוח

חגית: ובפיסול עצמו את מציבה בגלריה ״שומרי סף״ ששמותיהם נשמעים כאילו נשלפו מקלפי טארוט: אשת הירח, הרתך, האישה-עץ והרובוט התפור. מי אלה? מאין הגיעו אלייך?

לי: הדמויות שיצרתי הן שומרי סף כן קצת כמו קלפי טארוט שמלווים אותך במסע. כל אחת מהן הופיעה אליי מתוך החוויות של חמש השנים האחרונות, וכל אחת מחזיקה בתוכה חלק מהזהות שלי.

אשת הירח – נולדה ממסכה אליפטית לבנה שלבשתי בצילומים בתקופה שבה לא רציתי שיראו את פניי. זו הייתה חוויה עוצמתית – לא להיראות, אבל גם לא לראות. הירח תמיד סיקרן אותי בסמליו בתרבויות עתיקות וכאן הפך לשומרת הסף של הבלתי נראה – שהיא מגלמת מחזוריות, אנרגיה נשית ואת מה שמואר ונעלם, ומזמינה את הצופה להכנס פנימה.

הרתך – מייצג את הדמות של סבי שהיה פחח ועבד עם ברזל. שומר הסף של המלאכה והיצירה – הוא מגלם את גבול החומר מה שנבנה בידיים. הרתך חובש מסכה תעשייתיתי שמסתירה פנים אך הצופה יכול לראות את ההשתקפות של עצמו. כמו שאני רואה את עצמי כממשיכה את סבי במלאכת הידיים.

בתוך המציאות הכבדה של מלחמות ואובדן קולקטיבי, המשברים האישיים נדמים לעיתים כמעט שוליים ולכן היצירה הפכה המקום היחיד שבו אני יכולה לתת משקל וביטוי למה שאני מרגישה באמת

הרובוט תפור מקנבס – שומר הסף של העתיד אך גם של מלאכת היד שנעלמת מהעולם, יצרתי פסל מקנבס הפוך תפור בעבודת יד והוא מייצג דמות גולמית שנמצאת על גבול בין טכנולוגי למלאכת יד. הרובוט לובש מחוך צמוד וצווארון ויקטוריאני – הוא מסמל דמות אנדרוגנית בין נשי לגברי ואת האהבה שלי לאופנה ותפירה.

אישה עץ – שומרת הסף של השורש והאדמה חצי אנושית/חצי טבעית כמו שער בין חיים למוות. במהלך השנים האחרונות שמרתי על חווה בפורטוגל לתקופה וחייתי ביער לבד מתוך בחירה לעבוד את האדמה ולהתחבר לטבע. בניתי שם דחלילים מעץ והתמודדתי עם הפחדים הפנימיים ומשם הגעתי לחקור ולקרוא על פרספונה – מהמיתולוגיה היוונית שתמיד הייתה בין העולמות של הלמעלה ומטה

חגית: לבד לבד או לבד בזוג / חברים?

לי: לבד, לבד. זה היה בשנים 2020-22, סביב הקורונה. חייתי בין הולנד לפורטגל (עוד תהיה תערוכה רק על פורטוגל). תוך כדי יצירת הדמויות הבנתי שלכל אחת יש חלק בזהות שלי, ומצב תודעתי של סף – מעבר. במציאות כמו שלנו רק היצירה נותנת לי את האפשרות להיות במקומות אחרים ולעבור ממציאות לדמיון

חגית: את בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, וכבר בפרויקט הגמר שלך הצגת מיצב שמשלב את העבודה בחומר עם אמנות קונספטואלית. המשכת ללכת בנתיב המשולב הזה, אבל נשמע לי שחווית איזה משבר בדרך

לי: נכון. עברתי כמה משברים – אובדן סבא וסבתא, שהיו שורשים חזקים בשבילי, אובדן תמימות במערכות יחסים, וגם משבר גיל 40 שאני חווה ממש עכשיו. בתוך המציאות הכבדה של מלחמות ואובדן קולקטיבי, המשברים האישיים נדמים לעיתים כמעט שוליים ולכן היצירה הפכה המקום היחיד שבו אני יכולה לתת משקל וביטוי למה שאני מרגישה באמת

חגית: כן. ובכל זאת, הנה אנחנו עושות את זה. וזה מרגיש לרגעים כאילו העולם שפוי

לי: בדיוק. הבנתי בתקופה של הלבד שהחיצוניות לא חשובה כמו העולם הפנימי שלנו וכמה יש בתוכנו את כל הידע, רק צריך את השקט מסביב כדי להקשיב ולראות. בשנים האחרונות הגעתי להבנה עמוקה שהפנים זה פנים (בתוך) מה שאנחנו מרגישים זה מה שרואים

חגית: איך בעצם הגעת לאמנות? ולמה בחרת במחלקה לקרמיקה וזכוכית?

לי: נולדתי בשנת 1985 בבת ים, גדלתי בראשון לציון. ב־2013 סיימתי את הלימודים בבצלאל – בחרתי בפיסול זכוכית כי אהבתי את האתגרים שהחומר הציב בפניי. זכיתי להיות בחילופי סטודנטים באקדמיה לאמנויות בפראג, צ׳כיה במחלקת הזכוכית. וקיבלתי שתי מלגות שהות אמן במוזיאון קורנינג בניו יורק באדיבות Aida.

היום – אני חיה ברמת גן, שם גם הסטודיו שלי, ולצד האמנות שלי אני מלמדת פיסול וציור, ילדים נוער ומבוגרים. בקיץ 2026 אסע לשהות אמן בפרובנס וזה מאוד מרגש

newsletter_form

חגית: הסטודיו שלך עבר מקום ואת עברת טראומה לא פשוטה בתחילת המלחמה?

לי: היה לי סטודיו במקלט עירוני שהשכירה לי עיריית רמת גן, ובתקופת המלחמה בקיץ 2024 פשוט ללא התרעה מראש פשוט נכנסו מהעירייה וזרקו הכול. לפני כן רק קיבלתי מייל שביקש לארוז את הכול בארגזים – למעבר לסטודיו אחר באותו רחוב (שהם אמרו לי שאעבור אליו עם תום המלחמה). ואז ביום בהיר אני מקבלת טלפון משותפתי לסטודיו, שהסטודיו ריק.

התקשרתי רועדת למי שאחראי על המקלטים ולא האמנתי ש־15 שנים של עבודה – תבניות, פסלי זכוכית, חומרי גלם יקרים מחו״ל, עבודות שלי מתערוכות במוזיאונים – הכל נזרק לפח. התקשרתי לחיריה ואמרו לי שהכל כבר במשרפות ולא ניתן להציל כלום. זה שבר אותי. כתבתי לראש העיר כרמל שאמה מכתב אישי ולא קיבלתי שום התייחסות

חגית: טראומתי. וכך התערוכה הנוכחית נבנתה מאפס – הכל מהשנה האחרונה?

לי: התערוכה נבנתה סביב עבודות מגוונות – פיסול, ציור, צילום, רקמה – כולן נוגעות בגבול שבין מיתולוגיה לפסיכולוגיה. יש בה ראשים חלולים המכילים בתוכם פסלים שונים, דמויות שנמצאות בין ממשי למדומיין. החומרים עצמם – פולימרים, גבס, קרמיקה, זכוכית יוצרים תחושה של נזילות וזהות משתנה.

עוד מימי בצלאל יש משהו בזכוכית שתמיד מושך אותי, ובארץ האפשרויות לעבודה איתה מוגבלות, לכן חיפשתי דרכים חדשות לשלב אותה בעבודותיי ולדמות תהליכי עבודה של זכוכית וקרמיקה בחומרים אחרים

חגית: יש משהו בפיסול שלך שנע בין פיסול קלאסי היסטורי לבין פיגורינות ביתיות ״בורגניות״, ותמיד נראה מרוחק מכאן, מהתרבות הישראלית

לי: זה נכון, אני פחות יונקת מהתרבות המקומית ויותר מהעולם שגדלתי בו. סבא שלי אסף פסלים קלאסיים, וביניהם פסל של אפרודיטה שתמיד עמד בסלון. מאז הילדות הם היו בשבילי שער לדמיון. משם הגיע החיבור שלי למיתולוגיות ולפיסול ההיסטורי.

זו שפה שמרגישה אולי רחוקה מהישראליות הישירה, אבל דווקא כאן, בתוך מציאות יומיומית כל כך טעונה, נוצר אצלי הצורך לברוא עולם אחר. במובן הזה המרחק הוא גם תגובה מקומית. לצד כל זה ההשראה הגדולה ביותר שלי היא אמא שלי – היא תמיד הייתה בשבילי דמות שמחברת בין האישי לאוניברסלי

חגית: מיהו סבא שלך? אנחנו מכירים את עבודתו?

לי: סבא שלי היה פחח שיצר גם פסלים כתחביב (חלק מהפסלים שלו נשמרו אצלי בסטודיו ונזרקו גם הם על ידי העיריה). הוא לא היה אמן מוכר, אבל בבית הוא היה דמות יוצרת שבלעדיה לא הייתי מי שאני היום. כשנפטר, עברו אליי כלי העבודה שלו וכמה פסלים שיצר ומאז אני מרגישה שאני ממשיכה את דרכו בידיים שלי

חגית: מה רצית לומר בחשיפה הזו? שאני מבינה שאינה קלה לך

לי: בתערוכה ״לימיניס״ רציתי להציג מצבי סף – גבולות בין עבר לעתיד בין מיתולוגיה לפסיכולוגיה בין מציאותי לדמיוני ובין גוף לחומר – ולפתוח בפני הצופה מרחב שבו הוא יכול לחוות משהו שמעבר לשגרה היומיומית

חגית: מה תאחלי לעצמך ולכולנו לשנה החדשה?

לי: אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנה שבה נוכל ליצור מרווח נשימה – בין מציאות קשה לחלומות. שנמצא רגעים של אור ושל חיבור אנושי ושנזכור שגם באפלה יש כוח ליצירה. ויותר מהכל שהחטופים ישובו לביתם

חגית: אמן ואמן

---

לי חן | לימיניס
אוצר: ניר הרמט
גלריה BY5, רחוב בר יוחאי 5, תל אביב
נעילה: 11.10