יעל חוטומלנסקי // מה לזה ולבית?

קוראים לי יעל חוטומלנסקי. בשבועות שאחרי ה־7 באוקטובר חיפשתי פעולה אמנותית־אקטיבית בתוך המציאות, כזו שמייצרת מרחב של עשייה. הבנתי שכצלמת וכמנחת פרויקטים חברתיים־אמנותיים, אני לא רוצה לתעד מבחוץ את בני ובנות הנוער שפונו מבתיהם, אלא לפתוח להם מרחב שבו הם קובעים את המבט.

במקום לכוון אליהם את העדשה, העברתי להם את הכלים והאחריות לספר את עצמם — איך הם רואים ומנסחים את עולמם. כך נולד פרויקט ״מה לזה ולבית | Home is not Here״.

לפני המפגש הראשון הייתי לחוצה מספיק כדי לשרבט על כף היד: ״תנשמי! הם ילדים. בית הוא לא רק כתובת״. חמש דקות פנימה זה כבר נמרח ל״תנש…״, אז עצרתי רגע ופתחתי שיחה על היומיום הזמני – מיטות מתקפלות, קופסאות קרטון, חלונות עם נוף חדש. משם ביקשתי מהמשתתפות ומהמשתתפים לתעד אותו בקצב שלהם ובשפה שלהם.

בחודשים הראשונים הפעלתי שלושה מוקדים של סדנאות צילום אנלוגי: בנתניה, בתל אביב ובעין יהב. מעל 50 צעירות וצעירים בגילי 13-21 מקריית שמונה, קיבוץ רעים ויישובי המועצה אזורית אשכול – קיבלו מצלמת פילם וסרט שחור־לבן לשבוע.

למדנו יחד יסודות – אור, חשיפה, קומפוזיציה, אבל יותר מכל תרגלנו הקשבה וזמן. בפילם לא מצלמים ״אינסוף״ ולא מוחקים: לוחצים, מחכים, מגלים. ההמתנה שבין החשיפה לפיתוח התאימה לתחושת ההמתנה שהם חווים – לחכות לבית, לשגרה.

התגובות של הנערות והנערים היו מגוונות: מבוכה, תחושת שליטה, צחוק. היו גם רגעים לא פשוטים, כשהכעס יצא על פריים ״לא טוב״ ואכזבה. ואז הגיע החלק היפה: לראות איך תסכול מתחלף בסקרנות, איך פספוס הופך לאסתטיקה

מה שעלה מהמצלמות היה עדין ומורכב: מזרנים פרושים בסלון, אחות קטנה שנרדמה באמצע משחק, חלון אוטובוס עם סימני ידיים, נערים משחקים כדורגל בספרייה, מסיבת פיג׳מות בחדר מלא מיטות, וסימון ״זה שלי״ בטוש עבה על קופסת קרטון. לכאורה, אין כמעט דרמה. יש הצצה אישית, לעיתים שובבה, אל המציאות של הנוער, בשפה שלהם.

התגובות של הנערות והנערים היו מגוונות: מבוכה, תחושת שליטה, צחוק. היו גם רגעים לא פשוטים, כשהכעס יצא על פריים ״לא טוב״ ואכזבה. ואז הגיע החלק היפה: לראות איך תסכול מתחלף בסקרנות, איך פספוס הופך לאסתטיקה. אחת המשתתפות אמרה על תמונה של שולחן עמוס מחברות ומפתחות: ״אוף, לא רואים כלום, זה סתם בלאגן – אבל זה הבית עכשיו״.

הפתיע אותי כמה הומור נכנס פנימה. בתוך הקושי צצו מבטים שובבים, מחוות קטנות של משחק. באחת הסדנאות, נער הרים יד ושאל בעוקצנות: ״מה לזה ולבית?״ – והמשפט הזה דבק בנו. לא הייתה לי תשובה אז, וגם היום אין לי. למדתי שהשאלה עצמה חשובה יותר מהתשובה: מה לזה ולבית? מה שייך, מה זר, מה נע איתנו ממקום למקום, ומה אנחנו קובעים שהוא ״שלנו״ למרות הכל?

במלאת שנתיים לאירועי ה־7 באוקטובר, התערוכה חוזרת אל החומרים המצולמים ואל הארכיונים הקטנים שנוצרו בסדנאות. נעשתה חזרה כוללת אל גוף העבודות, וחיפוש אחרי נקודות מבט שלא קיבלו מקום עד כה.

פעולת החיפוש היא לא רק אמצעי אוצרותי, אלא המהות של הפרויקט: היא החלה במתן מצלמות אנלוגיות לנוער המפונה – מהלך שהעביר את נקודת המבט מה״מצולמים״ אל ״מצלמים״, מפאסיביות לאקטיביות; ונמשכה בעיבוד הזיכרון דרך התבוננות מחודשת ביומיום ובהחלטה מה להאיר ומה להקפיא.

המרחק בזמן מאפשר להתעקש על מבט עצמאי בתוך מציאות כאוטית, ולהעלות אל החזית סיפורים שעלו מהשוליים ומהתת־מודע של היומיום. התערוכה מזמינה את המבקרות והמבקרים להצטרף למסע מתמשך של חיפוש – לא רק בתצלומים, אלא גם במנגנון של בניית זיכרון והתהוות נרטיב.

הפרויקט הוצג לראשונה בסינמטק תל אביב במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע סטודנטיות וסטודנטים באוגוסט 2024, שהעניק גם את המענק הראשוני שאִפשר את יציאתו לדרך. כעת הוא יוצג בפעם השלישית, באוצרות חדשה של נעם שר שלום, בבית האמנים בראשון לציון. השם נולד מאותה שאלה עוקצנית שנשארה פתוחה – ואולי כך נכון להישאר: לא לחפש תשובה אחת, אלא לשהות בשאלה, יחד.

מה לזה ולבית?
אוצרת: נעם שר שלום
בית האמנים, גבעתי 17 ראשון לציון
פתיחה: 17.10; נעילה: 1.11

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו